הוא חוזר מנסיעה די ארוכה, ואני אוספת אותו מהשדה. הוא שמח לחזור, מגועגע כולו. גם אני שמחה שהוא חזר. לאורך הנסיעה הוא מספר לי בלי לסדר את המחשבות, קופץ מעניין לעניין: על האתגרים החשובים שהפרוייקט החדש הביא עימו, על הפתרונות שמצא, על המצגת המוצלחת. המשיך וסיפר לי על קבלות הפנים, האהבה שהרעיפו עליו. כל מיני אנקדוטות. העיניים שלו מחייכות, זורחות באהבה ובטחון. הוא גם מצחיק את עצמו. אני מהנהנת, מקשיבה. הוא ממשיך ומספר לי על הפעם ההיא שהוא יצא לסבב ברים עם חבר, על הנשים שם שהתחילו איתם "בלי בושה".
כשאנחנו מגיעים הביתה, הוא מוריד את המזוודות והולך להכין לו קפה. יש לו עוד כל כך הרבה לספר ולשתף. אני מצידי משתיקה אותו בעדינות, ומסבירה לו שיהיה לו את הזמן לספר ולשתף אותי. אני נותנת בידו חומר ניקוי עדין ומטלית יבשה, שולחת אותו לנגב היטב את כל הנעליים שלי, ולצחצח אותן היטב.
הוא מביט בי מבולבל לרגע, אני לא עוזבת את המבט שלו, עד שנוחתת בתוכו ההכרה. הוא משפיל עיניים, ואני מצליחה לקלוט רעד קל בריסים, כשהוא אוחז במטלית. אני עוצרת אותו ומזכירה לו להתפשט. הוא הרי יודע שנקיון הנעליים שלי מצריך ממנו להתפשט. אני רואה את המבוכה עולה בו, בגלים אדומים בלחייו. בכל זאת, הוא מתפשט. בשקדנות ראויה לציון הוא עובר זוג אחר זוג ומטפל בהם כראוי. כשהוא חוזר אלי, הוא כבר נמצא בחזרה במקום הנכון. במקום שלו.
