הוא על הבטן, הירכיים שלי מקבעות את הירכיים שלו בפישוק, ואני פשוט צוללת ונוגסת את פלחי הישבן החלקים והמושלמים שלו. הוא מתחיל ליילל כמו כלבה מפונקת. אני עוצרת, עוטפת את הראש שלו בשמיכה בקפדנות. זה סימן מוסכם שאני ממש לא מעוניינת לשמוע אותו, או לזכור בכלל שלישבן הזה מחוברות פנים.
הוא משתתק. מתאפק. הידיים שלו מתאגרפות כשאני נושכת חזק יותר, ונרפות כשאני מתחילה למצוץ וללקק חלקי תחת אקראיים. כפות הידיים שלי מפשקות פלחי תחת, ואני מעבירה לשון על החור הורדרד והחמוד שלו.
מייד זעקת שבר היסטרית נרשמת מתחת לשמיכה. ואז יבבה נוספת. הוא לא מוכן בשום פנים, כי הוא לא בטוח אם הוא מספיק נקי. אני שוקלת כמה אכזרית להיות איתו, ועד לאן לפרק לו את הכבוד העצמי לחלקיקי בושה ומבוכה חמודים שמשייטים להם בחדר ומרטיבים אותי.
אני מפשקת אותו רחב יותר, מעבירה לשון רחבה ואיטית, ואז מרחרחת את חור התחת המצוחצח שלו, ואומרת לו בפליאה שהוא צודק. שהוא באמת קצת מסריח. ושיש לו *ממש* ריח של תחת. על מנת לחזק את דבריי, אני מעבירה בין פלחי התחת שלו שתי אצבעות, מתעכבת לרגע על חור התחת שלו, מרימה את השמיכה ומגישה לו אצבעות להריח. הוא מסרב להריח, מייבב ואדום כולו.
אני מחייכת לעצמי, מבקשת ממנו שוב לשמור על שקט מופתי, מורידה את השמיכה וחוזרת אל התחת המתוק שלו. סליחה, אל הטוסיק המתוק שלו.
אילוסטרציה
