אמירות

לפני שש שנים זכיתי בלוטו. בפרס הגדול.

נכונה השמועה שמשלמים על זה מס הכנסה, במקרה שלי המס היה אפילו גבוה מהצפוי, אבל........

המס שווה את הזכיה, גם אם לפעמים נדמה לי שלא.

אומרים שרוב האנשים שזוכים בלוטו מפסידים די מהר את כל סכום הזכייה עקב השקעות לא חכמות וחוזרים לנקודת ההתחלה.

לא יודעת מה זה די מהר, אבל אצלי הזכייה מחזיקה 6 שנים ולא רק שאינה פוחתת, אלא היא גדלה מיום ליום.

כנראה שגם אם הפרס לפעמים חושב שאני משקיעה אותו באופן מוטעה, אני בכל זאת עושה שם משהו נכון.

מודה, יש ימים קשים בהם מתחשק לי לוותר על הפרס הזה ולחזור לחיים שהיו לי קודם.

יש גם ימים בהם הפרס עושה פרצוף של "נמאס לי, אני הולך" ואז נשאר.

הייתה אפילו פעם אחת שממש שמתי את כל הפרס בשקיות והנחתי ליד הדלת, בדרך החוצה. איכשהו, כשלא שמתי לב, הפרס מצא דרכו חזרה לארון שלי והוא עדיין שם.

הפרס הגדול בלוטו..........

תמיד חלמתי לעשות סקס על פרס גדול. שמעתי שחלומות שמתגשמים הרבה פעמים מתגלים כפחות טובים מאשר בפנטזיה. אז אומרים. ההגשמה שלי מצויינת.

ובכן, כמו שאמרתי, זכיתי בפרס הגדול.

תודה יקום.

הוא שואל למה.

למה?

כי כך אמרתי.

כי זה מה שאני רוצה.

כי הכרנו בכלוב ולא בג'יי דייט.

החיים שלי, של כולנו, הם אוסף תמונות שנצרבות בזכרון.

לפעמים הן מוצלבות עם תמונות אחרות, מהעבר, והחיבור הזה שולח אותי למקומות האפלים שלי.

גבר עומד על סולם, מתקין נברשת. היום אתה, לפני 10 שנים הנשלט המשמעותי הראשון שלי.

הסתכלתי עליך ונבהלתי מעצמי, מהרגש שזה עורר בי, מהצורך שלי לשאוג, להוריד לריצפה, להשפיל.

ניסיתי לברוח משם אבל אתה התעקשת, בלי לשים לב: תני לי פיליפס, נפל הבורג, תחזיקי מפה.........

ולא הבחנת.

אני מתכתבת בצ'ט עם גבר זר  ואתה יושב לידי וקורא.היום אתה, לפני שמונה שנים הגבר ששבר את ליבי הכי חזק.

הוא שתק, קינא בלב, התכנס. אתה מעיר, מאיר, מקלל, מחייך, אתה לא שם לב.

במעלית שאלת מה קרה.

מצחיק הבלוג הזה שלי. השימוש שלי בו כדי לכתוב לך, כדי להמנע משיחה על דברים שמעוררים בי כל כך הרבה ושבכל זאת רוצה שתדע.

וזו הפעם האחרונה שאתה מגיע לא מגולח.

T

נ.ב

אל תענה לי!

שבת בבוקר.

אנאלי.

כמעט ענה לי על הצורך.

איך זה שלא ירדת לריצפה אתמול.

איך זה שפרקת בגדים לארון כשסימנתי שלא.

איך זה שלא התחננת.

איך זה שלא פיארת אותי.

איך זה שבילינו את הלילה בכפיות.

איך זה ששאלת מה זה המבט שיש לי בעיניים ולא ידעת לפרש אותו לבד.

והרי לפניך התשובה.

הכל בראש.

הטוב, הרע, המכוער.

ואתה.

כל כך יפה לי כשפניך מוצמדות לרצפה ואני יכולה רק לדמיין את הכחול עמוק שלך.

בטח הן עצומות עכשיו. בכעס. בתסכול.

לא מוותרת.

ברגעים הנדירים האלו שלנו, כשזה הכי שם, הולכת עד הסוף.

והמשפט הזה שאתה מזדעזע מהבוטות שלו כל פעם מחדש -

יש לי זיקפה.

כל הזמן אתה בראש שלי.

כאלה לא פשוטים.

כשהביחד שלנו מעורבב עם עוד המון ביחדים.

כשאני רואה דברים רחוקים מקרוב קרוב.

כשאני מוותרת לך כי זה לא הזמן והמקום להתעקש.

כשמוצאים זמן פרטי ובשנייה שלפני הוא הופך להמוני.

כשהפרידה האישית שלנו הופכת ציבורית.

כשהמחיר גבוה,כל כך גבוה,אבל מצדיק כי התועלת גדולה מהעלות.

ויש גם ימים.

ויהיו גם ימים אחרים.

בוא!

כשאתה עצוב

ואני רחוקה

ידי הארוכה אינה מגיעה אליך.

גם אם אשתמש בשוט הכי ארוך שלי, האכזרי הזה, מאמסטרדם, זה שתמיד משכיח ממך עצב ומעורר כאב מתוק, לא אגיע.

וזה כואב.

לי.

זה לא בסדר שכואב לי.

הפוך.

בוא.

היי,אתה,

פססססט.

כן,כן,אתה,הגבר של חיי,

בוא שנייה.....

בא לי לסשן אותך,חצי פומבי כזה.

אז מחר בערב ניסע לים,תביא ערכת קפה.

אני תוהה אם תקרא את הפוסט לפני מחר, חבל שתפספס הזדמנות :)

הסטירה הגיעה עוד באוטו, עם המבט הראשון.

כי אתה לא לומד.

כי גם כשאני רומזת אתה לא נרמז.

בעצם אולי אתה לומד קצת, הרי אחרי הסטירה האחרונה לא הסתגרת ליומיים.

ככה זה בחיים, אוהבת לסטור לך, אוהבת שאתה נותן לי סיבות לעשות זאת.

בהכי פשוט, אוהבת אותך.