ממעמקים

"החיים הם רכבת" אמר העיוור הזקן שישב בתחנה, "לפעמים אנשים עולים לרכבת, יושבים לידך, לפעמים הם יורדים, לפעמים עוברים מקום.." חייכתי אליו חיוך מנומס, מחווה ריקה מתוכן כשמדובר בעיוור, אולם היה זה הכרחי שאחייך כי אחרת - מי יודע..
"אז אתה מתכוון לספר לי מה אתה עושה פה כל יום במשך שלושת הימים האחרונים על דעת עצמך, או שאני חייב לשאול?" העיוור דיבר והצטחק לו, אך משהו בתווי פניו נשאר רציני לחלוטין. "אין יותר מידי מה לספר" עניתי, "רק מחכה.."
"באמת?!" ענה העיוור בטון מופתע מעושה, "לא הייתי מנחש". שוב חייכתי, הפעם חיוך אמיתי יותר. "אז למי אתה מחכה כל כך הרבה זמן?"
"אני לא בטוח שאני יודע" עניתי והמילים הרגישו לי לא נכונות. אמנם לא ידעתי עליה דבר, לא את שמה, מהיכן היא באה, לאן היא הולכת או מה היא מחפשת כל כך הרבה זמן, אבל הרגשתי כאילו אני מכיר אותה כל חיי.
"אז איך אתה יודע שאתה מחכה לה?" שאל העיוור שהיה רציני לחלוטין
"אני מחכה לה" אמרתי בטון קצת מהוסס, "כי זה מה שהיא רוצה. לעולם לא אשכח את צמד המילים הללו 'חכה לי' שנלחשו באוזני רגע לפני שהחלום התפוגג ומצאתי את עצמי לבד בתחנה החשוכה"
"נשמע כמו חלום רציני" הוא אמר בקול קצת מרוחק, "עבר הרבה זמן מאז ששמעתי סיפור טוב, אם תואיל לספר לי קצת יותר אהיה אסיר תודה לך"
"מה תרצה לדעת?"
"איך פגשת אותה?"
"זה באמת סיפור קצת מוזר" אמרתי, "עד כה לא סיפרתי אותו לאיש, מעולם לא חשבתי שמישהו יבין אותי, אבל ביקשת סיפור טוב ואני חושב שאתה תהנה ממנו. זו הייתה שעת דמדומים בתחנה הזו ממש, לפני שלוש שנים. ישבתי על הספסל מתנשם ומתנשף וקצת מזיע אחרי ריצה לא קצרה שהסתיימה בפיספוס של הרכבת בשניות ספורות. כשהגעתי לתחנה עוד יכולתי לראות את הרכבת צוברת תאוצה וכמעט שקפצתי עליה מרוב תסכול. כיום אני אפילו לא זוכר מה היה כל כך חשוב ברכבת הזו. כל מה שאני זוכר זה את הכרטיס המקומט שזרקתי לריצפה בכעס ואת המילים שאמר הקול העדין והחזק ביותר ששמעתי מעודי 'למה אתה מלכלך את המקום?' היא שאלה. הרמתי את מבטי מעלה לעבר מקור הקול, עדיין כעוס ומוכן לריב, אולם כשפגשו עיני בעיניה הכחולות מכל כחול כל שמץ של כעס נעלם כלא היה. לרגע ניסיתי לומר משהו אך לא הצלחתי, עדיין לא ידעתי זאת אבל נלכדתי בעינייה. 'תרים את זה וזרוק לפח' קולה היה מתוק אך שמץ של פלדה הייתה נסוכה בו. כאחוז בטראנס התרוממתי מהספסל, ניגשתי אל הכרטיס שנחת סמוך לרגליה התכופפתי והרמתי אותו. התכוונתי להתרומם ולהשליך אותו לפח אך היא עצרה אותי במילה אחת וקפאתי 'אני רוצה שתשמור את הכרטיס הזה' היא אמרה וידי נקפצה כאילו מאליה סביב הכרטיס. אני עדיין לא יכול להסביר איך זה שלא קמתי לאחר מכן, היא לא פקדה עלי להישאר למטה לרגליה, היא לא אמרה דבר, אך היה משהו כל כך נכון וכל כך ממכר באותו המקום עד שפשוט לא יכולתי להביא את עצמי לזוז ממנו. שניות מלאות מבוכה עברו והפכו לדקה, היא נשארה עומדת לצידי כפסל של אלילה יוונית, כולה עטורת תפארת ועוצמה. לבסוף הצלחתי להביא את עצמי להרים את מבטי אליה, אל עיניה הכחולות העמוקות שכה נכספתי לטבוע בתוכן שוב ושוב. היא הביטה מטה ומשהו בעיניה חייך 'אני אוהבת את מה שאני רואה בעיניים שלך' היא אמרה ומילותיה כורכות סביבי כבלי קסם ומציפות אותי באושר בל יתואר. 'קום' היא אמרה ומייד קמתי, מבטי לא מש ולו לרגע קט מעינייה. 'אחרי' היא אמרה והחלה ללכת ואני כמובן אחריה. היא לקחה אותי אל תוך נבכי תחנת הרכבת והחוצה אל הפסים. השמש כבר שקעה והמקום היה חשוך לחלוטין, היא פסעה בטבעיות, נראה היה שהיא הכירה את המקום לחלוטין. היא עצרה כשהגענו סמוך לפסי הרכבת במרחק מה מהתחנה.
'אני מחפשת משהו' היא אמרה לפתע ואני כמובן שתקתי ונשארתי מאחוריה בעודה מביטה אל האופק, 'אהיה כאן רק לזמן קצר, אולי אמצא את מה שאני מחפשת ואולי לא'
'מה את מח..' היא עצרה אותי באמצע השאלה בהינף יד. 'כמעט הגיע הזמן' היא עמרה בקול מהורהר והסתובבה אלי. היא פסעה כמה צעדים ונעמדה מולי, גופי רעד מהתרגשות, היא שלחה יד ואחזה בפני, המגע שלה היה חזק ובטוח, היא ידעה שהיא מחזיקה במשהו השייך לה. ידה משכה אותי אליה והנמיכה אותי מעט, עיניה חדרו לתוך עיני ומבטה העמיק הרגשתי שמשהו בקרבי מתהפך לרגע וכמעט שמעדתי, היא חייכה וניתקה מבט. 'הבט מטה אל הפסים' היא אמרה בעודה מסתובבת שוב ומביטה אל האופק, 'אתה מצליח לראות משהו?'
'אני יכול לראות את פסי הרכבת בקושי, חשוך כאן' ובעודי אומר זאת התחלתי לחוש בכפות רגלי רעד משונה, רכבת עמדה להגיע.
'אתה מצליח לראות עוד משהו?' היא שאלה בחוסר סבלנות. 'לא' עניתי לאחר חיפוש קצר 'רק פסי רכבת ו..או! יש שם מין קו שמצוייר על הפסים במאונך'
'יפה מאוד, מצאת אותו' היא אמרה וחשתי גאווה עצומה
'עכשיו אני רוצה שתעמוד כשעקביך משיקים לפס והמבט שלך מופנה לכיוון התחנה, עם הגב אלי.' עשיתי כדבריה ונשארתי לעמוד שם
הרטט של הרכבת התגבר ויכולתי לשמוע את שאונה מרחוק.
היא פסעה כמה פסיעות, כל אחת מהן מתאימה למקצב ליבי שהלך והאיץ, עד שהגיעה אל מולי ונעמדה כמה פסיעות לפני לצד הפסים.
'הרכבת מגיעה' אמרתי לה וניסיתי להישמע אדיש, זו היתה רמיזה שקופה.
'אני יודעת' היא אמרה, 'זו הרכבת שלי'
'זו הרכבת שאת אמורה לעלות עליה?' שאלתי
'זה לא מה שאמרתי' היא אמרה בתקיפות, 'זו הרכבת שלי!'
שתקתי, לא רציתי להתווכח עם הקביעה שלה שנראתה לי קצת מופרכת
'הרכבת הזו שלי והיא תעצור לפני הפס שאתה עומד עליו עכשיו' מילותיה היו נחרצות 'ואתה לא הולך לזוז מהפס הזה לפני שהרכבת תעצור.'
בלעתי רוק ועמדתי למחות, לאף אחד אין רכבת, אין דבר כזה, אולי יש לה בעיות נפשיות, אולי היא מטורפת לגמרי ובכל אותו הזמן שאון הרכבת הולך ומתגבר והרעד מתחזק ומרטיט את גופי. הבטתי בה בכדי לנסות לאמוד אותה, לנסות לגלות שמץ של אי שפיות אך כל מה שיכולתי לראות היה מבטה היציב, החזק, המצווה.
'אני לא אזוז' אמרתי והייתי כלא מאמין שהמילים יוצאות מפי שלי
'יפה מאוד' היא אמרה ושוב פרץ לא מוסבר של גאווה, מאיפה הכוח הזה שלה עלי? 'עכשיו תישאר כאן, לא לזוז. תבטח בי' והיא הלכה והרכבת התקרבה.
הבטתי מעלה אל השמיים, הם היו נקיים מענן וזרועים כוכבים, הירח היה כמעט מלא, כמעט. והרכבת הייתה כמעט כאן והרעש היה מטריד והוא הלך והתגבר.
ולפתע מה שנשמע כצרחה מחרישת אוזניים כשמעצורי החרום של הרכבת הופעלו, העוצמה של הרעש הייתה כל כך חזקה ומערערת שהרגשתי כאילו ליבי הולך לעצור רק מהפחד. אך הוא דפק ודפק וכל הלמת לב הזכירה לי אותה. האם אני עומד למות בשבילה? שאלתי את עצמי באותו רגע, ומה שהפתיע אותי היה שלא חשתי רע בגלל העובדה שיש סיכוי מסויים שזה אכן יקרה. ועם זאת המילים 'תבטח בי' השאירו חותם עמוק בנפשי וידעתי, פשוט ידעתי שהרכבת תעצור..
והיא עצרה.
ואני נפלתי לקרקע בסוג של אפיסת כוחות מלווה בסיפוק נפשי אדיר.
זו באמת הייתה הרכבת שלה..
וגם אני הייתי שלה..
ולאחר כמה שניות שנראו לי כנצח הרגשתי יד עדינה שמלטפת אותי ומילים שנלחשו לאוזני בהבל פה חמים שהעביר בי צמרמורת מתוקה 'הכרטיס ששמרת יעזור לך למצוא אותי שוב' היא עזרה לי לקום ומתכה בי בכדי שלא אפול. ואז אמרה את צמד המילים שנחקקו בי לעד 'חכה לי'.
המילים נצרבו לתוך ליבי בעודי מביט בה מטפסת על קרון הרכבת וזו החלה לסוע לפתע. הבטתי בחלונות ואני מוכן להישבע שהרכבת כולה הייתה ריקה.."
באותו רגע הזקן עצר אותי
"תאר לי איך היא נראית" הוא לחש ונראה היה שקולו סדוק
תיארתי לו אותה במדוייק, ככל שיכולתי, הזיכרון שלה עדיין חי בי כאילו ראיתי אותה רק יום קודם לכן, אולם נאלצתי לעצור את עצמי מלספר לו על ההילה הלבנה שהקיפה אותה משום שידעתי שזוהי רק התפיסה שלי אותה. העיוור הקשיב בשקיקה לתיאור שלי אותה וכשסיימתי דמעה אחת ויחידה זלגה מעיניו.
"תודה לך" הוא אמר בקול שעמד להישבר לבכי, "עזרת לי לראות אותה בפעם הראשונה בחיי ועל כך אהיה אסיר תודה לחלוטין..."
הבטתי בו בתדהמה והוא המשיך "וכעת יש לי משהו בשבילך. אתה זוכר היכן בדיוק היה ממוקם הפס שעמדת מאחוריו?" הייתי עדיין פעור פה מתדהמה, המיקום היה חקוק בזכרוני והנהנתי לחיוב. "לך לשם" הוא אמר והצביע. התחלתי ללכת וגל של התרגשות החל להציף אותי. "אולי יעניין אותך לדעת" הוא הרים את קולו כי הייתי כבר מרוחק, "שהרכבת באמת הייתה שלה.. ושאם היה שם מישהו שפחד כמוך היה זה העיוור שהיה מופקד על הבלמים בהינתן האות הנכון.." לא יכולתי לעצור את התקדמותי אל המקום, אך ההבנה הלכה וחילחלה ושקעה בתוכי..

"אז הצלחת להבין את התאריכים לפי מה שהיה כתוב על הכרטיס," המילים הגיעו מאחורי בדיוק ברגע בו הגעתי אל המיקום בו היה פעם הקו על הפסים. הקול שלה הציף אותי בכל אותן התחושות, שלוש שנים שלמות לאחר מכן, אותן התחושות בדיוק וכמעט שפרצתי בבכי. "חכם שלי" היא אמרה וגל של אושר הכה בי בחוזקה, סוחף אותי לחלוטין..
כל מה שיכולתי לעשות היה למלמל "שלך...כל כך שלך..."

When I hear the engine pass
I'm kissing you wide
The hissing subsides
I'm in luck

When the evening reaches here
You're tying me up
I'm dying of love
It's OK