ממעמקים

רגעי גן עדן מוארים, מאושרים שנחקקו להם עמוק בזכרוני
עולים להם, רוקדים להם, שרים להם חזק הישר אל תוך ליבי
על חיבוקים של חום ורוגע, על ליטופים ועל תשוקה כה עצומה
מגע שפתיים חם, מבט עיניים שבוער ושחודר עמוק לנשמה

מעולם לא שכחתי, שנבראתי לך
כבר מהרגע הראשון ידעתי, שאהיה שלך

רגעי תשוקה מטורפים עתה עפים, חולפים אל מול עיני
מילים יפות מתקתקות שסוחפות, טורפות את כל מחשבותי
גופים מתערבבים, אנחנו כה מאוהבים כמו זוג מגנטים שתפוסים לנצח כאן יחדיו
ואין כבר שום דבר אחר הכל עובר ורק אנחנו נישאר זו האמת שנתגלתה עכשיו

איך לא ראיתי, איך זה קרה?
איך לא ידעתי שאין לי שום בחירה..

והכאב שמתערבב אצלי בגוף אצלי בלב נתקל בקיר "אני אוהב" ומייד בורח
והכבלים שלך תופסים חזק , עושים אותי צמוד, עושים לי טוב גם כשאני צורח
ורגע החיבור שלעד יהיה שמור בתוך ליבי עמוק הוא הענן עליו נפשי שוכבת
כשאת איתי זה כה ברור, הרסן כבר קשור אני הסוס ואת היא הרוכבת.

ושוב חוזר לו על עצמו רגע הכיבוש
ההפנמה העמוקה שאת האדונית ואני הוא הרכוש
ואת נועצת בי שיניים, שוב צדת טרף רך
וישותי זועקת לשמיים "אני רוצה אותך!"
רוצה אותך כל כך..

אני רוצה את זה בלי אזהרה,
אני רוצה את הפחד,
אני רוצה את הידיעה הבלתי מתפשרת שזה מה שהולך לקרות כי ככה את רוצה.
אני רוצה שהכאב לא יתחיל בעדינות,
אני רוצה שתביאי אותי אל הסף במהרה,
אני רוצה לכאוב ולעמוד בזה ,
ואז לא לעמוד בזה יותר.
אני רוצה להרגיש אותך עוברת את הסף בלי היסוס,
אני רוצה לצרוח לך שתפסיקי,
ואני רוצה לשמוע אותך צוחקת וממשיכה.
אני רוצה להתחנן וליילל באופן נואש,
אני רוצה לנסות להפסיק את זה בכל דרך אפשרית,
ואני רוצה לדעת שזה נמשך כי ככה את רוצה.
אני רוצה לדעת שאת נהינית מזה, לא רק מהכאב שלי כי אם גם מהסבל.
ואני רוצה לשנוא אותך על זה, אני רוצה להבטיח לעצמי שאתנקם, שלא אתן לזה לעבור בשתיקה.
וכשתעצרי רגע לנוח ותגישי לי את כף רגלך אני רוצה למצוא את עצמי מלקק ומוצץ אותה בהתמסרות מוחלטת, כשפני עוד רטובות מדמעות.
אני רוצה להרגיש את עצמי במצב הזה ולנסות להסביר לעצמי למה זה בסדר, שלא באמת איבדתי שליטה, שאשאר אותו הדבר גם אחר כך.
אני רוצה לקוות שההתמסרות תביא לרחמים, תגרום לך להפסיק,
אני רוצה לחבק את התקווה הקטנה הזו,
ואני רוצה לחוש אותה נקרעת ממני כשהכל יתחיל מחדש.
אני רוצה לשמוע את עצמי צורח מרחוק,
אני רוצה שתתארי לי איך אני נקרע וכמה שאת אוהבת את זה,
אני רוצה להכיל את התשוקה שלך,
להכיל את הכאב
ולעלות על גדותי.
אני רוצה לא לרצות את זה.
אני רוצה שתדעי שאני לא באמת רוצה,
אני לא רוצה,
אני לא רוצה לתת לך את זה,
אני לא רוצה לתת ולעולם לא אתן לזה לקרות!

אני רוצה שתיקחי..
אני רוצה שתיקחי את זה ממני,
אני רוצה.

שעת ערב מאוחרת, הוא עשה את דרכו במעלה חדר המדרגות התל אביבי המוזנח כשבידו האחת ארגז כלים, בידו השנייה כבל חשמל ארוך, מגולגל לסליל ועל כתפו סולם צהוב גדול. הקומה השלישית הייתה עדיין רחוקה בעודו מהרהר לעצמו "הלילה זה סוף סוף יקרה". זו כבר הפעם השלישית שהיא מזמינה אותו לעבוד אצלה, מאז הפעם ההיא כשהוא צבע את הדירה של השכנים שלה. כבר מלכתחילה הוא שם לב לאיך שהבחורה הסתכלה עליו, זו גם הסיבה האמיתית שהוא נאלץ להגיע בשעה כל כך מאוחרת. "הלילה, הלילה זה יקרה והיא תהיה מרוצה." הוא אמר לעצמו בביטחון, העבודות בדירה הזו כבר החלו להימאס עליו, הפעם היה מדובר בעבודת חשמל, אבל קודם לכן זו הייתה אינסטלציה, ואין דבר שהוא שונא יותר מאינסטלציה. הדלת הורדרדה ניצבה כניגוד בולט לחדר המדרגות הירקרק, מתקתקות יתר מעולם לא עשתה לו את זה.
הוא צילצל בפעמון והיא פתחה את הדלת כעבור פרק זמן שהספיק בדיוק בכדי לרמוז לו שהיא הייתה עסוקה במשהו אחר ובכלל לא חיכתה לו, אולם מה שלבשה סיפר סיפור אחר לגמרי. חולצה מכופתרת גדולה וגברית שהגיעה עד לקרסוליה, מספיק בכדי לכסות את המכנס הקצרצר ולתת רושם שהיא בתחתונים בלבד. היא הייתה שחרחורת בעלת עיניים ירוקות גדולות, שפתיה היו רחבות ונדיבות, כל מהותה פיתוי. הוא חייך, היא חייכה בחזרה והזמינה אותו להיכנס. בעודו משנה את זוית הסולם הגדול בכדי לדאוג שיכנס בדלת הוא יכול היה לשים לב לאופן שבו היא הביטה בזרועותיו, היא הייתה בחורה קטנה והוא תיאר לעצמו איזה שימושים היא מעלה בדעתה לכוח שלהן. הוא מיקם את הסולם במרכז הסלון, "משהו לשתות?" היא שאלה בחיוך, הוא הציץ למטבח וראה בקבוק יין פתוח ושתי כוסות, אחת מהן עדיין מכילה סימנים של הנוזל האדמדם. "לא תודה, אולי יותר מאוחר" הוא אמר וחייך בזוית פיו, "אבל אני אצטרך את הארון". היא הביטה בו ונראתה מבולבלת, "מה אתה צריך מהארון?"
"התכוונתי לארון חשמל.." חיוכו התרחב. היא הניחה יד על מצחה וציחקקה בעדינות ילדותית"הנה זה ממש שם" היא הצביעה והוא ניגש לארון והוריד את המתג שאחראי על החשמל בסלון.
"יש לך פנס לילה?" הוא שאל, מאחר שהיה רגיל לעבוד ביום הוא כמעט לא ציפה לחשיכה שהשתררה כשהאורות כבו. כעס קטן התעורר בתוכו, אבל הוא ידע שהוא חייב להיות שם, לא הייתה לו באמת ברירה.
"פנס לילה? אממ לא, אני מצטערת" היא לא באמת נראתה מצטערת, "אבל יש לי כמה נרות שאפשר להדליק.."
"זה יספיק" הוא אמר והביט בה מתרחקת לכיוון המטבח שוב בהילוך סקסי.. אם עד עכשיו עוד היו לו ספקות , עתה כולם נעלמו.. "הפתיינית הקטנה הזו" הוא חשב לעצמו, "היום היא באמת הסירה את הכפפות.."
היא חזרה עם הנרות והוא לקח שניים מהם והדליק בעודו עולה בסולם, כשהוא הגיע למעלה, אל המקום בו הנברשת מחוברת אל הקיר הוא הביט מטה ושם לב שהיא מפזרת את שאר הנרות ברחבי הסלון, הוא מיקם את זוג הנרות שבידו ושלף את המברג, ההתעסקות עם הנברשת לא ארכה זמן רב ועד מהרה נגלו בפניו קרביה החשופים של מערכת החשמל. מכאן ואילך הוא החל לבצע את מה שהוא יודע לעשות, הניח לעצמו להיסחף כליל בעבודתו, ידיו החלו לעבוד כאילו מעצמן, במיומנות רבה, בכל פעם עם כלי אחר. החום מהנרות גרם לו להזיע מעט, וכשהרים קלות את
חולצת העבודה הקרועה שלו הוא לא יכול היה שלא לשים לב למבטים שנשלחו אליו מלמטה. הוא תהה לעצמו כמה זמן היא כבר צופה בו, אך השתדל שלא לתת לה לחוש שהוא מרגיש בכך. הוא ידע כמה חשוב להניח לה לחשוב שהוא תמים, שהיא זו שמפתה אותו..
לאחר פחות משעת עבודה הוא סיים את ההכנה למערכת התאורה החדשה שהיא רצתה להתקין, הוא ירד מהסולם והיא שוב שאלה אם אפשר להציע לו לשתות. הוא העיף מבט אל בקבוק היין שבמטבח וחייך "אני אשתה כוס מים" היא הופתעה מהבקשה אך הצליחה להסוות זאת "עם קרח בבקשה". היא ניגשה למטבח והתמתחה בכדי להוציא את תבנית הקרח מהמקפיא, החולצה נמשכה מעלה, חושפת יותר מירכיה החטובות. היא חזרה להגיש לו את הכוס היא ונעמדה צמוד אליו, צמוד מידי, כשהוא לקח ממנה את הכוס ידו המחוספסת תפסה לרגע בדיוק במקום שבו ידיה העדינות אחזו בכוס הקרה, שבריר שניה של מבוכה לאחר מכן הוא שתה את המים בלגימה אחת. "אז איפה נמצאת המערכת החדשה?" הוא שאל לאחר שהניח את הכוס בכיור. "הניחו לי אותה בחדר השינה.." היא אמרה והוא תהה לעצמו לרגע אם היא מפלרטטת ככה עם כל בעל מקצוע שמגיע אליה לדירה. להיכנס כך לחדר השינה שלה לא נראה לו כרעיון טוב והוא ביקש בנימוס שתביא את המערכת.
כשהיא הגיעה חזרה לסלון עם הקרטון הוא ראה כמה כבדה היא בשבילה, "תניחי תניחי" הוא אמר במהרה והיא כמעט שמטה את הקרטון מידיה בתחושת הקלה. הפעם היה תורו להתקרב מידי, הוא היה כל כך קרוב אליה שכשהוא התכופף להרים את הקרטון מהריצפה היא יכלה להרגיש את נשימתו על רגליה החלקות וצמרמורת קלה עברה בה. הוא השתתהה ליד רגליה, מעצים את האפקט, תוהה לעצמו אם קיים בה איזשהו שמץ ממה שהוא מאז ומתמיד ניסה למצוא בכל אישה, "אולי בקרוב אגלה" הוא חשב לעצמו ואז הביט בה מלמטה בעודו מתרומם ביחד עם הקרטון. בזמן שנשא את המערכת הוא שם לב שהקרטון היה באמת כבד וחש צביטה קלה על שהניח לה לשאת אותו מחדר השינה שלה . "תמיד תתייחס יפה לנשים" היה משפט שהנחה אותו והוא לא התכוון לאכזב.
התקנת המערכת לא ארכה זמן רב, ובזמן שעבד הם החלו בשיחת חולין עמוסת רמיזות, הפלירטוט היה הדדי. החלק המסובך היה למקם את המערכת על התקרה בגלל משקלה, אבל נסיונו הרב בדברים מסוג זה לא הכזיב אותו ותוך פחות מחצי שעה היא הייתה כבר במקומה ומוכנה לפעולה.
המערכת לא הייתה היחידה שנראתה מוכנה..
הוא ירד מהסולם, הנרות שבערו בסלון ריצדו והאפקט היה מורגש במיוחד, היא ישבה על אחת הספות ולגמה מכוס היין. "הגיע הזמן לבחון את המערכת, אני אלך להדליק את האור" הוא אמר בקול ענייני, היא לא אמרה דבר, רק הביטה בו וחייכה.
"אבל קודם, אולי תוכלי לכבד גם אותי בכוס יין אחת? עשית לי חשק" הוא הדגיש את המילה 'חשק' והביט בה ניגשת למטבח, כל תנועה שלה זועקת חושניות. היא חזרה עם הבקבוק והכוס השניה ומזגה לו כמות נכבדה של יין אדום. הוא הרים את כוסו "לחיי עבודה שהסתיימה בהצלחה" אמר ונקש עם כוסה בכוסה.
"אל תהיה כל כך בטוח.." היא לחשה בקול עמוק.
"את חושבת שיש סיכוי שהמערכת לא תעבוד?" הוא שאל עם שמץ של עלבון בקולו.
"בכלל לא" היא חייכה, "פשוט יש עוד משהוא שאני .. צריכה.." היא הדגישה את המילה 'צריכה' יתר על המידה.
הוא חייך אליה חיוך ממזרי "אני תמיד שמח לעזור, מה עוד אני יכול לעשות בשבילך?"
היא העבירה את גב ידה בליטוף על זרועו החסונה "אני כבר אחשוב על משהו בשבילך לעשות" הבעת פניה שידרה מיניות והיא נצמדה אליו, נוטלת מידו את כוס היין ומניחה את שתי הכוסות על השולחן. הוא שלח את ידו אל עורפה תוך שהוא מחדיר את אצבעותיו דרך שיערה החלק. היא הרגישה כאילו נמסה בידיו והתקרבה בעיניים מאנפפות לכיוונו, סנטרה מורם ושפתיה העבות תרות אחר שפתיו.
הוא עצר אותה כמה סנטימטרים מפניו וחייך חיוך מתגרה.
"אני רוצה שתורידי את החולצה שלי" הוא לחש בעודו מצמיד את פיו לאוזנה, נותן לקולו העמוק להעביר בה רטט.
ידיה נשלחו אל גופו והחלו ללטף מבעד לחולצה הרטובה, ידיו נשלחו לעצור אותה.
"תורידי את החולצה שלי" הוא לחש לה שוב והיא נכנעה, ידיה נשלחו אל שולי החולצה והחלו למשוך אותה אל מעל לראשו.
הוא הביט בה בעניין רב בעוד עיניה נפערו בתדהמה ספק חרדה, היא קפאה לרגע.
"מ.. מה זה?" היא בקושי הצליחה לומר בעודה מביטה בסימן הגדול הצרוב על עורו, אלו היו כוויות - אולם לא יתכן שקרו מתאונה שכן משהו היה כתוב שם.
"תקראי.." הוא לחש, "תקראי בקול רם.."
"ר..רכוש.. רכושה של.." היא הפסיקה באמצע.
"תמשיכי.." הוא הפציר בה.
"אבל מה זה אומר? איך קיבלת את הכוויות האלה??" היא נראתה מזועזעת יותר ויותר בכל רגע שחלף.
"זה סימון" הוא אמר לה בסבלנות, "כמו שמסמנים בקר, בכדי להצהיר מיהו בעליו..."
"אבל מי עשה לך את זה? למה?"
"האדונית שלי עשתה לי את זה, כדי שכולם ידעו שאני הרכוש שלה, חוץ מהשם שלה יש גם את הסימן שמסמל אותה"
"מה? הנמר הזה?"
"טיגריס למען האמת.."
"אבל למה? אתם מטורפים?? איך הסכמת לזה?!" הקול שלה עלה לטונים מעט היסטריים.
"להסכמה אין שום קשר לזה" הוא אמר בטון מרגיע, "היא האדונית שלי, אני העבד שלה והיא עושה בי כרצונה" הטון המרגיע לא עזר, היא התיישבה על הספה והבעה של הלם על פניה.
"למען האמת" הוא המשיך, "הצריבה הזו חדשה מאוד וחוץ ממני וממנה את הראשונה שרואה אותה, חלק מהסיבה שאני כאן כעת הוא כי האדונית שלי רצתה שמישהי 'נורמאלית' תראה את הסימן, כך שאוכל לכתוב לה לגבי איך זה הרגיש בשבילי.."
היה ניכר בה בעליל שמשהו בתוכה החל לזוז, להשתנות.. היא לא יכלה להפסיק לבהות בסימן, משהו בעיניה נראה מהופנט.
"אני חייב ללכת כעת" הוא אמר והחל לאסוף את הדברים שלו, הוא גם לבש את חולצתו שוב, היא לא הפסיקה להביט בו והמבט בעיניה לא השתנה..
הוא החל לעשות את דרכו החוצה..

"איך זה הרגיש לך..?" היא שאלה לפתע בקול מרוחק. הוא בדיוק פתח את הדלת, עצר לרגע והסתובב אליה. "במילה אחת?.." הוא התרכז לרגע בתחושותיו, ואז ענה בביטחון:
"שלה".

היה זה ערב וחנות הבובות הייתה קרובה לשעת סגירה כשלפתע נכנסה לקוחה.
ארני שעמד באותו זמן על הדלפק וסידר את הבובות החדשות ביותר בתצוגה כמעט ונפל, הוא הסתובב וניסה למלמל משהו לגבי זמן סגירה, אך כשהוא הבחין בחיוך הרחב שהיה על פניה של הלקוחה הוא נמלך בדעתו והחליט לקבל אותה בכל זאת. ארני כבר היה בקצה הלא נכון של גיל 60 כפי שהוא נהג לנסח זאת והירידה מהדלפק ארכה לו זמן מה. הלקוחה המתינה בסבלנות והחיוך החם לא מש משפתיה. בסופו של דבר הגיע ארני לריצפה ובירך את הלקוחה לשלום, התנצל שהוא כבר לא צעיר כמו פעם ושאל אותה מה היא מחפשת.
"בובה חדשה" היא אמרה בקצרה וארני כמעט שגילגל עיניו מולה, אך הוא היה מנומס מידי, "זוהי חנות של בובות גברת" הוא אמר "בובות זה כל מה שיש לנו, את צריכה להיות יותר ספציפית." היא הביטה בו וידעה שהחיוך שלה ממיס אותו "אולי פשוט תראה לי? אתה נראה כמו מישהו עם המון ניסיון, תעשה לי סיור קטן בחנות.." האמירה הזו הפתיעה אותו אבל היא צדקה הוא היה באמת בעל ניסיון רב בבובות, אם היא ראתה את זה כל כך מוקדם כנראה שיש בה משהו. הוא התרצה והחל להראות לה את החנות, לקח אותה אל כל האגפים, הסביר לה על כל הבובות, החל ממריונטות פשוטות וכלה בבובות של פיתומים בעלות כפתורים ולחצנים רבים.
"משעמם" היא אמרה לאחר כמה זמן והוא הרגיש כאילו המשפט הזה היכה בו. "אם את רוצה לראות דברים באמת מעניינים אני אקח אותך אל החלק האחורי" הוא אמר וניסה להחזיר לעצמו חלק מהגאווה שאבדה. בעודם הולכים לעבר חלקה האחורי של החנות הם חלפו על פני סול, אדם חסון שהיה בערך בגילו של ארני וקצת עגלגל ממנו, סול נראה לא מעוניין בעליל במתרחש, הוא עמל על תיקון הבובות בסדנא הקטנה שהייתה לשניים שם, אולם כשראה את ארני מוביל לקוחה, ועוד אחת חדשה אל החדר האחורי הוא הרים גבה.
המקום היה חשוך ומאובק, עם ריח כבד של עובש באוויר. ארני הדליק נורה אחת שנתנה אור עמום במקום, הצללים גרמו לבובות להיראות מפחידות יותר, מעוותות, מאיימות. ארני החל להראות לה את הבובות הנדירות יותר בחנות, לחלקן היו פונקציות מאוד מוזרות, לאחרות היו סיפורים מעניינים. אחת הבובות הייתה משמשת להברחת סמים, אחרת הסתירה בתוכה כלי נשק, שלישית הייתה אמורה להיות מקוללת והשתייכה לרוצח סדרתי. "זה כבר יותר לעניין" היא אמרה בעודה מפשפשת בין הבובות לחרדתו הרבה של ארני שלא יכול היה להפסיק לדאוג לנזק בחנות שלו. משום מה הוא חשש שהחוק 'שברת שילמת' לא כל כך תקף במקרה של הלקוחה הספציפית הזו.
"או מצאתי משהו ממש מענין, מה זה?" הלקוחה הרימה מעין כיסוי שהסתיר מתחתיו בובה מוזרה למראה, היא לא נראתה כמו אף בובה אחרת, לא מריונטה, לא פיתומות, לא בובת קרקס או תיאטרון. ארני גירד בראשו, הוא תמיד התגאה בכך שהכיר כל סנטימטר בחנות כמו את כף ידו, היה לו ידע עצום בבובות וידע לספר על כל אחת שראה תמיד כל מה שהלקוח צריך לדעת. ואילו הפעם הוא היה אבוד.
הבובה נדמתה לילד, נער שכזה, פנים יפות וחלקות, שפתיים עדינות ועיניים קטנות, עצומות. הבובה נראתה כל כך חיה עד שהיה נדמה שמדובר בנער אמיתי שפשוט נרדם לו שם במחסן.
"סול!" צעק ארני, "סול! בוא לכאן רגע!"
"רגע, אני עסוק" צעק סול בקול עמוק ואדיש.
"בוא לפה עכשיו סול! זה חשוב" ארני צעק ונשמע נסער.
כעבור כמה רגעים ראשו הקירח והמשופם של סול הציצ מבעד לדלת, "מה יש? נשבר משהו?"
ארני פשוט הצביע לעבר הבובה החדשה "מה זה?"
סול הביט מטה, "או אני חושב שאני זוכר את הסוכן שהביא את הבובה הזו, זה היה לפני כמה שנים טובות, למען האמת הוא אמר שזו לא בובה אלא סוג של רובוט, אולם הוא לא פועל על חשמל או סוללות או שום דבר בסגנון.." דבריו של סול נשמעו מהורהרים. "על מה הוא פועל אם ככה?" שאל ארני. "הסוכן לא רצה לומר. עכשיו כשאני חושב על זה, הסוכן הזה היה חתיכת טיפוס מוזר בעצמו, לא הסכים לגלות יותר מידי, אמר שהוא לא יודע לגבי כמעט כל פרט ששאלתי לגביו. שמתי אותו במחסן ושכחתי ממנו"
"את הסוכן?" שאל ארני בקול מופתע, הלקוחה חייכה.
"את הבובה, אהה רובוט.. הממ בקיצור הוא היה נופל לי כל הזמן מהמדף, אז שמתי אותו במחסן ושם הוא נשאר עד היום" אמר סול
"את חייבת לסלוח לו" אמר ארני ללקוחה, "הוא נקשר מאוד לבובות, נוטה לדבר עליהן כאילו היו אנשים.."
סול עזב בכעס ורטן לעצמו משהו.
"תפעיל אותו" אמרה הלקוחה.
"אהה, בטח, מייד, אני רק.. דקה אחת.." ארני החל להתעסק בבובה מחפש רמזים לאופן שבו צריך להפעיל אותה.
"סול!!.." ארני התייאש לאחר זמן מה ויצא עם הבובה אל הסדנא, הלקוחה יצאה בעקבותיו וכולה סקרנות.
ארני הניח את הבובה על השולחן, "תפעיל אותו" הוא ביקש.
"אותו?!" סול הדגיש את המילה היחידה והשיחה מהר מאוד התדרדרה לטונים של זוג נשוי ותיק.
"את זה.." תיקן ארני והעווה את פניו. השניים נקלעו לתוך ויכוח שהחל לזלוג לנושאים אחרים לחלוטין.
"תקשיבו שניכם" הלקוחה התקרבה ונעצה בהם מבט, "לא מעניין אותי איך תקראו לו או לזה, רק תפעילו אותו כבר, אין לי את כל הלילה.." השניים שתקו וסול שלח יד אל כפות ידיו של אותו רובוט ספק נער שהיה מונח בתנוחת ישיבה על השולחן, הוא שילב את כפות ידיו באופן הנדמה לזה של תפילה ובו ברגע עיניו הקטנות נפקחו בבת אחת ומבטו נח ישירות על הלקוחה.
היא קפאה לרגע, הוא נראה כל כך אמיתי, המבט שלו היה נראה אנושי, אולי אנושי מידי, מלא חום. הוא הביט בה כאילו בהערצה, כאילו הוא עומד לקפוץ ולחבק אותה בעוד רגע קט, כה טהור היה המבט שלו.
"אני לא כל כך בטוח שאני יודע איך מפעילים אותו" אמר ארני,
"זה בסדר" אמרה הלקוחה, אני מעדיפה ללמוד בעצמי
"יש לך ניסיון בלהפעיל בובות?" שאל סול
"אפשר לומר" היא ענתה בשמץ של חיוך.
"הסוכן אמר שהדבר הזה יודע לעשות הכל, יש לו המון פונקציות, המון מצבים" החל סול לספר, אך כל מה שהלקוחה יכלה לחשוב עליו הייתה הדקירה המוזרה שחשה כאשר סול חרג ממנהגו והתייחס ליצור המכאני הקטן הזה במילים 'הדבר הזה', אבל היא שלטה בעצמה.
סול המשיך לברבר והיה ניכר שהוא פשוט חוזר על מה שאמר לו סוכן המכירות מבלי שהוא באמת יודע על מה הוא מדבר.
"הוא חזק?" היא נכנסה לדבריו וקטעה אותם.
"הוא, אהה, הוא מאוד מתוחכם" אמר סול שניסה להיחלץ מהשאלה.
"זה לא מה ששאלתי" היא הקשתה.
"הוא עדין" אמר סול, "אבל הוא יודע לתקן את עצמו במקרה שמשהו קורה לו, הוא כל כך מתוחכם שהוא אפילו יכול ללמוד" הוא המשיך והיה נראה כאילו הוא עצמו לא קונה את הדברים שלו. ארני גילגל את עיניו לשמיים ואז נעץ את מבטו בסול. הלקוחה הבינה למה ארני נמצא בחוץ בדלפק וסול מסתתר לו בסדנא מבודד מלקוחות ורק מתקן בובות.
"אני אקח אותו" היא פלטה לפתע וכולם שתקו.
ארני נראה כעובד עצות, לא היה לו מושג כמה לגבות עבור אותה בובה מוזרה שהוא כלל לא ידע שקיימת במלאי בכלל. בסופו של דבר הוא נקב במחיר דיי גבוה.
"אני אקח אותו" חזרה הלקוחה על עצמה והפעם היה ניכר בה שגם היא מופתעת, למה היא לא מתמקחת? היא יודעת שהוא בכיס שלה ובכל זאת משלמת מחיר מלא, אולי אפילו מופקע..
השלושה ניגשו לקופה להשלים את העיסקה. לאחר ששילמה והתקדמה לכיוון הדלת צעק לה סול "אם אי פעם יהיו לו בעיות את יכולה לחזור לכאן בכל עת ואני אתקן לך אותו"
היא נעצרה לרגע, חייכה לעצמה ומבלי להסתובב המשיכה החוצה אל הלילה הגשום.

כשהיא הגיעה הבייתה הדבר הראשון שעשתה לאחר שסגרה מאחוריה את הדלת היה להושיב את הבובה החדשה שלה על השולחן ולהביט בה, להביט בו. היא נדהמה שוב מכמה אמיתי שהוא נראה, תוי פניו, שיערו, כפות ידיו.. הכל נראה כל כך אנושי, ועם זאת הכל מיניאטורי. כשהיא התאמצה היא יכולה אפילו לזהות את החיבורים הקטנים שלו. היא חייכה בחושבה על ההנאה הצרופה שתפיק ממנו וכמעט שלא יכלה לשלוט בעצמה והפעילה אותו. "לא, עדיין לא" היא חשבה לעצמה, כמה ששנאה דחיית סיפוקים, אך עם המציאה החדשה הזו הדבר היה הכרחי. היא תלשה את מבטה ממנו, סובבה את גבה והלכה להתקלח.
ביתה היה כבית רגיל לחלוטין, פרט לארון גדול ובולט שנמצא במרכז הסלון הכל נראה נורמאלי, אלא שהייתה תחושה מוזרה בבית, אולי היתה זו התאורה העמומה, אולי החללים הריקים, אבל בבית שררה אוירה סמיכה של בדידות. נראה היה שאפילו הרהיטים ניצבים להם בבדידות שתקנית, ניצבים ומחכים למשהו לא ידוע.
היא מילאה את האמבטיה, מכריחה את עצמה להירגע, מתנקה, חופפת את שיערה, אולם כל אותו הזמן בראשה חלפה רק מחשבה אחת, להצמיד את הידיים הקטנות זו לזו ולהפעיל אותו. הסקרנות לא נתנה לה מנוח, היא ניקרה וניקרה בה ולבסוף היא יצאה מהאמבטיה וכשמגבת אחת לגופה ואחת לשיערה היא ניגשה אל שולחן המטבח. האוטומט הקטן ניצב עדיין באותה התנוחה בדיוק, כפי שהשאירה אותו, עיניו עצומות במעין שינה מתקתקה ומסתורית. היא ניגשה אליו ובידיים כמעט רועדות לקחה את זוג ידיו הקטנות והצמידה זו לזו...
עיניו הקטנות נפקחו ומבטו נח עליה שוב, עיניו היו מכוונות בדיוק לעיניה והיה במבטו משהו כל כל נקי, כל כך טהור שכישף אותה. האושר ניכר בפניו בעודו מביט בה, היא תהתה לעצמה מה עובר לו בראש ומייד הזכירה לעצמה שזהו רק אוטומט, מנגנון מכאני, הוא לא חושב, רק נראה מציאותי. "מי שתיכנן אותו היה גאון כנראה, מעניין אם השניים יודעים מאיפה הוא בא ופשוט לא מסכימים לגלות.." היא כבר העבירה במחשבתה באילו שיטות חקירה תנקוט בפעם הבאה שתיכנס לחנות שלהם, היא חייבת לברר, כשלפתע..
"שלום"
"זו מדבר!" היא פלטה בהפתעה מוחלטת, בכלל לא שמה לב שהוגה את המילים בקול רם.
"אני יודע גם לדבר" הוא אמר בחיוך ילדותי שקרן מאושר וגאווה עצמית, "אני יודע הרבה מאוד מילים"
היא אספה את עצמה והתרכזה, שמץ של חיוך עלה על פניה, "באמת?" היא שאלה אותו בקול של אי אמונה מעושה
"באמת באמת!" הוא ענה, בקול שחשף כמה הוא מופתע מכך שלא מאמינים לו. הלב שלה חייך, "איזה ייצור אתה" היא אמרה והוא החל לענות כאילו שאלה אותו שאלה אך היא המשיכה לדבר והוא עצר "איזה מזל שהחלטתי לקנות אותך".
"קנית אותי?" הוא שאל, "זה אומר שאני שלך?"
"כן, זה מה שזה אומר"
"זה הופך אותך לבעלים שלי?"
"בדיוק", היא הייתה עדיין מופתעת שהיא מנהלת שיחה עם הבובה שקנתה לפני כמה שעות.
"תודה רבה שקנית אותי בעלית" הוא אמר ופניו הכנות הביעו אסירות תודה מוחלטת
"אני ראה שלא רק שאתה יודע לדבר, אתה גם מאוד מנומס" היא אמרה בטון הורי שכזה, "כן בעלית" הוא חייך בגאווה
"מה עוד אתה יודע לעשות?"
"אני יודע לעשות המון, אני יכול לשיר, ולרקוד, ולכתוב.. אני יודע לחשב מספרים ואפילו יכול לענות במקומך לטלפון ולקחת הודעות, אבל מה שהכי חשוב זה שאני יכול לתכנת את עצמי, לכן אני יכול ללמוד הכל ולעשות הכל בעלית"
"אתה לא מתכנת את עצמך!" היא אמרה בקול תקיף שהפתיע אותו והוא קפא. "אני אתכנת אותך בעצמי"
"את יודעת איך לתכנת אותי?" הוא שאל בקול ספקני
"עדיין לא" הייתה התשובה הנחרצת. הוא נראה מבולבל, אולי משום שהוא לא רצה שידיים אחרות יתעסקו לו בתוכנה, אולי משום שהוא לא הצליח להאמין שניתן ללמוד דבר כזה בלי הדרכה, או שאולי עוצמת הנחרצות שלה לא הייתה משהו שהוא הכיר. והוא באמת לא הכיר הרבה דברים, מעין לוח חלק, ללא עבר, ללא היסטוריה.
"אז תגיד לי, יצור אחר, התוכנה שלך מאפשרת לך לחוש כאב?"
"כן בעלית, היא מאפשרת, אבל אני יכול לנתק את ז.."
"לא! אל תנתק כלום, זה דווקא יותר מעניין ככה" ושמץ של חיוך עלה לזוית שפתיה. "עכשיו אחרי שקניתי אותך ואתה שלי, אני צריכה לסמן אותך, כך שאם תאבד כולם ידעו למי אתה שייך"
"אני יכול לומר להם בעלית אני גם יכול.."
"שששש" היא הניחה יד על פיו, "אתה מדבר יותר מידי, בכל מקרה אני צריכה לסמן אותך, חכה כאן ולא לזוז, אני מייד חוזרת." היא ניגשה אל חדר השינה שלה והביאה נרתיקון קטן אותו הניחה על השולחן לצידו.
"אז תגיד לי יצור קטן, התכנות הזה שאתה כל כך מתגאה בו, מה הוא נותן לך?"
"זה מאפשר לי ללמוד, להסתגל. זה מאפשר לי לספק את הצרכים של הבעלים שלי בדרך המתאימה להם בדיוק"
"היית אומר שאתה חזק?" השאלה הפתיעה אותו..
"אני לא יודע, אני חושב שכן, את מתכוונת חזק פיזית בעלית?"
"אני מתכוונת חזק, התיכנות שלך עושה אותך לחזק?"
הוא החל לחשוב והיא ידעה שהיא נגעה במשהו
"כן בעלית, כי ידע הוא כוח, אני אפילו יכול לתקן את עצמי במקרה שמשהו קורה לי והכח האמיתי הוא הכוח לשרוד"
"אז אתה חזק?"
"כן בעלית, אני חזק"
"טוב מאוד, אתה בהחלט יודע לספק את הצרכים של הבעלים שלך" היא אמרה וחייכה אליו, חיוכה גורם לו לחייך אליה בעצמו. היא החלה לפתוח את הנרתיק ולהוציא ממנו את כלי העבודה, כלי גילוף וחריטה. חיוכו הלך ונעלם.
"לא אמרת הרגע שאתה חזק יצורון?" היא שאלה בנימה של אכזבה
"אני חזק, בעלית, אני באמת חזק" הוא אמר וחזר לחייך.
היא שלפה את אחד מכלי הגילוף והניחה על החזה הקטן שלו, הוא קיבע את מבטו בפניה וחיכה. היא לקחה פטיש מזערי מהנרתיק והחלה להכות במגלף של החזה שלו, חורטת עמוק לתוכו את שמה, אות אחרי אות. מידי פעם היא עצרה בכדי להביט בו, נראה היה שהוא באמת חש כאב, או לפחות מתנהג ככה.. "אוטומט כל כך מתוחכם" היא חשבה לעצמה בעודה חשה את הרעידות שלו מתחת לידיה המיומנות. לפני שגמרה היא ליטפה את פניו, הרגיעה מעט. "הוא כל כך ממושמע, הוא עושה כדברי ולא מנתק את הכאב" אמרה לעצמה וחזרה לחרוט את האות האחרונה. כשסיימה הניחה לו להביט במעשה ידיה, הוא הביט מטה ופניו נמלאו גאווה "עכשיו אני באמת שייך לך לתמיד בעלית?" הוא שאל בתקווה.
"כן, אתה באמת שלי יצורון קטן. ובקרוב תהיה עוד יותר שלי ועוד יותר שלי.."
"איך זה יתכן? את כבר הבעלית שלי, אמרת את זה בעצמך.." הוא דיבר בנימה מסויימת של עצב.
"את עוד תראה, אל תניח לזה להדאיג אותך, אתה שלי" היא חייכה אליו והוסיפה "ואני גאה בך מאוד על היום.."
הוא נתן בה שוב את המבט הטהור הזה שלו, בלי שום אזהרה, היא לא יכלה אלא לחבק אותו, והוא חיבק אותה בחזרה...
"לא הכל בבת אחת" היא לחשה לעצמה בזמן שהיא ניתקה ממנו את המגע, "בוא, יש לנו יום עמוס מחר, אני צריכה לנוח ואתה צריך להכיר את המקום החדש שלך.." הוא חייך אליה, קפץ לריצפה והושיט אליה יד קטנה. היא הובילה אותו אל הארון הגדול. הוא הגיע לשם מחוייך וחשב לעצמו כמה גדול ויפה המקום שהוכן לו, כמעט שהרגיש שלא מגיע לו ארון שלם לעצמו, אולם כשהמנעול ירד והדלתות נפתחו היא יכולה הייתה להרגיש את הקצר שעבר בו דרך ידו הקטנה אותה החזיקה. הארון היה מלא במדפים ובכולם בובות אחרות, בשלל סוגים וצבעים וגדלים. בובות רגילות, קפואות בהבעה האחרונה, בפוזיציה האחרונה בה היו כשעשתה בהם שימוש. "הנה אשים אותך פה על המדף הכי גבוה" והיא הרימה אותו מעלה והניחה אותו על המדף העליון. "זהו, ככה הכי טוב" היא אמרה ותפסה בשתי ידיו בכדי לכבות אותו, הידיים הרגישו לה קרות יתר על המידה וקצת נוקשות, אך היא הצמידה אותן יחדיו והוא כבה. דלתות הארון הגדול נסגרו וננעלו. היא הלכה לישון.

חלומותיה באותו הלילה היו מלאים בכל טוב, ההתרגשות של אותו היום זלגה אל עולם החלומות והשינה טענה אותה בכוחות מחודשים לקראת יום המחר. שנתה היתה יציבה ורצופה פרט להתעוררות אחת שנגרמה בידי רעש לא מוסבר. כשהיא התעוררה בבוקר ומתחה את זרועותיה היה נדמה כאילו השמש קורנת בדיוק עליה מבעד לחלון, במיוחד בשבילה. לאחר שגרת בוקר קצרה ומהירה היא ניגשה לארון הגדול ופתחה את הדלתות בהתלהבות, רק בכדי לגלות שהמציאה החדשה שלה לא נמצאת היכן שהניחה אותה. מבולבלת, היא לא הבינה כיצד יתכן שהוא הצליח לצאת מבעד לדלתות הגדולות, הנעולות ועוד כשהוא כבוי. אך כשהביטה מטה היא הבינה, הוא לא יצא מהארון, רק נפל מהמדף, זה הכל, הוא לא נעלם והיא יכלה להרגיע את הפאניקה שאיימה לרגע להשתלט עליה. היא הרימה אותו מהריצפה והופתעה לגלות שהוא עדיין כבוי, אולם כעת משהו במצב דמוי השינה שהוא נמצא בו נראה קצת שונה, טרוד. היה עליו סימן קטן של מכה על הכתף השמאלית, כנראה מהנפילה. היא
הושיבה אותו על מיטתה והפעילה. הבעת האושר הקורן חזרה לפניו, אאלא שהפעם לקח שבריר שניה בכדי שהבעת פניו תשתנה, פרק הזמן שנדרש לו להבין שהייתה זו היא שעומדת מולו. "בוקר טוב בעלית" הוא אמר בקול צלול ועדין. "בוקר טוב יצורון שלי" היא ענתה, "הדאגת אותי.."
"למה בעלית?" הוא שאל והפתעה כנה נסוכה בפניו
"כי לא נשארת במקום שלך"
"באמת?" הוא שאל
"באמת" היא ענתה
"אין לי שום מידע מהזמן בו כיבית אותי עד לרגע בו הדלקת אותי בעלית, אני לא יודע מה קרה איתי"
"איך זה שהצלחת לזוז כשהיית כבוי?"
"אני לא יודע גם את זה, זה אמור להיות בלתי אפשרי, מעולם לא תוכנתתי לדבר כזה. אולי משהו זז ופשוט החלקתי?"
"אולי.." היא אמרה בקול מהורהר, "אבל זה לא חשוב עכשיו, יש לנו יום גדוש מאוד שתיכננתי, יהיה לנו המון כיף."
החיוך נמתח שוב על פניו והוא נשאר דרוך בהתלהבות כנה וילדותית "מה אנחנו הולכים לעשות היום בעלית?" הוא שאל
"אווו זה עדיין סוד יצורון שלי, חכה ותראה"
"כן בעלית" הוא אמר והמשיך לחייך.
"אבל לא לפני שתראה לי את מה שסיפרת לי אתמול. אני רוצה שתראה לי כיצד אתה מתקן את עצמך, יש לך מכה קטנה בכתף ואני לא רוצה שום נזק לצורה המושלמת שלך"
"כן בעלית" הוא אמר ועצם את עיניו, פתח קטן בעורפו נפתח ומשם יצעו מספר זרועות מכאניות דקיקות שלכל אחת מהן מחובר מכשיר תיקונים אחר, הזרועות עבדו במשולב והחלו לתקן את המכה שעל הכתף, תוך כמה רגעים היא נעלמה כלא הייתה והמכשירים חזרו אל תוך הפתח שלהם. כשהוא פקח את עיניו היא הביטה בו בתדהמה. "אתה באמת יצורון מעניין במיוחד! איך הצלחתי למצוא אותך? ועוד בחנות המעופשת ההיא.."
"אני חושב שהגעתי לשם רק בכדי לחכות לך בעלית, אולי הייתי שמור לך, אולי בגלל זה חיכיתי במחסן. בפילוסופיה הבודהיסטית זה נקרא דהרמה וקארמה.." הוא החל להסביר אבל היא היסתה אותו "ואיך אני יכולה לדעת שלא תשתמש בכלים האלו שלך בשביל לתקן את החריטה של השם שלי על החזה שלך?"
"הכלים לא יתקנו אותה בעלית" הוא אמר בביטחון
"למה לא?"
"כי זהו לא קילקול, לכן אין צורך לתקן אותו" הוא אמר. היא הביטה בו בעיניים כמעט דומעות.
"זה אפילו שדרוג" הוא הוסיף, "לשאת את שמך עלי זו המהות שלשמה נוצרתי" והיא חיבקה אותו וזו באמת הייתה המהות שלשמה נוצר.
דקות ארוכות עברו עד שהיא הרפתה, "עכשיו בוא" היא אמרה, "יש לנו יום ארוך, לא נבזבז זמן.."
הוא נתן לה יד והיא הובילה אותו לסלון.
כשהגיעו לשם היא התיישבה על אחת הספות והניחה את רגליה על השולחן, הוא התכוון לטפס על הספה ולהתיישב לצידה אך היא עצרה אותו וסימנה לו להישאר על הריצפה. "חשבתי על זה הרבה לפני שנרדמתי" היא אמרה, "והגעתי למסקנה שמאחר ואתה אינך בובה רגילה, לא ניתן ללמוד כיצד לתפעל אותך כמו בובה רגילה. אין חוטים, אין מקומות להכניס אליהם את הידיים, אין אפילו שלט.."
"אבל זה כל היופי בי בעלית" הוא אמר בנימה של הסבר, "את לא צריכה את כל הדברים הללו, את יכולה פשוט לומר לי מה לעשות. זה הרבה יותר קל ונוח"
"כן," היא אמרה, "אבל איפה הכיף?"
הוא שתק וניכר היה בו שהוא אינו מבין את כוונתה
"חוץ מזה" היא הוסיפה, "להגיד לך מה לעשות זה ממש כמו לדבר עם בנאדם ולומר לו מה לעשות, ואני לא רוצה בנאדם, נכנסתי לחנות הבובות כי אני רוצה בובה"
הוא הרכין את ראשו. "אז מה נוכל לעשות בעלית?"
"אל תדאג יצורון, חשבתי כבר על משהו, ממש לפני כמה דקות" שפתיה נמשכו לחיוך רחב. "תסתובב עם הגב אלי" היא פקדה והוא הסתובב. "יפה מאוד, עכשיו תפתח את הפתח הזה ממנו יצאו כלי התיקון" הפתח נפתח במהרה. "מעולה, כעת אני רוצה שתשלוף החוצה את כלי התיקון ואם יש לך עוד דברים שם אז תוציא את כולם ביחד" בערך עשרה זרועות קטנות וכסופות יצאו בסך הכל אל מחות לגופו, הדבר נדמה לעץ כסוף קטן שצומח מעורפו. "עכשיו קח שני צעדים אחורנית, אני רוצה שתתקרב אלי" הוא פסע שתי פסיעות לאחור.
היא שלחה את ידה אל ה'עץ' הכסוף והחלה מלטפת את זרועות המתכת בעדינות, מחליקה עליהן את אצבעותיה, פורטת עליהן, מושכת בהן מעט. כל אותו הזמן היא בחנה בקפידה את תגובותיו, רטט פה, קפיצה שם, כמה נקישות.. היא למדה את מה שהייתה צריכה לדעת.
"חכה כאן ואל תזוז" היא אמרה לפתע וקמה מהספה. הוא נשאר שם באותה הפוזיציה, ראשו מעט מורכן ותחושה לא מוסברת של מועקה מקננת בקרבו. לא, לא הייתה זו העובדה שכל קרביו נחו חשופים בפניה, לא היה זה רצונה לתפעל אותו שלא כדרך בה הוא יוצר, היה זה הארון הגדול, המתנשא, המאיים שניצב שם. תזכורת בלתי פוסקת למקומו שבפנים.
היא חזרה וכל מה שהיה בידיה היה סליל של חוט, היא התיישבה שוב על הספה, חתכה חתיכת חוט וקשרה אותה לקצה של אחת הזרועות וחוט נוסף לקצה של זרוע אחרת ועוד חוט ועוד חוט, כל אחד מהם נקשר במיקום מדוייק וספציפי. "אתה יכול להשיב את הדברים למקומם" היא אמרה, "אבל תשאיר את הפתח פתוח, מעתה והלאה הוא לעולם לא יהיה סגור כשאתה בקרבתי."
"כן בעלית" הוא אמר ועשה כדבריה.
"עכשיו תסתובב אלי" היא אמרה וכשהוא הסתובב אליה היא ליטפה את פניו. "אני רוצה שתלמד כמה דברים עכשיו, נתחיל מהפשוט והבסיסי ביותר - אני רוצה שתלמד כיצד אני רוצה אותך כשאני יושבת כך מולך"
"איך בעלית?" הוא שאלה והיא רק חייכה אליו והנידה בראשה לשלילה בצורה איטית
"בתור בובה שאמורה ללמוד אתה לא לומד כל כך מהר" היא אמרה ומשכה קלות באחד החוטים, הוא חש זרם מוזר ומציק בבטנו, "זה מה שתרגיש בכל פעם שתשאל שאלה שאינה במקומה. אתה לא שואל, אני מתפעלת אותך. זה מובן?"
"כן בעלית" הוא אמר והיא תהתה לשם מה הוא מתוכנת לחוש פחד...
"עכשיו תביט בי, תביט בי ותעשה מה שאתה צריך לעשות" היא משכה בחוט אחד בצורה מסויימת, רגליו רעדו וכאבו. הוא נלחם בתחושה מחשש שיפספס את רצונה, אך בסופו של דבר הוא הבין וצנח לברכיו. היא הצמידה אותו אליה והניחה את ראשו בחיקה ואם הוא היה נבנה עם מאגרי דמעות הן היו פורצות החוצה באותו הרגע.
"אני אוהב אותך בעלית"
"גם אני אותך יצורון, בוא נמשיך, תחזור.." והוא חזר לעמוד זקוף על ברכיו.
כל אותו הבוקר הוא למד דברים חדשים, כיצד להביט בה, כיצד לשאת את עצמו, מתי לפעול באופן מסויים ומתי באחר, את הכל הוא למד בלי מילים, את הכל היא החדירה בו בעצמה. עיניו הקטנות לא פסקו מלהביט בה בהערצה אין קץ, אהבה אין קץ. הוא ידע שהוא באמת שלה, לא בגלל שרכשה אותו מחנות אלא משום שעשתה אותו שלה.
כשהבוקר הסתיים היא אפילו הרשתה לו לחבק את רגליה, והוא עטף אותן בזרועותיו הקטנות, הניח עליהן את לחיו הקטנה ועצם את עיניו בשלווה כמעט מוחלטת בזמן שהיא ליטפה את שיערו ממקום מושבה.
את שארית היום הם בילו יחד מול מסך המחשב, בחיפושים ארוכים ופתלתלים אחר ביגוד ואביזרים בשבילו, היא רצתה לקשט אותו, להפוך אותו ליפה יותר. הוא היה מאושר מכך שניתנת לו ההזדמנות להפוך לאפילו יותר מספק עבורה, כך שתהיה אפילו יותר מרוצה מהרכישה, הוא כל כך רצה לרצות אותה. עד לסוף היום היא כבר הזמינה בשבילו ציוד בשווי כמה מאוד דולרים והוא היה מאושר מכמות ההשקעה שלה בו, הדבר נסך בו כל כך הרבה ביטחון עד שהרגיש בפעם הראשונה מאז לראשונה פקח את עיניו בסדנא שבה יוצר, שהוא אכן נוצר מסיבה מסויימת, לתכלית מסויימת. אילו רק ידע היכן נמצאת הסדנא או איך ליצור קשר עם היוצר שלו היה טורח רבות למסור לו את תודתו על כך שיוצר, אם הבעלית שלו הייתה מרשה כמובן, הוא לא חשב שאי פעם יחוש כך...
לפני ששניהם יכלו לשים לב הגיע כבר הלילה, היה נדמה כאילו היום התקצר בחצי, כאילו השעון קופץ ומדלג. כשהיא אמרה לו שהגיע הזמן לישון הוא חש מעין כדור בבטן, אך לא אמר דבר, היא הובילה אותו אל הארון, איחלה לו לילה טוב, כיבתה אותו, הניחה אותו על המדף העליון וסגרה את הדלתות הכבדות.
גם ביום למחרת כשפתחה את הדלתות הופתעה למצוא אותו על הריצפה, הוא שוב נפל ממדף, הפעם שקע קטן במצחו היה העדות היחידה לעוצמת הנפילה. היה לה את הרושם שהמכה שינתה משהו בהבעת פניו שנראתה לה קצת עצובה הפעם. היא הפעילה אותו ושוב שבריר שניה לאחר שהבין שהוא מביט בה פניו קרנו מאושר. עיניו נצנצו ונראו לה כל כך אנושיות באותו רגע עד שתהתה אם היא לא חולמת עדיין בעצמה. "שוב נפלת יצורון" היא אמרה ונתנה בו מבט מודאג, "אתה רכוש יקר, אני לא רוצה שתיהרס לי, צריך לשמור עליך איכשהו.."
"את בטוחה שזו איננה בעיה בארון בעלית?" הוא שאל בכנות
"אנחנו נבדוק את זה בלילה" היא אמרה והחליפה נושא "בוא לסלון"
והם הלכו ביחד לסלון, "בגלל שאתה לא בובה רגילה ויכול לפעול גם בלי שאני מפעילה אותך, אני אלמד אותך דברים נוספים שתוכל לעשות בשבילי", החיוך שנפרש על פניו בשומעו דברים אלו היה כמעט בלתי אפשרי בגודלו. הוא הרגיש כיצד כל מולקולה בגוף שלו שרה באושר וכולן ביחד שרות בהרמוניה את שמה שהיה חרוט עליו.
והוא למד המון דברים, כיצד לקבל את פניה, כיצד לשוחח איתה, כיצד להנעים את זמנה, כיצד לעסות את רגליה, לבשל את ארוחותיה הוא הלך והתאים יותר ויותר לצרכיה - ואת הכל הוא למד בלי מילים.
הלימוד המסובך יותר לקח את מרבית היום ובסופו הוא היה מותש, אולם דווקא אז היא ביקשה שיראה לה את הדברים שהוא כבר יודע לעשות, שאותם הוא למד בעצמו. הוא כל כך רצה לגרום לה להתגאות בו.. והוא הראה לה הכל - שירה, ריקוד, להטוטנות, כל דבר שיכול לשעשע קהל. הוא דיבר איתה על שירה וספרות, סיפר לה עובדות מעניינות ומסקרנות, היו לו אפילו כמה בדיחות באמתחתו, חלקן אפילו הצחיקו אותה באמת. ושוב לפתע פתאום, כאורח בלתי קרוא, ירד לו הלילה.
היא לקחה אותו שוב לארון, הוא הלך בראש מורכן, באי רצון, אך הוא הלך. היא היתה הבעלית שלו.
הפעם, כשנסגרו דלתות הארון היא לא הלכה לישון אלא חיכתה בציפייה דרוכה בקרבת מקום. היא לא הייתה צריכה לחכות זמן רב מידי עד ששמעה את הטפיחה על הריצפה. הארון לא זז, לא נראו שום בעיות, לא נשמעו רעשים פרט לטפיחה. היא פתחה את דלתות הארון ומצאה אותו על הריצפה. היא הדליקה אותו באותו המקום שבו הוא נפל ולפני שעיניו נפקחו הוא לחש בקול חלוש "לא.."
"לא?!" כעס הציף אותה, "אתה אומר לי לא?"
הוא התעורר לחלוטין והבין מה נפלט לא וניסה בכל יכולתו להתנצל על הטעות אך הדבר לא הועיל במאומה.
"למה אמרת לא?" היא שאלה, עדיין כועסת.
"חשבתי שאת הולכת להחזיר אותי לארון.." הוא אמר בקול חלוש
"אני באמת הולכת להחזיר אותך לשם!"
ושוב הכדור הזה בבטן. הוא הרכין את ראשו.
"הארון זה המקום שלך, שם אתה צריך להיות, זה המקום של כל הבובות"
"אני יודע בעלית"
"יופי" היא אמרה, "אז תהיה בובה טובה ואל תיפול יותר!"
"הלוואי שהייתי אמיתי.." הוא לחש בעצב
"אמרתי לך כבר!" היא כעסה, "אני לא מחפשת משהו אמיתי, רציתי בובה וזה מה שאתה, בובה!"
"התכוונתי 'בובה אמיתית' בעלית, כזו שלא זזה ולא מאכזבת את הבעלים שלה" הוא בקושי הצליח להגות את מילים, הוא היה כל כך חלש.
המבט שלה השתנה והיא חיבקה אותו בחוזקה, "אתה אמיתי" היא אמרה לו, "אתה הבובה האמיתית והמיוחדת שלי, אתה לא כמו הבובות האחרות. בגלל זה שמתי אותך על המדף הכי גבוה"
"תודה בעלית, כל כך תודה" הוא לחש וחש כיצד מעט כוח חוזר אליו. היא הרימה אותו שוב והניחה אותו על המדף. "עכשיו אני אכבה אותך ואתה תישאר רגוע, אל תיפול, תישמור שהבובה המיוחדת שלי לא תינזק"
"כן בעלית" הוא לחש, "אני אוהב אותך"
"גם אני אותך" היא אמרה והצמידה את ידיו. פניו הקטנות והיפות קפאו בהבעה שלווה ושמחה. היא כמעט שלא יכלה לסגור את הדלתות, רצתה להישאר ולהביט בו כך במשך לילה שלם. אך לבסוף הדלתות נסגרו והיא הלכה לישון.

בבוקר למחרת, כשפתחה את הדלתות היא באמת ציפתה למצוא אותו שלו ומחוייך, האכזבה שחשה כשמצאה אותו על הריצפה שוב, ואחת מידיו הקטנות מעוקמת מהנפילה, הייתה קשה ומרה. היא לקחה אותו והניחה אותו על שולחן המטבח, הדליקה אותו ונעצה בו מבט קשה. הוא הבין מה התרחש כשראה את ידו העקומה ואת האכזבה שבעיניה. "אל תגיד דבר, פשוט תתקן את עצמך, אני צריכה לעשות שיחה חשובה."
היא לקחה את הטלפון והתקשרה לחנות. גל של פחד הציף אותו, הוא היה בטוח שהיא מתכוונת לצעוק עליהם ולהחזיר אותו בתמורה לכספה. הוא הרכין את ראשו והמכשירים הקטנים החלו לתקן את גופו שנפגע.
"שלום לך! סול נמצא?" השיחה נפתחה בטון תקיף.
כעבור כמה רגעים סול הגיע לטלפון
"תקשיב סול, יש לי בעיה עם הבובה שקניתי"
"מה הבעיה?" שאל סול
"היא נופלת לי מהמדף שבארון בכל פעם מחדש, גם כשהיא כבויה.."
שתיקה בצד השני..
"זה היה קורה גם לי, לכן נאלצתי להעביר אותו למחסן. אני חושב שזו בעיה בייצור, אבל בגלל שיש רק אחד כמוהו לא ניתן לדעת בוודאות, אני אנסה ליצור קשר עם הסוכן שמכר לי אותו לפני שנים, אבל יכול להיות שזה יקח זמן.."
"אין לי זמן!" היא צעקה עליו "הבובה שלי תישבר בסוף!"
"תראי, אנחנו נפצה אותך בזיכוי כספי, תוכלי לקנות שתים שלוש בובות אחרות במחיר ששילמת עליו, זה יהיה בסדר"
"זה לא יהיה בסדר!!" היא ממש צעקה, "אני רוצה אותו! לא בובה אחרת!"
"אני מבין" אמר סול בטון מהורהר, "תני לי כמה ימים, אני אעשה כל מאמץ ליצור איתו קשר, הוא בטוח יוכל לעזור.."
"תעשה שזה יהיה כמה שיותר מהר!" היא אמרה וניתקה את הטלפון.
האוטומט הקטן שמע את השיחה ומשהו בתוכו זרח מאושר, כשהיא הביטה בו שוב הוא כבר היה מתוקן לחלוטין, זה הרגיע אותה והיא ליטפה אותו.

והיום המשיך, והם היו מאושרים. גם בימים הבאים האושר קרן מפניו בכל פעם שראה אותה, וכמו שהיא הבטיחה לו, בכל יום הוא היה יותר ויותר שלה. היא למדה כיצד להכניס את ידה לתוכו דרך הפתח ולגעת בו מבפנים. בשבילו לחוש אותה כך בתוכו הייתה החויה החזקה ביותר שאי פעם חש, המושלמת ביותר. כזו שנותנת משמעות לשנים רבות על מדף מאובק, שכוח במחסן חשוך.
ובלילות, כמו בכל לילה מאז שרכשה אותו היא הייתה שומעת את הטפיחה, לפעמים קמה ממשכבה להרים אותו חזרה, אך ברוב הזמן פשוט מותירה אותו שם, מאחר וברוב המקרים גם לאחר שהייתה מרימה אותו היה נופל שוב. אם היה משהו שלא יכלה לשאת הייתה זו ההבעה המיוסרת שעל פניו שהלכה והעמיקה בכל בוקר. היא ידעה שהוא לא אמיתי, שמדובר בחפץ, אבל עדיין משהו בו נראה כל כך אנושי שהיא לא יכלה שלא להרגיש רע בשבילו. לא פעם היא שאלה את עצמה כיצד יתכן שהיא נהינית כל כך כשהיא מושכת בחוטים שמכאיבים לו, ולעומת זאת לא מוצאת שום סיפוק או הנאה בייסורים שעוברים עליו בלילות. ההנאה שלה הייתה בעיקר מלצפות בו מתקן את עצמו בכל בוקר, אולם נפילה לאחר נפילה, מכה לאחר מכה ולבסוף גם כלי התיקון החלו להיפגע, הוא החל להשמיע מידי פעם רעשים מוזרים, שהלכו והחמירו בכל פעם שהוא נכנס לסלון מסיבה שלא הייתה לה ברורה לחלוטין באותו זמן. אך החיוך המאושר שלו בכל פעם שנחו עליה עיניו ומבטו הכה נכון לסבול למען הנאתה הכו שורש בליבה ועל אף הרעשים או הקירטוע פה ושם ועל אף העובדה שהוא הלך ונחלש, היא נהנתה איתו מאוד, הוא היה היצורון המיוחד שלה, המציאה הנדירה שמצאה, כל מחשבה אחרת הייתה במקום שני.

ואז לילה אחד היה לה רעיון. היא הכינה מתלים, ווים מיוחדים על המדף המיוחד שלו בארון, ולפני שכיבתה אותו היא קשרה חלק מהחוטים שלו לווים שתלתה. "זה ישאיר אותך במקום" היא אמרה במתיקות וחייכה, הוא הביט לאחור והתחלחל אך לא אמר דבר פרט ל"כן בעלית" הכל-כך טבעי בשבילו ועצם את עיניו, מחכה שהיא תכבה אותו. ידיה אחזו בידיו ולפני שהצמידה אותן שילבה את אצבעותיה באצבעותיו הקטנות.
"אל תשכח כמה שאתה חזק" היא לחשה, "תהיה חזק בשבילי".
"אני אהיה חזק בעלית, אני מבטיח" הוא לחש והצליח לגייס מספיק כוח בכדי לחייך אליה. ואז היא כיבתה אותו...
באותו לילה קול הטפיחה המוכר לא נשמע, היא אפילו נשארה ערה מספיק זמן בכדי לשמוע אותו, בשעה הרגילה. היא נרדמה מחוייכת ושמחה על שהיא סוף סוף מצאה פיתרון..
בערך שעה לפני הזמן בו השעון המעורר תמיד צלצל היא התעוררה לקול רעש מוזר שהגיע מהארון. היה זה רעש מכאני, מונוטוני ומוזר שחזר על עצמו שוב ושוב, היא פתחה את הדלתות במהירות, כמעט פורצת אותן. בפנים המחזה היה נורא, היצור הקטן היה מסובך כולו עם החוטים, כל המכשירים והזרועות הכסופות מעוקמות והוא נע שוב ושוב לכיוון הריצפה ושוב ושוב נתפס ומסתבך, כמו תקליט שבור. עיניו היו פקוחות הפעם, מבלי שהיא תדליק אותו. הוא נשא אליה את עיניו ואמר בקל חלוש, כמעט בלתי נשמע וקצת מעוות "כמעט שהחזקתי מעמד בעלית, אבל מנגנון החירום העיר אותי, אני כל כך מצטער שהרכישה שלך ניזוקה". היא הביטה בו בעיניים פעורות וכל מה שהייתה יכולה לשאול היה "אם אתה מופעל למה לא חתכת את החוטים בכדי להשתחרר ולא להינזק?"
"כי אלו החוטים שלך בעלית, אני לעולם לא אחתוך אותם.."
היא הרגישה גוש בגרון, בכי שמנסה לצאת, אך היא לא נתנה לו. היא התירה את החוטים מהווים אליהם היו קשורים והורידה אותו מהמדף. הוא שכב בידיה חסר אונים לחלוטין, ורק המבט שלו, העיניים הנקיות שלו, שתמיד קרנו אליה באושר, נשארו מקובעות עליה. ההבעה הייתה עצובה מעט, עייפה מעט ועדיין משהו שם היה חי, הרצון שלו לרצות אותה, האהבה העזה שהייתה לו אליה לא נעלמו. הוא שלח יד חלושה והניח על בית החזה שלה, בדיוק מעל ליבה. "אני צריך אותך בעלית" הוא לחש והאנרגיה שלו אזלה כמעט לחלוטין, עיניו נסגרו והוא נותר בידיה, שבור..

תוך פחות מעשר דקות היא כבר הגיעה לחנות של ארני וסול, התפרצה פנימה כמו רוח סערה והניחה אותו על השולחן. "אני רוצה שתתקנו אותו עכשיו!" היא צעקה עליהם ודמעות זלגו מעיניה, סול החל לומר משהו ויא נתנה בו מבט נוקב "עכשיו! אתה שומע אותי? עכשיו!" סול ניגש למלאכה וארני הצטרף אליו, שניהם נראו אובדי עצות, הם הצליחו לתקן את החלקים שהתעקמו ואפילו יישרו מחדש את הצורה שלו, אך נראה היה שמשהו במנגנון השתבש ומקור הכוח היה גמור כמעט לחלוטין. היא הביטה בהם, חגה מסביב לשולחן כמו נץ, לא אומרת דבר אך מורגשת בכל רגע ורגע. כשארני התקרב אליה במבט שאומר 'חדשות רעות' היא כמעט וסטרה לו, אך נתנה לו לומר את דברו. הוא הסביר לה את המצב ואמר לה שאין יותר מידי שהם יכולים לעשות.
"מה עם הסוכן הזה שדיברתם עליו?" היא שאלה "אין לו שום תשובות??"
"התקשרתי אליו" אמר סול, "אבל הוא אומר שהוא הפסיק לעבוד, לא מוכן למסור את שם המקום שייצר אותו, טוען שיש רק אחד מסוגו בכל העולם והכי גרוע, שכששאלתי אותו לגבי מקור הכוח הוא החליט לצחוק עלי במקום לגלות לי.."
"תן לי את הטלפון שלו.." היא אמרה ובקולה הייתה נימה קרה, רצחנית כמעט. היא חייגה אליו, וכשענה לה הקול הזקן והרגוע היא התנפלה עליו מייד. השניים הביטו זה בזה כלא מאמינים לאיך שהשיחה התנהלה וכשהיא סגרה את הטלפון ואמרה להם שהוא בדרך לחנות הם נותרו בהלם מוחלט. היא אספה את האוטומט הקטן מהשולחן ועירסלה אותו בזרועותיה "לא יקרה לך כלום" היא לחשה לו ברוך, "אני אדאג שיתקנו אותך, אני אדאג שהכל יהיה בסדר, תנוח לך יצור קטן שלי.."
לפתע עיניו הקטנות נפקחו ומשהו מהאושר הנקי והתמים חזר אליהן, "אני אוהב אותך בעלית" הוא הצליח לומר בקול לא מעוות ולחייך אליה חיוך מתקתק לפני שצנחו עפעפיו וכוחו אזל לחלוטין. דמעותיה שטפו אותו ולא פסקו במשך שעה, עד שהגיע אותו סוכן לחנות.
הוא לבש מקטורן שחור, שיערו האפור לבן היה אסוף מתחת לכובע שחור רחב שולים, זקנו הלבן קלוע לצמה מוזרה ועיניו השחורות נראו רדופות, כמו זוג חורים שחורים המסתתרים מאחורי שני החריצים של עפעפיו. היתה לו ביד מזוודה שחורה שנראתה כבדה, הוא הניח אותה בחבטה על השולחן ונתן מבט נוקב בנוכחים.
היא הביטה בו ועיניה יקדו מעוצמת הרגש, הוא התקרב אליה והציץ באוטומט הקטן השרוע בזרועותיה ואז הרים אליה את עיניו.
"איך מתקנים אותו?" היא לחשה בקול חנוק דרך גרון ניכר מבכי.
"אני יכול ללמד אותך" הוא אמר בקול יציב, עמוק אך נוקב. המבט שלו היה מודאג, ניכר בו שהוא מסתיר את כאבו.
"איפה המעבדה שלו?" שאל סול מהקצה השני של החדר.
"אין מעבדה" ענה לו האיש, "כל מה שאני צריך נמצא כאן במזוודה הזו, אך לא ניתן לעשות דבר מבלי לטעון אותו בכוח" הוא אמר בכובד ראש.
"אולי סוף סוף תפסיק לעשות צחוק מהעניין ותאמר לנו על מה הוא פועל, אני יודע שאתה מסתיר את הסוד הזה, אבל הלקוחה ממש נקשרה לבובה הזו" סול אמר בעודו מתקרב אליו.
"הוא לא בובה!" התפרץ האיש בשחור "וכבר אמרתי לך שלוש פעמים על מה הוא פועל!"
"תעשה לי טובה.." אמר סול בטון מזלזל. "איך אתה יכול להמשיך במשחק שלך מול הדמעות האלה?!"
האיש הטיח את ידו בשולחן בעוצמה כזו שכולם שתקו, כולם פרט אליה.
"על מה הוא פועל?" היא שאלה, כמעט ולא נושמת.
"על אהבה" הוא ענה לה ובקולו הייתה נסוכה עדינות. סול השמיע קולות מחאה והחל לעשות את דרכו לכיוון החדר האחורי, ארני פשוט המשיך לשתוק.
"אבל אני אוהבת אותו.." היא אמרה - ובאותו הרגע עיניו הקטנות של האוטומט נפקחו שוב וידו הימנית נסגרה בעדינות סביב האצבע שלה, הוא לחץ בעדינות ומשך את ידה אל חזהו וחיבק אותה. הוא הניח את פניו על כף ידה הפתוחה, מתערסל עליה במתקתקות, מאבד את עצמו בה. עיניו הקטנות נראו כה עצובות בזמן שהוא הרים מעט את ראשו ולחש "אני לא רוצה ללכת בעלית, זה כל כך חשוך בלעדייך.."
דמעותיה החלו לזלוג שוב והיא נעצה את המבט הפצוע שלה באיש בשחור. להפתעתה הוא נראה קצת פחות מודאג.
"זה יכול אפילו לעבוד.." הוא מלמל לעצמו ומחה דמעה ובו ברגע היא הבינה שלא מדובר בסוכן מכירות, מדובר ביוצר.
"יצרתי רק אחד כזה בכל שנותי" הוא פתח כאילו שמע את מחשבותיה, "הלב שלי לא היה מסוגל לעמוד ביותר. לא הייתה בי מספיק אהבה לתת לו, הוא הלך ודעך. אמרתי לו שאני אמצא לו בעלים, אמצא לו מקור אנרגיה, מקור של חיים... נכשלתי, בסופו של דבר מכרתי אותו לחנות הזו וקיויתי לטוב, אם יש דבר כזה בעולם הזה. כשסול סיפר לי שהוא נופל מהמדף כאב לי, לא הייתי גלוי לחלוטין איתו, לא רציתי לספר לו על הפגם מחשש שמא אולי לא יצליח למכור אותו. כל מה שרציתי היה שיחיה, כן יחיה. הוא אמנם יצירה שלי אך הוא גם יצור חי.. הוא אמיתי.."
"אבל רציתי בובה.. למה עשיתם לי את זה?" היא מלמלה בצער וכאב,"למה נתתם לי להיקשר ככה למשהו אמיתי?? אני שונאת אותך! שונאת את החנות הזו, שונאת את סול ואת ארני, אני שונאת את כולכם!" היא פרצה בבכי.."אבל אני אוהבת אותך יצורון קטן שלי.." היא אמרה בקול רועד ומבטה ירד מטה אליו. היא ידעה שהוא יכול לשמוע אותה והיא חיבקה אותו חזק, הצמידה אותו אל גופה, אל ליבה..

"כמעט כל מה שאת צריכה נמצא במזוודה הזו" אמר האיש ופנה ללכת, "היתר יגיע כשתדעי את התשובה לשאלה אחת לא פשוטה.."
היא שתקה והוא הגיע אל הדלת, פתח אותה, ורגע לפני שיצא הוא הביט בה ואמר: "האם בנוסף לטוב שבו... את אוהבת גם אותו?"

זה היה באותם ימים עתיקים בהם מציאות הייתה מעורבת בדמיון, עידן האגדות.
באותו זמן התהלכו על פני האדמה האנשים והיצורים הגדולים והמרהיבים ביותר שידע האדם, הנסיכה אירולנה הייתה אחת מהם.
עוד משחר ילדותה ניכר היה בה שניחנה בכל תכונותיה של נסיכה. היא הייתה יפיפיה וטובת לב, מוכשרת ובעלת חן, חכמה ומלאת אצילות, אך היה זה קולה הצלול, הטהור, המלטף שהפך אותה לאגדה כבר בראשית חייה. עוד לפני שהגיעה לבגרות היו נוהרים אלפים אל ארמונה מידי חודש לשמוע את שירתה הסוחפת, המהפנטת. בעודה שרה לנתיני הממלכה שהתאספו מטה מתחת לחלונה שבארמון היו רבים מהם מזילים דמעה. הכל אהבו את הנסיכה אירולנה, לא היה בנמצא אדם או חיה או יצור כלשהו שיכול היה לעמוד בפני שירתה מלאת ההוד.
כשהפכה אירולנה לנערה לא איבדה היא שמץ מטוהרה או חינניותה, יופייה הלך והבשיל וכך הבשילו גם שיריה. את ימיה הייתה מבלה כנסיכה רגילה ופרט לאותן פעמים שהייתה שרה למען נתיניה הייתה היא נחבאת אל הכלים.
אולם אירולנה לא באמת בילתה את כל ימיה בטירת אביה, גדולה ומפוארת ככל שהיתה. אהובים עליה במיוחד היו אותם ימים בהם הייתה חומקת לה אל היער שנמצא בקרבת מקום בכדי לרחוץ בנחל הקטן שהיה מקור אספקת המים של הטירה והכפרים שבסמוך לה. מידי פעם כשהייתה רוחצת שם הייתה פוצחת בשירה מבלי משים, או אז היו כל חיות היער מתאספות סביבה גדולות כקטנות, מכל הסוגים ומכל המינים, חיות טרף אף ניצבו ליד טרפן וכולן הקשיבו כמהופנטים לקול המלטף והסוחף שלה.
לא נמצא בכל הממלכה ולו יצור אחד שיכול היה לעמוד בפני קול שירתה, והנה יום אחד כשרחצה אירולנה בפלג המים נתקפה לפתע בתחושת צינה משתקת. היא הביטה אחור וראתה אדם מרשים, לבוש כולו בשחורים ופניו חיוורות, תוי פניו היו עדינים אך קרים ובחיוכו היה שמץ של מרירות.
"קולך הוא היפה ביותר שאי פעם שמעתי, לא אוכל לחכות לך שתגיעי אלי, סבלנותי לא עומדת במשימה. אני רוצה שתבואי איתי" אמר לה האיש, אולם בקולו היה משהו לא אנושי בעליל.
"מי אתה ולאן תרצה שאבוא איתך?" שאלה אירולנה
"כמה לא יאה מצידי, לא הצגתי את עצמי בפני העלמה" אמר האיש וחייך שוב את חיוכו המריר, "אני הוא סאמרון - נסיך המתים, אדון אני לכל אשר רואות עינייך"
"שמעתי סיפורים ואגדות לגביך סאמרון" אמרה אירולנה, "אך לא באחד מהם נאמר שאתה אדון הכל"
"והלא סופו של כל חי אחד הוא?" שאל סאמרון ונתן בה מבט שהעביר בה צינה וחלחלה.
"אכן סופו אחד" אמרה הנסיכה, "ובכל זאת, תצטרך פשוט לחכות." ואז הפנתה לו את גבה.
"את זה אנחנו עוד נראה" סינן סאמרון מבין שיניים חשוקות ונעלם.
בימים שלאחר מכן אירולנה החלה למצוא את עצמה מקבלת מתנות משונות, ורד קומל, תכשיט עשוי עצמות, פתקים ובהם כתובות מספר שורות אהבה מורבידיות. היא ידעה כמובן מיהו השולח ואת כולם דחתה.
לבסוף באחד הימים שיצאה לרחוץ בנחל האהוב שלה חשה שוב את הצינה ואת נוכחותו של סאמרון.
"באתי לקחת אותך עכשיו, אין טעם להתנגד" הוא אמר
"לא אבוא איתך לעולם" אמרה אירולנה בתקיפות
"אין לך ברירה" הוא החל להתקרב אליה ושלח את ידו הקרה שלפתה את זרועה. אירולנה חשה צינה המתפשטת מהאיזור בה נגעה ידו ועוברת בכל גופה, הקור הרגיש כאילו סוחט הוא ממנה את החיים עצמם, גופה החל לעקצץ והיה נדמה לה שעומדת היא לאבד את הכרתה. ואילו אז עשתה אירולנה את הדבר היחיד שידעה לעשות, היא פצחה בשירה.
לרגע נראה היה שדבר לא קורה, אולם אט אט החלה אחיזתו של סאמרון להתרופף ועיניו הזדגגו למבט מבולבל, חולמני. כשפקח הוא את עיניו וחזר לעצמו היא כבר לא הייתה שם.
כל הממלכה יכולה הייתה לשמוע את זעמו כשצעק לה למרחקים והבטיח לה את נקמתו.
בימים שלאחר מכן לא קרה דבר ואירולנה אף הניחה לעצמה לחשוב שאולי סאמרון ויתר ועזב אותה. אולם היה זה בלילה השלישי שחלמה היא חלום ובו נאמר לה שסאמרון קילל אותה. מאחר והיא לא רצתה לאהוב אותו היא לא תוכל לאהוב עוד לעולם, בכל פעם שנפשה תדע אהבה תהפוך היא למפלצת נוראית שתקרע לגזרים את אהוב ליבה.
כשאירולנה התעוררה זיעה קרה כיסתה את כל גופה, אך מאחר והיה זה חלום יכלה להרגיע את עצמה שהכל פרי דמיונה הניזון מפחדיה. אולי בדיוק לכך התכוון סאמרון, לאחר זמן מה הצליחה אירולנה להשכיח את העניין מליבה.
השנים עברו ואירולנה הפכה מנערה לבחורה שהגיעה לפרקה ושמה נפוץ בכל הממלכות. לא היה איש שלא ידע על קיומה של אותה נסיכה יפייפיה עם קול שיכול לגרום גם ללב הקר ביותר להתחמם ולהזיל דמעה, וכשהגיע זמנה של אירולנה למצוא לה בן זוג הגיעו המחזרים מכל קצוות תבל בכדי לנסות ולהרשים אותה. אירולנה חשבה שהעניין יקח זמן רב והופתעה לגלות שכבר ביום הרביעי כשנחו עיניה על נסיך מקסים מאחת הממלכות השכנות הייתה לה תחושה ברורה שהחיפוש הסתיים, ואמנם הוא אכן הסתיים.
מאוכזבים עזבו כל המחזרים את הארמון ואירולנה יכולה הייתה לבלות זמן לבד עם הנסיך שלה שהלך וכבש את ליבה, שמו היה לנתלאס. בכל לילה הם היו יוצאים לטיולים בגן, רכיבות לאור ירח והיו עורכים שיחות ארוכות וסוחפות עד עלות השחר. לילה אחד לקחה אירולנה את לנתלאס אל הנחל שלה שמימייו הזכים נראו ככסף נוזלי לאור הירח המלא ושם שרה לו את אחד משיריה. כשסיימה הביטה בדמותו היפה, בעיניו הדומעות ובחיוכו המאושר, פיו נפתח ושפתיו לחשו לה בקול חלוש "אני אוהב אותך.." והיא חשה כיצד האמת של מילים אלו מהדהדת בתוך ליבה, בתוך האמת שלה "גם אני אוהבת.." היא אמרה, או לפחות התכוונה לומר..
בפעם הבאה שפתחה אירולנה את עיניה היא הייתה מוטלת על גדות הנחל, בגדיה תלויים עליה בקרעים ותחושה של חלחלה מקננת בבטנה. לא היה זכר לנסיך אך כשהביטה במי הנחל שעדין הכילו מעט מאדמומיות דמו בסמוך לגדות, נחתה עליה ההבנה הנוראה.
אירולנה לא חזרה לארמונה מאז אותו היום, תחושת האשמה היתה רבה מידי, היא לא הייתה מסוגלת לעמוד בפני כל השאלות שיצוצו. היא הייתה מקוללת, המפלצת שבתוכה הייתה דבר אמיתי, וכעת היא תתרחק מכל אדם - לטובתו שלו. היא לא תאהב יותר לעולם, זה היה גורלה.
או לפחות כך חשבה.
הימים עברו וכל הממלכה הייתה בחיפושים אחריה, היא מצאה לעצמה מקום מחבוא ביער, ליד הנחל האהוב שלה. החיות שהכירו אותה משיריה שהייתה מעניקה להם דאגו לה למזון ולמחסה והסתירו אותה מפני מחפשיה. הימים הפכו לשבועות, השבועות לחודשים ואנשי הממלכה החלו להתייאש. החיפושים הלכו ופחתו והלך הרוח בבמלכה השתנה לאבל כבד. האנשים איבדו את הנסיכה שלהם, את מושא הערצתם, את המקור לגאוותם. אותו יום בחודש שבו הייתה שרה לנתיניה הפך ליום אבל, יום זיכרון המוקדש לה, יום של בכי ושבר. ואירולנה נשארה בודדה ביער, והשנים עברו..
באותם שנים שבילתה ביער ליד גדת הנחל האהוב שלה, המקום בו איבדה את האהבה והתקווה הייתה לה רק נחמה אחת, שיריה. תחילה הייתה מבקשת מחיותיה לוודא שאין שום אדם בסביבה, כך שלא יוכל להימשך בקולה למקום, לאחר מכן למדה אירולנה לשיר בקול שקט יותר ויותר, עד שלבסוף ידעה לשיר בלי קול - ואילו חיותיה יכלו עדיין להאזין לה, זו הייתה נשמתה ששרה ושירים אלו לא יכול היה אף אדם לשמוע.
אף אדם.
אולם יום אחד, כשישבה היא על גדת הנהר והביטה מטה בדמותה המשתקפת ממנו, בשיערה המדובלל, בבגדיה הקרועים, בלכלוך היער שהקיף אותה והסתיר את יופייה היא נזכרה בנסיך שלה, בלנתלאס. בליבה הייתה שמחה על כך שיופיה מוסתר היטב, הדבר עזר להבטיח שלאיש לא יאונה שוב את מה שאירע לו, ולה, לעולם. ואילו אז החלה נשמתה לשיר שיר חדש, שיר עצוב ומלא כאב, שיר שמעולם לא הכירה, או לא ידעה שהיא מכירה, נשמתה שרה את השיר ללא קול בעודה יושבת על גדת הנהר ומביטה במימייו הזורמים ובאדוות הקטנות שהותירו דמעותיה שזלגו לתוכו. ואז לפתע חשה היא תחושה משונה, זו היתה תחושה שלא חשה מעודה, כאילו החיים זורמים לתוכה שוב ורוחה מתרוממת מהבור שהייתה שקועה בו במשך זמן כה רב. היה זה כאילו היא מדמיינת אך המקום כולו נראה היה מואר באור חדש ויפה, כאילו הפרחים פורחים זקוף יותר, בצבעים עזים יותר, קולות הנחל קיבלו חיות חדשה, אפילו האויר היה מתוק יותר. היא הסתובבה לאחור וראתה אותו בפעם הראשונה.
הוא נדמה לה בתחילה כעשוי כולו מאור, אך כשעיניה הסתגלו היא יכולה היתה לשים לב שמדובר רק באור שמקיף אותו. לבושו היה לבן ועל גופו שריון כסוף נוצץ, למותניו חגורה חרב מעוטרת ועל ראשו ברדס - פניו קרנו באור חזק כל כך שלא ניתן היה להבחין בתוי הפנים, רק במקום שבו נמצא הפה ובעיניים שקרנו בצבע אחר. על גבו היו מקופלות זוג כנפיים צחורות לחלוטין. אירולנה קפאה במקומה ונאלמה דום.
"לא יכולתי שלא לשמוע את שירתך היפייפיה ממרחקים" אמר לה המלאך, "ולא יכולתי שלא לבוא ולראות את הפלא הזה במו עיניי" הוא חייך אליה והיא נשארה בעומדה. "כעת כשהגעתי אינני מתחרט, את היצור היפה ביותר שראיתי בכל שנותי, כעת כשאני יודע שיופי כזה קיים קיומי שלי מקבל משמעות חדשה."
"איך תוכל לומר דבר כזה?" מחתה אירולנה, "הרגע הבטתי בהשתקפותי בנחל, לא תוכל לשקר לי ככה"
"מלאכים רואים בעיניים אחרות מעיני בני האדם" הוא אמר לה, "היופי שהזכרתי הוא היופי שראיתי בנשמתך"
אירולנה נשתתקה שוב.
"לא אוכל להישאר זמן רב היום" אמר המלאך, "אבל אני מבטיח שאחזור אלייך בקרוב" ולפני שהספיקה אירולנה למחות פרש הוא את כנפיו הלבנות הבוהקות ועף אל השמיים.
בימים שלאחר מכן שיכנעה אירולנה את עצמה שיוטב לה אם המלאך לא יחזור, שיוטב לה להישאר שם לבד ביער, על גדת הנהר, במקום שבו איבדה את אהבתה ואת תקוותה, שם רצתה להישאר עד שתאבד גם את חייה. אולם נשמתה גאתה בה ולא יכלה היא לעצור את עצמה מלשיר וכששרה הוא תמיד היה מגיע, גם אם לזמן חטוף, לפעמים היה מביא תשורה קטנה, לפעמים סיפר לה סיפור על מקומות רחוקים, לפעמים היו פשוט שיובים זה לצד זו ומדברים. קולה היפה היה כה מלא בעצב עד שבכל פעם היה מבקש לחבק אותה ובכל פעם הייתה אוסרת עליו. באחת הפעמים כשביקש זאת היא אף אמרה לו לעזוב אותה ולא לחזור יותר לעולם. "לעולם לא אעזוב אותך" הוא אמר וליבו נקרע כשראה אותה בוכה בפעם הראשונה.
הימים עברו ובכל פעם שנפגשו הייתה פגישתם מתוקה יותר מהקודמת. אירולנה החלה לצפות לפגישות אלו יותר ויותר והחלה לחוש שהצער העצום שליווה אותה מתחיל להתפוגג. אולם דווקא אז החניקה והפסיקה את שירתה.
המלאך חיכה וחיכה לקול נשמתה הנעים שיזמין אותו אליה, חיכה וחיכה, אך לשווא. לאחר שבעה ימים של שיברון לב החליט להגיע אל גדת הנחל מבלי שהוזמן. כשהגיע לשם לא מצא אותה, לא היה במקום שום זכר אליה.. אולם הוא החליט להישאר בכל זאת. שלושה ימים ושלושה לילות לא עזב הוא את המקום ובלילה השלישי נשמע אליו קול חנוק וסדוק.
"לך מהמקום הזה, עזוב אותי ואל תחזור לעולם" אמר הקול
"אירולנה?" שאל המלאך, "האם זו את?"
"זו אני" היא אמרה, "אך לא לאורך זמן. לך מכאן ואל תחזור כי אם תישאר - תמות"
"כבר אמרתי לך פעם אירולנה, אני לא אעזוב אותך יותר לעולם"
"אתה תעזוב אותי, עשה זאת מהר, אינני יכולה להשתלט עליה לזמן רב!"
"אני אוהב אותך אירולנה" אמר המלאך - והדבר הבא שראה הייתה מפלצת גדולה ושחורה, נוטפת ריר וחדת טופרים, כולה אכזריות ותאוות הרג. המפלצת זינקה עליו מבין העצים עם כוונה אחת, להרוג.
הוא התחמק ושלף את חרבו מוכן לקרב. המפלצת זינקה עליו שוב וטופריה פערו חור ברגלו, הוא הדף אותה והצליח להכות בה בעצמו בעזרת חרבו. המפלצת יללה וזינקה שוב, הפעם לכיוון הגרון, המלאך התחמק בשנית.
וכך הקרב ביניהם נמשך ונמשך, המפלצת הצליחה לפצוע את המלאך והמלאך את המפלצת שניהם נטפו דם מכל עבר ולא הסכימו לוותר. השניים החליפו מהלומות עד עלות השחר ללא כל הכרעה ואילו אז, היסוס קל מצידה של המפלצת איפשר למלאך להנחית עליה מהלומה מדוייקת ששלחה אותה לריצפה. בדיוק כשעמד המלאך להכות בפעם האחרונה ולחסל את המפלצת סופית הוא חש דבר מה בליבו. עיניה של המפלצת הביטו בו ובתוכן ראה המלאך את אירולנה שלו והוא נזכר...
הוא הנמיך את חרבו והמפלצת התמוטטה לקרקע.
כשהתעוררה אירולן היא ראתה את המלאך שלה יושב על סלע ומביט בה ועיניו מלאות אהבה, היא ראתה את הדם על גופו, את הקרעים בשריון שלו ובכנפיו והיא הבינה מה קרה.
"ניצחת אותה" היא לחשה בתדהמה
המלאך לא ענה רק חייך אליה
"אני אוהבת אותך" היא אמרה בחשש מה והופתעה לגלות שדבר לא קורה
"גם אני אוהב אותך נסיכה שלי" אמר לה המלאך והיא רצה אליו, שניהם התחבקו בפעם הראשונה.
אירולנה הייתה עדיין מותשת לחלוטין וממש נתלתה בזרועותיו, עינייה היפות נעצמות בנמנום מתפנק, מתרגע.
"הסיוט נגמר" היא לחשה, "קח אותי הבייתה"
המלאך פרש את כנפיו הלבנות שהפיצו אור לבן בכל האיזור והחל להתרומם בעדינות אל האויר ולטוס לעבר טירתה של אירולנה"
אירולן חיבקה אותו ונתלתה בזרועותיו הבטוחות "אל תעזוב אותי.." היא לחשה בחולשה ועיניה החלו להעצם
"לעולם לא אעזוב" אמר המלאך וחייך אליה..
"אל תעזוב אותי" אמרה שוב ומשהו בקולה השתנה "אל תעזוב אותי.." נימות של פחד החלו להישמע בקולה "אל תעזוב אותי!" היא כמעט צעקה בעודה משתנה שוב.
"אני לא אעזוב לעולם" אמר המלאך..
טיפות דמו וקרעי שיריונו ונוצותיו התלושות מתפזרות על הקרקע בעודו עושה את דרכו אל הטירה הלבנה ולא עוזב..
במפלצת נשארו עוד כוחות אחרונים לכלות..
וכשפקחה אירולנה את עיניה היא ישבה על אדן חלון חדרה והמלאך נתלה לידה באפיסת כוחות, גופו פצוע, כנפיו קצוצות כמעט לחלוטין והילת האור שלו דועכת..
"איך..?" הייתה המילה היחידה שהיא יכולה הייתה להעלות על דל שפתיה
הוא הביט בה בעיניו המוכרות ובעוד שהילתו דועכת ואור פניו הקורן מתמעט יכולה הייתה אירולנה לראות את תווי פניו שנגלו אליה.
"לנתלאס.." היא קראה ודמעות זולגות על לחייה ללא שליטה
"אני מצטער אהובתי, אני נאלץ לעזוב אותך שוב, הפעם לא אוכל לחזור.." הוא אמר בקול חלוש, "גם המפלצת לא תחזור.. את חופשייה עכשיו יפייפיה שלי. תמיד אהבתי אותך, גם כשלא זכרתי את חיי האנושיים לא הפסקתי לאהוב אותך ולעולם לא אפסיק.."
ואז צנח לנתלאס מגובה חלונה אל הקרקע וגופו נעלם בהילה לבנה..

"החיים הם רכבת" אמר העיוור הזקן שישב בתחנה, "לפעמים אנשים עולים לרכבת, יושבים לידך, לפעמים הם יורדים, לפעמים עוברים מקום.." חייכתי אליו חיוך מנומס, מחווה ריקה מתוכן כשמדובר בעיוור, אולם היה זה הכרחי שאחייך כי אחרת - מי יודע..
"אז אתה מתכוון לספר לי מה אתה עושה פה כל יום במשך שלושת הימים האחרונים על דעת עצמך, או שאני חייב לשאול?" העיוור דיבר והצטחק לו, אך משהו בתווי פניו נשאר רציני לחלוטין. "אין יותר מידי מה לספר" עניתי, "רק מחכה.."
"באמת?!" ענה העיוור בטון מופתע מעושה, "לא הייתי מנחש". שוב חייכתי, הפעם חיוך אמיתי יותר. "אז למי אתה מחכה כל כך הרבה זמן?"
"אני לא בטוח שאני יודע" עניתי והמילים הרגישו לי לא נכונות. אמנם לא ידעתי עליה דבר, לא את שמה, מהיכן היא באה, לאן היא הולכת או מה היא מחפשת כל כך הרבה זמן, אבל הרגשתי כאילו אני מכיר אותה כל חיי.
"אז איך אתה יודע שאתה מחכה לה?" שאל העיוור שהיה רציני לחלוטין
"אני מחכה לה" אמרתי בטון קצת מהוסס, "כי זה מה שהיא רוצה. לעולם לא אשכח את צמד המילים הללו 'חכה לי' שנלחשו באוזני רגע לפני שהחלום התפוגג ומצאתי את עצמי לבד בתחנה החשוכה"
"נשמע כמו חלום רציני" הוא אמר בקול קצת מרוחק, "עבר הרבה זמן מאז ששמעתי סיפור טוב, אם תואיל לספר לי קצת יותר אהיה אסיר תודה לך"
"מה תרצה לדעת?"
"איך פגשת אותה?"
"זה באמת סיפור קצת מוזר" אמרתי, "עד כה לא סיפרתי אותו לאיש, מעולם לא חשבתי שמישהו יבין אותי, אבל ביקשת סיפור טוב ואני חושב שאתה תהנה ממנו. זו הייתה שעת דמדומים בתחנה הזו ממש, לפני שלוש שנים. ישבתי על הספסל מתנשם ומתנשף וקצת מזיע אחרי ריצה לא קצרה שהסתיימה בפיספוס של הרכבת בשניות ספורות. כשהגעתי לתחנה עוד יכולתי לראות את הרכבת צוברת תאוצה וכמעט שקפצתי עליה מרוב תסכול. כיום אני אפילו לא זוכר מה היה כל כך חשוב ברכבת הזו. כל מה שאני זוכר זה את הכרטיס המקומט שזרקתי לריצפה בכעס ואת המילים שאמר הקול העדין והחזק ביותר ששמעתי מעודי 'למה אתה מלכלך את המקום?' היא שאלה. הרמתי את מבטי מעלה לעבר מקור הקול, עדיין כעוס ומוכן לריב, אולם כשפגשו עיני בעיניה הכחולות מכל כחול כל שמץ של כעס נעלם כלא היה. לרגע ניסיתי לומר משהו אך לא הצלחתי, עדיין לא ידעתי זאת אבל נלכדתי בעינייה. 'תרים את זה וזרוק לפח' קולה היה מתוק אך שמץ של פלדה הייתה נסוכה בו. כאחוז בטראנס התרוממתי מהספסל, ניגשתי אל הכרטיס שנחת סמוך לרגליה התכופפתי והרמתי אותו. התכוונתי להתרומם ולהשליך אותו לפח אך היא עצרה אותי במילה אחת וקפאתי 'אני רוצה שתשמור את הכרטיס הזה' היא אמרה וידי נקפצה כאילו מאליה סביב הכרטיס. אני עדיין לא יכול להסביר איך זה שלא קמתי לאחר מכן, היא לא פקדה עלי להישאר למטה לרגליה, היא לא אמרה דבר, אך היה משהו כל כך נכון וכל כך ממכר באותו המקום עד שפשוט לא יכולתי להביא את עצמי לזוז ממנו. שניות מלאות מבוכה עברו והפכו לדקה, היא נשארה עומדת לצידי כפסל של אלילה יוונית, כולה עטורת תפארת ועוצמה. לבסוף הצלחתי להביא את עצמי להרים את מבטי אליה, אל עיניה הכחולות העמוקות שכה נכספתי לטבוע בתוכן שוב ושוב. היא הביטה מטה ומשהו בעיניה חייך 'אני אוהבת את מה שאני רואה בעיניים שלך' היא אמרה ומילותיה כורכות סביבי כבלי קסם ומציפות אותי באושר בל יתואר. 'קום' היא אמרה ומייד קמתי, מבטי לא מש ולו לרגע קט מעינייה. 'אחרי' היא אמרה והחלה ללכת ואני כמובן אחריה. היא לקחה אותי אל תוך נבכי תחנת הרכבת והחוצה אל הפסים. השמש כבר שקעה והמקום היה חשוך לחלוטין, היא פסעה בטבעיות, נראה היה שהיא הכירה את המקום לחלוטין. היא עצרה כשהגענו סמוך לפסי הרכבת במרחק מה מהתחנה.
'אני מחפשת משהו' היא אמרה לפתע ואני כמובן שתקתי ונשארתי מאחוריה בעודה מביטה אל האופק, 'אהיה כאן רק לזמן קצר, אולי אמצא את מה שאני מחפשת ואולי לא'
'מה את מח..' היא עצרה אותי באמצע השאלה בהינף יד. 'כמעט הגיע הזמן' היא עמרה בקול מהורהר והסתובבה אלי. היא פסעה כמה צעדים ונעמדה מולי, גופי רעד מהתרגשות, היא שלחה יד ואחזה בפני, המגע שלה היה חזק ובטוח, היא ידעה שהיא מחזיקה במשהו השייך לה. ידה משכה אותי אליה והנמיכה אותי מעט, עיניה חדרו לתוך עיני ומבטה העמיק הרגשתי שמשהו בקרבי מתהפך לרגע וכמעט שמעדתי, היא חייכה וניתקה מבט. 'הבט מטה אל הפסים' היא אמרה בעודה מסתובבת שוב ומביטה אל האופק, 'אתה מצליח לראות משהו?'
'אני יכול לראות את פסי הרכבת בקושי, חשוך כאן' ובעודי אומר זאת התחלתי לחוש בכפות רגלי רעד משונה, רכבת עמדה להגיע.
'אתה מצליח לראות עוד משהו?' היא שאלה בחוסר סבלנות. 'לא' עניתי לאחר חיפוש קצר 'רק פסי רכבת ו..או! יש שם מין קו שמצוייר על הפסים במאונך'
'יפה מאוד, מצאת אותו' היא אמרה וחשתי גאווה עצומה
'עכשיו אני רוצה שתעמוד כשעקביך משיקים לפס והמבט שלך מופנה לכיוון התחנה, עם הגב אלי.' עשיתי כדבריה ונשארתי לעמוד שם
הרטט של הרכבת התגבר ויכולתי לשמוע את שאונה מרחוק.
היא פסעה כמה פסיעות, כל אחת מהן מתאימה למקצב ליבי שהלך והאיץ, עד שהגיעה אל מולי ונעמדה כמה פסיעות לפני לצד הפסים.
'הרכבת מגיעה' אמרתי לה וניסיתי להישמע אדיש, זו היתה רמיזה שקופה.
'אני יודעת' היא אמרה, 'זו הרכבת שלי'
'זו הרכבת שאת אמורה לעלות עליה?' שאלתי
'זה לא מה שאמרתי' היא אמרה בתקיפות, 'זו הרכבת שלי!'
שתקתי, לא רציתי להתווכח עם הקביעה שלה שנראתה לי קצת מופרכת
'הרכבת הזו שלי והיא תעצור לפני הפס שאתה עומד עליו עכשיו' מילותיה היו נחרצות 'ואתה לא הולך לזוז מהפס הזה לפני שהרכבת תעצור.'
בלעתי רוק ועמדתי למחות, לאף אחד אין רכבת, אין דבר כזה, אולי יש לה בעיות נפשיות, אולי היא מטורפת לגמרי ובכל אותו הזמן שאון הרכבת הולך ומתגבר והרעד מתחזק ומרטיט את גופי. הבטתי בה בכדי לנסות לאמוד אותה, לנסות לגלות שמץ של אי שפיות אך כל מה שיכולתי לראות היה מבטה היציב, החזק, המצווה.
'אני לא אזוז' אמרתי והייתי כלא מאמין שהמילים יוצאות מפי שלי
'יפה מאוד' היא אמרה ושוב פרץ לא מוסבר של גאווה, מאיפה הכוח הזה שלה עלי? 'עכשיו תישאר כאן, לא לזוז. תבטח בי' והיא הלכה והרכבת התקרבה.
הבטתי מעלה אל השמיים, הם היו נקיים מענן וזרועים כוכבים, הירח היה כמעט מלא, כמעט. והרכבת הייתה כמעט כאן והרעש היה מטריד והוא הלך והתגבר.
ולפתע מה שנשמע כצרחה מחרישת אוזניים כשמעצורי החרום של הרכבת הופעלו, העוצמה של הרעש הייתה כל כך חזקה ומערערת שהרגשתי כאילו ליבי הולך לעצור רק מהפחד. אך הוא דפק ודפק וכל הלמת לב הזכירה לי אותה. האם אני עומד למות בשבילה? שאלתי את עצמי באותו רגע, ומה שהפתיע אותי היה שלא חשתי רע בגלל העובדה שיש סיכוי מסויים שזה אכן יקרה. ועם זאת המילים 'תבטח בי' השאירו חותם עמוק בנפשי וידעתי, פשוט ידעתי שהרכבת תעצור..
והיא עצרה.
ואני נפלתי לקרקע בסוג של אפיסת כוחות מלווה בסיפוק נפשי אדיר.
זו באמת הייתה הרכבת שלה..
וגם אני הייתי שלה..
ולאחר כמה שניות שנראו לי כנצח הרגשתי יד עדינה שמלטפת אותי ומילים שנלחשו לאוזני בהבל פה חמים שהעביר בי צמרמורת מתוקה 'הכרטיס ששמרת יעזור לך למצוא אותי שוב' היא עזרה לי לקום ומתכה בי בכדי שלא אפול. ואז אמרה את צמד המילים שנחקקו בי לעד 'חכה לי'.
המילים נצרבו לתוך ליבי בעודי מביט בה מטפסת על קרון הרכבת וזו החלה לסוע לפתע. הבטתי בחלונות ואני מוכן להישבע שהרכבת כולה הייתה ריקה.."
באותו רגע הזקן עצר אותי
"תאר לי איך היא נראית" הוא לחש ונראה היה שקולו סדוק
תיארתי לו אותה במדוייק, ככל שיכולתי, הזיכרון שלה עדיין חי בי כאילו ראיתי אותה רק יום קודם לכן, אולם נאלצתי לעצור את עצמי מלספר לו על ההילה הלבנה שהקיפה אותה משום שידעתי שזוהי רק התפיסה שלי אותה. העיוור הקשיב בשקיקה לתיאור שלי אותה וכשסיימתי דמעה אחת ויחידה זלגה מעיניו.
"תודה לך" הוא אמר בקול שעמד להישבר לבכי, "עזרת לי לראות אותה בפעם הראשונה בחיי ועל כך אהיה אסיר תודה לחלוטין..."
הבטתי בו בתדהמה והוא המשיך "וכעת יש לי משהו בשבילך. אתה זוכר היכן בדיוק היה ממוקם הפס שעמדת מאחוריו?" הייתי עדיין פעור פה מתדהמה, המיקום היה חקוק בזכרוני והנהנתי לחיוב. "לך לשם" הוא אמר והצביע. התחלתי ללכת וגל של התרגשות החל להציף אותי. "אולי יעניין אותך לדעת" הוא הרים את קולו כי הייתי כבר מרוחק, "שהרכבת באמת הייתה שלה.. ושאם היה שם מישהו שפחד כמוך היה זה העיוור שהיה מופקד על הבלמים בהינתן האות הנכון.." לא יכולתי לעצור את התקדמותי אל המקום, אך ההבנה הלכה וחילחלה ושקעה בתוכי..

"אז הצלחת להבין את התאריכים לפי מה שהיה כתוב על הכרטיס," המילים הגיעו מאחורי בדיוק ברגע בו הגעתי אל המיקום בו היה פעם הקו על הפסים. הקול שלה הציף אותי בכל אותן התחושות, שלוש שנים שלמות לאחר מכן, אותן התחושות בדיוק וכמעט שפרצתי בבכי. "חכם שלי" היא אמרה וגל של אושר הכה בי בחוזקה, סוחף אותי לחלוטין..
כל מה שיכולתי לעשות היה למלמל "שלך...כל כך שלך..."

When I hear the engine pass
I'm kissing you wide
The hissing subsides
I'm in luck

When the evening reaches here
You're tying me up
I'm dying of love
It's OK

איך זה שחצי יום ראשון יכול לעבור תוך מספר רגעים ואילו חצי היום השני יכול להיראות כנצח?
כיצד יתכן שהזמן משנה את מקצבו בכל פעם מחדש?
כיצד יכול להיות שיום שלם איתה חולף לו תוך שעה ואילו שעה בלעדיה מתמשכת לנצח? נצח שנמשך שעה ועוד נצח שנמשך שעה ועוד נצח..
ומיהו האדם שחי את הנצחים הללו? אם ניתן לקרוא לזמן שבלעדיה חיים..

הגיבור נלחם במפלצת, מציל את הנסיכה והם חיים באושר ועושר לנצח - משום מה איתך, אהבה שלי, גם הנצח נראה קצר מידי.

מביט שוב ושוב במה שנכתב היום בדם, במה שנכתב בכאב, הכאב שנמשך לו כחוט השני דרך הנצח הפרטי שלי בלעדייך - הוא החבל בעזרתו אני גורר את עצמי אל הצד השני, אלייך.
הדם הוא החיים, הדם הוא הנפש והנפש שלי שלך אדונית.
לנצח.

משפט אחד שיכול להאיר באור חדש ויפה חיים שלמים.
וזהו לא רק הדבר הכי יפה שאי פעם נאמר לי - אלא גם הדבר שהכי שמחתי לשמוע.

אני מניח שזה נכון מה שאומרים-
אין דבר יותר יפה וטוב בעולם הזה שלנו מאהבה שהיא הדדית, שלוקחת שניים והופכת אותם לאחד. לשלם.

כמה שאנחנו הולכים להעמיק אהבה שלי...

במסעי האחרון לעולם התחתון הגעתי אל שבט הממוקם בפאתי יער, על גדת נהר.
אנשי השבט ברכו אותי והזמינו אותי להצטרף אליהם מסביב למדורה, אולם ראש השבט הביט בי בעיניים מאוכזבות.
"למה באת?" הוא שאל בסבר פנים חמורות ולא חיכה להסבר, במקום זאת הוא החל לספר לי סיפור:
עוד בימים שהעולם היה צעיר וכל הדברים חדשים היה הולך דוב גריזלי ליד הנחל ומנסה לצוד את סלמון, אולם סלמון היה תמיד חומק ממנו בחלקלקותו. יומם וליל היה מתהלך לו גריזלי ובטנו מקרקרת וכל כולו יגון רעב קודר. כל אימת שראוהו חיות היער האחרות, היו נבהלות מרזונו וכחישותו. לבסוף היו החיות אומרות לו "לך לך אל הרוח הגדולה ובקש ממנה מזור לרעבונך".
גריזלי שעה לעצתם והלך אל הרוח הגדולה.
"למה באת אלי?" שאלה הרוח הגדולה את גריזלי הכחוש.
"רעב אני" ענה לה גריזלי בקול מוכה יגון.
"אם כן למה אינך אוכל?" שאלה הרוח הגדולה.
"משום שאין ביכולתי לתפוס את סלמון, חלקלק הוא מידי וזריז, חומק הוא מבין טופרי בכל עת שמנסה אני לחבוט בו" אמר גריזלי בראש מורכן והוסיף "זקוק אני למתנה נוספת ממתנותייך הו רוח גדולה, רק אחת נוספת שתעזור לי למלא את בטני המקרקרת.."
"וכי לא נתתי לך מספיק?" שאלה הרוח הגדולה, "טופרים חדים וכוח אדירים נתתי לך, פה חזק ושאגה רמה. את שנת החורף נתתי לך בכדי שלא תרעב במחצית השנה ועל החלומות הפקדתי אותך כשומר, האינך חושב שקיבלת מספיק?"
"אינני מסוגל ללכוד את סלמון" ענה גריזלי, "אין מתנותייך מספיקות על מנת למלא את בטני, וכי תעדיפי שאכרת מעולם הדברים? אינני יכול לכלכל את עצמי ובקרוב אגווע ברעב."
"זמן נתינת המתנות נגמר" זימרה הרוח הגדולה, "בטח בי באומרי לך שקיבלת מספיק. וכעת לך וכלכל את עצמך, תפקידך בעולם מחייב שתהיה במלוא כוחך" ולאחר זמרה זה נעלמה הרוח הגדולה.
באותו יום היה מהלך גריזלי המיואש לאורך גדת הנחל וקולו מלא הצער והיגון ממרר על מר גורלו. כה עזות היו קריאות השבר שלו עד שאף חיה לא העזה להתקרב בכדי לשאול לשלומו. בלילה נתקל דוב גריזלי בשועל שישן על סלע שבלט מעל פני הנהר.
"לשם מה קול הזעקה שאתה משמיע?" שאלו שועל, "האם באת במיוחד כל הדרך הזו בכדי להעיר אותי ממשכבי? ולמה לא תישן בשעת לילה כזו?!"
"רעב אני מכדי לישון" זעק גריזלי לעברו, "ובין כך או כך ישן אני כמעט מחצית מכל שנה, אינני זר לשינה ולא לחלימה "
"אכן כחוש אתה" אמר לו שועל בעודו מנער את קורי השינה, "למה אינך אוכל אם כך?" המשיך ושאל.
"אינני מצליח לתפוס את סלמון" ענה לו גריזלי והחל לבכות "חמקמק הוא מידי בשבילי ואינני מצליח לפגוע בו בטופרי, כך אין כוחי לעזר לי כלל. אפילו הרוח הגדולה לא מוכנה לעזור לי כעת, גורלי נחרץ"
הביט בו שועל לרגע וחשב.
"הראה לי כיצד מנסה אתה לתפוס את סלמון" אמר שועל לאחר זמן מה.
זינק גריזלי לתוך המיים והחל חובט בהם בפראות בכל אימת שראה את כיסופי קשקשיו של סלמון מתחת לפני המיים, אך לחבוט בו לא הצליח.
צקצק שועל בלשונו ונענע את ראשו מצד לצד.
"אתה יודע" לבסוף אמר לו שועל, "בכל ערב לפני שהולך אני לישון על הסלע מבחין אני בסלמון המקפץ לו במעלה הזרם, סיפר הוא לי באחת מפגישותנו שהוא במסע במעלי הנהר בכדי להשריץ את ילדיו"
"אז מה?" שאל אותו גריזלי הרטוב והמתוסכל בקוצר רוח
"סבלנות" ענה לו שועל והמשיך, "בכל ערב חולף הוא על פני כמה וכמה פעמים במסעו, מזנק הוא מעל פני המים ממש ליד סלעי זה"
גריזלי גירד בראשו והמשיך להביט בשועל
"בוא עלה לצידי על הסלע ונחכה לסלמון ביחד" אמר שועל
עלה גריזלי על הסלע ועד מהרה הבחין בקשקשיו הכסופים של סלמון בשנית. מייד זינק הוא שוב לנהר כשהוא חובט בטופריו ומשפריץ מיים לכל עבר.
גילגל השועל עיניו לשמיים. "עלה שוב על הסלע ואל תזוז" אמר לו שועל - וגריזלי חזר אל הסלע.
"עכשיו תישאר כאן לצידי ואל תנוע עד שלא תראה את סלמון מזנק לאוויר, כשהוא יצא מעל פני המיים חבוט בו בחוזקה בטופריך" אמר לו שועל.
לרגע קט נראה היה שגריזלי עושה כעצת שועל, אולם רגע לאחר מכן כבר היה כמחצית גופו בתוך המיים וסלמון רחוק ממנו עד מאוד.
"חכה בסבלנות!" צעק שועל, "אינך מקשיב לי!"
"סבלנות? סבלנות?!" הלך גריזלי והתרגז, "אני רעב עכשיו! בטני נדבקת לגב! אינני יכול לחכות עוד רגע אחד! חייב אני לאכול ומהר!" בסיום המשפט היה קולו רם ומלא חימה.
"בבקשה אם כן" אמר שועל, "הנה תאכל" והצביע על סלמון שהיה במים.
גריזלי קפץ והיכה בשצף קצף במים, אחוז חימה כמעט עד טירוף, אך סלמון שוב חמק ממנו..
לבסוף בשאת נפש טיפס גריזלי הרטוב והמיואש שוב אל הסלע, "יהיה סלע זה למקום מותי, הרעב יכריעני בקרוב ואז אפרד מעולם אכזר זה" הוא אמר בקול שבור.
שועל קפץ מהסלע אל גדת הנהר ונשכב על גבו, "אני רואה שאתה מעדיף למות ברעב מאשר לחכות בסבלנות לארוחה דשנה" הוא אמר בקול מלגלג.
"מה הטעם" אמר גריזלי, "כל חיי לא ידעתי סבלנות מהי, כיצד אתחיל עכשיו?"
"אין זה נכון" אמר שועל וחייך, "הרי אמרת כך בעצמך - כמעט מחצית מכל שנה ישן אתה, ומהי השינה הארוכה אם לא המתנה ליקיצה המבורכת ואל אביב חדש?"
גריזלי שתק
"חשוב על כמות הזמן האדירה שבה שוכב אתה ללא נוע, חשוב על השלווה שבדבר, כך תנהג על הסלע, היה שלו, חשוב על השינה והמתן בסבלנות." שועל סיים את דבריו ונעץ בגריזלי מבט נוקב.
גריזלי נשכב על בטנו על הסלע והחל ממתין, עד שלאחר זמן מה קפץ סלמון ליד ראשו והמשיך הלאה במעלה הזרם.
"מצויין" אמר שועל, "כעת היה דרוך ומוכן, בפעם הבאה שסלמון קופץ, חבוט בו חבטה אדירה בטופרך השמאלי"
גריזלי הנהן, בפעם הבאה שסלמון קפץ החטיאה החבטה האדירה את מטרתה וגריזלי נפל לנהר שוב.
"אל תתייאש" אמר שועל, "אתה קרוב מאוד, בקרוב תצליח!" וגריזלי טיפס שוב על הסלע
והנה דקות ספורות לאחר מכן פגע טופרו בחבטה אדירה בסלמון והעיפה אותו אל גדת הנהר. גריזלי צהל משמחה וכבר זינק לתוך הנהר בכדי לקחת את ארוחתו הראשונה מהגדה, רק בכדי לראות את שועל ממהר להתרחק עם הארוחה בפיו.
"אם הייתי יודע שיקח לך זמן כה רב" אמר שועל שהניח לרגע את סלמון על הקרקע, "אולי הייתי חושב לצוד אותו בעצמי" ובסיימו את דבריו תפס את סלמון שוב בפיו והסתלק אל היער.
חזר גריזלי לייבב בבכי ונשכב על הסלע, "אכן יהיה סלע זה למקום מותי!" זעק ועצם את עיניו.
והנה עורב, ששהה על אחד העצים באותו זמן קרא אליו "יהיה זה לך השיעור האמיתי בסבלנות, אם תמות כאן ועכשיו אוכל את פגרך ואשבע, מחכה אני לארוחתי עוד מאז שהגעת למקום זה, ונראה שהמתנתי לא תארך עוד זמן רב.."
גריזלי הביט בעורב השחור שקרא אליו, חזר אל דריכותו וחבט בסלמון שעבר שוב אל מחוץ למים.
"זה בשבילך" אמר גריזלי לעורב, "שועל כבר קיבל את שמגיע לו, עתה אכול אתה ואל תרעב. אילולי אתה ושועל מת הייתי כאן על הסלע, ראה נא בזאת כפיצוי על שהחמצת ארוחה בכדי ללמדני שיעור."
עורב זינק מהעץ, תפס בסלמון ונמלט מהמקום.
גריזלי זכה למלא את קיבתו באותו הלילה, כמו גם בלילות הבאים.

הקשבתי לסיפורו של ראש השבט בדריכות וכמו גריזלי קפצתי מיד אל המים בפראות,
יום אחד אני אלמד.

(משהו שכתבתי מזמן)

הדרך:

וכך התחלתי את מסעי בצעדי הראשון והיחיד. ובעשותי כן חלף על פני בריצה הלך מיוזע. בעוקפו אותי בכמה עשרות צעדים עצר והסתובב עליו, מחה זיעתו שזלגה לה וצרבה וסימאה עיניו. ולאחר שהצליח להביט בי ולהסדיר את נשימותיו כה אמר הוא לי: "מה זאת תתמהמה? נראה אתה כמחפש דבר מה, אך הלא תדע שמחפש אתה במקום הלא נכון? וכי מה לך לחפש כאן? עבור הלאה וחפש במקום הבא ובבא אחריו. וככל שתגביר קצבך כך תתקרב מטרתך."
הבטתי בו דקה ארוכה והוא בקוצר רוחו החל מסתובב, אך לפני שפתח שוב בריצתו שלחתי אליו את קולי: "וכי מה לי ולמהירות? בעוכרי תהיה היא. מה אמצא שם שלא אמצאהו גם כאן?"
ואז ענה לי ההלך: "וכי כיצד תגיע למטרתך לולי תתקדם? ואם מהלך אתה עשה זאת בכוח ושאון רב לשם ההתקדמות ולשם ההגעה ולשם הרחקת הלכת. ואם זה תגיע מכבר למטרתך שנס מותניך ואוץ רוץ אל הבאה בתור, כך תגדיל ותמלא את שקך הישגים."
באומרו זאת לי כיווצתי עיני והבטתי הרחק אל האופק, למשך מספר דקות צפה בי ההלך בעודי מביט אל ארצות שזה עוד לא זכו להתגלות ובעשותי כן פתחתי ואמרתי: "אל המרחק שואף אתה להגיע אך לא מטרותיך יהיו לך למטרה. שואף אתה אלי דרך ואלי אבק דרכים ובעשותך כן מגשים אתה את מטרתך בכל צעד. ובכל הארצות אין מטרה נעלה מזו, אלא שכל המטרות נקלות הן וזוהי לא אלא הנעלה שבין הנקלות. חי אתה על הרגל ועל המרוצה ואם זה יכלה כוחך מריצה ותחפוץ לנוח כמעה אזי ישיגוך שדיך, לא לך היא המנוחה ולא השלווה, רזה תהיה נפשך, כשירה אך שדופה. ואם זה מכבר בחרת בזו הדרך להיות לך למטרה עצה אחת לי אליך: 'היה אתה עצמך הדרך' בכך תהיה אתה עצמך יצירתך, ואם תגדיל ליצור אל מעבר לעצמך, על בנייניך ועל תלי חורבותיך, תהיה זו מתנתך."
ולאחר אומרי זו השבתי מבטי אליו, זכר זיעתו הנדופה מגיע לנחירי. בהביטי בו חייך חיוך עגום ואמר: "צודק אתה, בעוצרי השיגני השד, והנה כעת סלח לי על שאתחמק ממך בשנית." ובסיימו את דבריו הפנה אלי את גבו והחל שוב בדרכו, אולם הפעם מיאן לרוץ ההלך ובמקום זאת החל פוסע כמהרהר.

בהיעלמו מעיני השבתי מבטי אל האדמה שבחסדה תמכה בכל זוג רגליים, הולכות רצות או זוחלות, וכה אמרתי לה: "הו אדמה נפלאה, לך הן כל הדרכים וכל המטרות ולא אחת יצטלבו דרכייך ויפגשו בשנית. אף בהלוך שניים עלייך בשתי דרכים מקבילות, יפגשו הם, בתנאי שלעולם לא יפסיקו ללכת.
הו אדמה נהדרת מכילה את את כל הדרכים כולן ואף לא אחת מהן. וסופה של כל דרך בתחילתה היא. אך מה נוראה הבטחתה של דרך, כי להגיע לסופה משמעו לא לפסוק מללכת לעולם ואין זה משנה אם יתהלך ההלך או ירוץ.
הו אדמה אהובה, באוהבי אותך מיאנתי לבחור בדרך ובכך לקחתי על עצמי את כל כולן, את כל כולך. ואף פטרתי עצמי מלנוע. הו אדמה, מצעו של הרוח את ורחם לכל בחירה. אהבתי נתונה לך, על הרריך ובקעותיך, בורותייך וחופיך, הרריך ומדבריותייך. אוהבך בקלותך ובקשיותך ועל שום היותך את את. הו אדמה נפלאה."