ממעמקים

היה זה ערב וחנות הבובות הייתה קרובה לשעת סגירה כשלפתע נכנסה לקוחה.
ארני שעמד באותו זמן על הדלפק וסידר את הבובות החדשות ביותר בתצוגה כמעט ונפל, הוא הסתובב וניסה למלמל משהו לגבי זמן סגירה, אך כשהוא הבחין בחיוך הרחב שהיה על פניה של הלקוחה הוא נמלך בדעתו והחליט לקבל אותה בכל זאת. ארני כבר היה בקצה הלא נכון של גיל 60 כפי שהוא נהג לנסח זאת והירידה מהדלפק ארכה לו זמן מה. הלקוחה המתינה בסבלנות והחיוך החם לא מש משפתיה. בסופו של דבר הגיע ארני לריצפה ובירך את הלקוחה לשלום, התנצל שהוא כבר לא צעיר כמו פעם ושאל אותה מה היא מחפשת.
"בובה חדשה" היא אמרה בקצרה וארני כמעט שגילגל עיניו מולה, אך הוא היה מנומס מידי, "זוהי חנות של בובות גברת" הוא אמר "בובות זה כל מה שיש לנו, את צריכה להיות יותר ספציפית." היא הביטה בו וידעה שהחיוך שלה ממיס אותו "אולי פשוט תראה לי? אתה נראה כמו מישהו עם המון ניסיון, תעשה לי סיור קטן בחנות.." האמירה הזו הפתיעה אותו אבל היא צדקה הוא היה באמת בעל ניסיון רב בבובות, אם היא ראתה את זה כל כך מוקדם כנראה שיש בה משהו. הוא התרצה והחל להראות לה את החנות, לקח אותה אל כל האגפים, הסביר לה על כל הבובות, החל ממריונטות פשוטות וכלה בבובות של פיתומים בעלות כפתורים ולחצנים רבים.
"משעמם" היא אמרה לאחר כמה זמן והוא הרגיש כאילו המשפט הזה היכה בו. "אם את רוצה לראות דברים באמת מעניינים אני אקח אותך אל החלק האחורי" הוא אמר וניסה להחזיר לעצמו חלק מהגאווה שאבדה. בעודם הולכים לעבר חלקה האחורי של החנות הם חלפו על פני סול, אדם חסון שהיה בערך בגילו של ארני וקצת עגלגל ממנו, סול נראה לא מעוניין בעליל במתרחש, הוא עמל על תיקון הבובות בסדנא הקטנה שהייתה לשניים שם, אולם כשראה את ארני מוביל לקוחה, ועוד אחת חדשה אל החדר האחורי הוא הרים גבה.
המקום היה חשוך ומאובק, עם ריח כבד של עובש באוויר. ארני הדליק נורה אחת שנתנה אור עמום במקום, הצללים גרמו לבובות להיראות מפחידות יותר, מעוותות, מאיימות. ארני החל להראות לה את הבובות הנדירות יותר בחנות, לחלקן היו פונקציות מאוד מוזרות, לאחרות היו סיפורים מעניינים. אחת הבובות הייתה משמשת להברחת סמים, אחרת הסתירה בתוכה כלי נשק, שלישית הייתה אמורה להיות מקוללת והשתייכה לרוצח סדרתי. "זה כבר יותר לעניין" היא אמרה בעודה מפשפשת בין הבובות לחרדתו הרבה של ארני שלא יכול היה להפסיק לדאוג לנזק בחנות שלו. משום מה הוא חשש שהחוק 'שברת שילמת' לא כל כך תקף במקרה של הלקוחה הספציפית הזו.
"או מצאתי משהו ממש מענין, מה זה?" הלקוחה הרימה מעין כיסוי שהסתיר מתחתיו בובה מוזרה למראה, היא לא נראתה כמו אף בובה אחרת, לא מריונטה, לא פיתומות, לא בובת קרקס או תיאטרון. ארני גירד בראשו, הוא תמיד התגאה בכך שהכיר כל סנטימטר בחנות כמו את כף ידו, היה לו ידע עצום בבובות וידע לספר על כל אחת שראה תמיד כל מה שהלקוח צריך לדעת. ואילו הפעם הוא היה אבוד.
הבובה נדמתה לילד, נער שכזה, פנים יפות וחלקות, שפתיים עדינות ועיניים קטנות, עצומות. הבובה נראתה כל כך חיה עד שהיה נדמה שמדובר בנער אמיתי שפשוט נרדם לו שם במחסן.
"סול!" צעק ארני, "סול! בוא לכאן רגע!"
"רגע, אני עסוק" צעק סול בקול עמוק ואדיש.
"בוא לפה עכשיו סול! זה חשוב" ארני צעק ונשמע נסער.
כעבור כמה רגעים ראשו הקירח והמשופם של סול הציצ מבעד לדלת, "מה יש? נשבר משהו?"
ארני פשוט הצביע לעבר הבובה החדשה "מה זה?"
סול הביט מטה, "או אני חושב שאני זוכר את הסוכן שהביא את הבובה הזו, זה היה לפני כמה שנים טובות, למען האמת הוא אמר שזו לא בובה אלא סוג של רובוט, אולם הוא לא פועל על חשמל או סוללות או שום דבר בסגנון.." דבריו של סול נשמעו מהורהרים. "על מה הוא פועל אם ככה?" שאל ארני. "הסוכן לא רצה לומר. עכשיו כשאני חושב על זה, הסוכן הזה היה חתיכת טיפוס מוזר בעצמו, לא הסכים לגלות יותר מידי, אמר שהוא לא יודע לגבי כמעט כל פרט ששאלתי לגביו. שמתי אותו במחסן ושכחתי ממנו"
"את הסוכן?" שאל ארני בקול מופתע, הלקוחה חייכה.
"את הבובה, אהה רובוט.. הממ בקיצור הוא היה נופל לי כל הזמן מהמדף, אז שמתי אותו במחסן ושם הוא נשאר עד היום" אמר סול
"את חייבת לסלוח לו" אמר ארני ללקוחה, "הוא נקשר מאוד לבובות, נוטה לדבר עליהן כאילו היו אנשים.."
סול עזב בכעס ורטן לעצמו משהו.
"תפעיל אותו" אמרה הלקוחה.
"אהה, בטח, מייד, אני רק.. דקה אחת.." ארני החל להתעסק בבובה מחפש רמזים לאופן שבו צריך להפעיל אותה.
"סול!!.." ארני התייאש לאחר זמן מה ויצא עם הבובה אל הסדנא, הלקוחה יצאה בעקבותיו וכולה סקרנות.
ארני הניח את הבובה על השולחן, "תפעיל אותו" הוא ביקש.
"אותו?!" סול הדגיש את המילה היחידה והשיחה מהר מאוד התדרדרה לטונים של זוג נשוי ותיק.
"את זה.." תיקן ארני והעווה את פניו. השניים נקלעו לתוך ויכוח שהחל לזלוג לנושאים אחרים לחלוטין.
"תקשיבו שניכם" הלקוחה התקרבה ונעצה בהם מבט, "לא מעניין אותי איך תקראו לו או לזה, רק תפעילו אותו כבר, אין לי את כל הלילה.." השניים שתקו וסול שלח יד אל כפות ידיו של אותו רובוט ספק נער שהיה מונח בתנוחת ישיבה על השולחן, הוא שילב את כפות ידיו באופן הנדמה לזה של תפילה ובו ברגע עיניו הקטנות נפקחו בבת אחת ומבטו נח ישירות על הלקוחה.
היא קפאה לרגע, הוא נראה כל כך אמיתי, המבט שלו היה נראה אנושי, אולי אנושי מידי, מלא חום. הוא הביט בה כאילו בהערצה, כאילו הוא עומד לקפוץ ולחבק אותה בעוד רגע קט, כה טהור היה המבט שלו.
"אני לא כל כך בטוח שאני יודע איך מפעילים אותו" אמר ארני,
"זה בסדר" אמרה הלקוחה, אני מעדיפה ללמוד בעצמי
"יש לך ניסיון בלהפעיל בובות?" שאל סול
"אפשר לומר" היא ענתה בשמץ של חיוך.
"הסוכן אמר שהדבר הזה יודע לעשות הכל, יש לו המון פונקציות, המון מצבים" החל סול לספר, אך כל מה שהלקוחה יכלה לחשוב עליו הייתה הדקירה המוזרה שחשה כאשר סול חרג ממנהגו והתייחס ליצור המכאני הקטן הזה במילים 'הדבר הזה', אבל היא שלטה בעצמה.
סול המשיך לברבר והיה ניכר שהוא פשוט חוזר על מה שאמר לו סוכן המכירות מבלי שהוא באמת יודע על מה הוא מדבר.
"הוא חזק?" היא נכנסה לדבריו וקטעה אותם.
"הוא, אהה, הוא מאוד מתוחכם" אמר סול שניסה להיחלץ מהשאלה.
"זה לא מה ששאלתי" היא הקשתה.
"הוא עדין" אמר סול, "אבל הוא יודע לתקן את עצמו במקרה שמשהו קורה לו, הוא כל כך מתוחכם שהוא אפילו יכול ללמוד" הוא המשיך והיה נראה כאילו הוא עצמו לא קונה את הדברים שלו. ארני גילגל את עיניו לשמיים ואז נעץ את מבטו בסול. הלקוחה הבינה למה ארני נמצא בחוץ בדלפק וסול מסתתר לו בסדנא מבודד מלקוחות ורק מתקן בובות.
"אני אקח אותו" היא פלטה לפתע וכולם שתקו.
ארני נראה כעובד עצות, לא היה לו מושג כמה לגבות עבור אותה בובה מוזרה שהוא כלל לא ידע שקיימת במלאי בכלל. בסופו של דבר הוא נקב במחיר דיי גבוה.
"אני אקח אותו" חזרה הלקוחה על עצמה והפעם היה ניכר בה שגם היא מופתעת, למה היא לא מתמקחת? היא יודעת שהוא בכיס שלה ובכל זאת משלמת מחיר מלא, אולי אפילו מופקע..
השלושה ניגשו לקופה להשלים את העיסקה. לאחר ששילמה והתקדמה לכיוון הדלת צעק לה סול "אם אי פעם יהיו לו בעיות את יכולה לחזור לכאן בכל עת ואני אתקן לך אותו"
היא נעצרה לרגע, חייכה לעצמה ומבלי להסתובב המשיכה החוצה אל הלילה הגשום.

כשהיא הגיעה הבייתה הדבר הראשון שעשתה לאחר שסגרה מאחוריה את הדלת היה להושיב את הבובה החדשה שלה על השולחן ולהביט בה, להביט בו. היא נדהמה שוב מכמה אמיתי שהוא נראה, תוי פניו, שיערו, כפות ידיו.. הכל נראה כל כך אנושי, ועם זאת הכל מיניאטורי. כשהיא התאמצה היא יכולה אפילו לזהות את החיבורים הקטנים שלו. היא חייכה בחושבה על ההנאה הצרופה שתפיק ממנו וכמעט שלא יכלה לשלוט בעצמה והפעילה אותו. "לא, עדיין לא" היא חשבה לעצמה, כמה ששנאה דחיית סיפוקים, אך עם המציאה החדשה הזו הדבר היה הכרחי. היא תלשה את מבטה ממנו, סובבה את גבה והלכה להתקלח.
ביתה היה כבית רגיל לחלוטין, פרט לארון גדול ובולט שנמצא במרכז הסלון הכל נראה נורמאלי, אלא שהייתה תחושה מוזרה בבית, אולי היתה זו התאורה העמומה, אולי החללים הריקים, אבל בבית שררה אוירה סמיכה של בדידות. נראה היה שאפילו הרהיטים ניצבים להם בבדידות שתקנית, ניצבים ומחכים למשהו לא ידוע.
היא מילאה את האמבטיה, מכריחה את עצמה להירגע, מתנקה, חופפת את שיערה, אולם כל אותו הזמן בראשה חלפה רק מחשבה אחת, להצמיד את הידיים הקטנות זו לזו ולהפעיל אותו. הסקרנות לא נתנה לה מנוח, היא ניקרה וניקרה בה ולבסוף היא יצאה מהאמבטיה וכשמגבת אחת לגופה ואחת לשיערה היא ניגשה אל שולחן המטבח. האוטומט הקטן ניצב עדיין באותה התנוחה בדיוק, כפי שהשאירה אותו, עיניו עצומות במעין שינה מתקתקה ומסתורית. היא ניגשה אליו ובידיים כמעט רועדות לקחה את זוג ידיו הקטנות והצמידה זו לזו...
עיניו הקטנות נפקחו ומבטו נח עליה שוב, עיניו היו מכוונות בדיוק לעיניה והיה במבטו משהו כל כל נקי, כל כך טהור שכישף אותה. האושר ניכר בפניו בעודו מביט בה, היא תהתה לעצמה מה עובר לו בראש ומייד הזכירה לעצמה שזהו רק אוטומט, מנגנון מכאני, הוא לא חושב, רק נראה מציאותי. "מי שתיכנן אותו היה גאון כנראה, מעניין אם השניים יודעים מאיפה הוא בא ופשוט לא מסכימים לגלות.." היא כבר העבירה במחשבתה באילו שיטות חקירה תנקוט בפעם הבאה שתיכנס לחנות שלהם, היא חייבת לברר, כשלפתע..
"שלום"
"זו מדבר!" היא פלטה בהפתעה מוחלטת, בכלל לא שמה לב שהוגה את המילים בקול רם.
"אני יודע גם לדבר" הוא אמר בחיוך ילדותי שקרן מאושר וגאווה עצמית, "אני יודע הרבה מאוד מילים"
היא אספה את עצמה והתרכזה, שמץ של חיוך עלה על פניה, "באמת?" היא שאלה אותו בקול של אי אמונה מעושה
"באמת באמת!" הוא ענה, בקול שחשף כמה הוא מופתע מכך שלא מאמינים לו. הלב שלה חייך, "איזה ייצור אתה" היא אמרה והוא החל לענות כאילו שאלה אותו שאלה אך היא המשיכה לדבר והוא עצר "איזה מזל שהחלטתי לקנות אותך".
"קנית אותי?" הוא שאל, "זה אומר שאני שלך?"
"כן, זה מה שזה אומר"
"זה הופך אותך לבעלים שלי?"
"בדיוק", היא הייתה עדיין מופתעת שהיא מנהלת שיחה עם הבובה שקנתה לפני כמה שעות.
"תודה רבה שקנית אותי בעלית" הוא אמר ופניו הכנות הביעו אסירות תודה מוחלטת
"אני ראה שלא רק שאתה יודע לדבר, אתה גם מאוד מנומס" היא אמרה בטון הורי שכזה, "כן בעלית" הוא חייך בגאווה
"מה עוד אתה יודע לעשות?"
"אני יודע לעשות המון, אני יכול לשיר, ולרקוד, ולכתוב.. אני יודע לחשב מספרים ואפילו יכול לענות במקומך לטלפון ולקחת הודעות, אבל מה שהכי חשוב זה שאני יכול לתכנת את עצמי, לכן אני יכול ללמוד הכל ולעשות הכל בעלית"
"אתה לא מתכנת את עצמך!" היא אמרה בקול תקיף שהפתיע אותו והוא קפא. "אני אתכנת אותך בעצמי"
"את יודעת איך לתכנת אותי?" הוא שאל בקול ספקני
"עדיין לא" הייתה התשובה הנחרצת. הוא נראה מבולבל, אולי משום שהוא לא רצה שידיים אחרות יתעסקו לו בתוכנה, אולי משום שהוא לא הצליח להאמין שניתן ללמוד דבר כזה בלי הדרכה, או שאולי עוצמת הנחרצות שלה לא הייתה משהו שהוא הכיר. והוא באמת לא הכיר הרבה דברים, מעין לוח חלק, ללא עבר, ללא היסטוריה.
"אז תגיד לי, יצור אחר, התוכנה שלך מאפשרת לך לחוש כאב?"
"כן בעלית, היא מאפשרת, אבל אני יכול לנתק את ז.."
"לא! אל תנתק כלום, זה דווקא יותר מעניין ככה" ושמץ של חיוך עלה לזוית שפתיה. "עכשיו אחרי שקניתי אותך ואתה שלי, אני צריכה לסמן אותך, כך שאם תאבד כולם ידעו למי אתה שייך"
"אני יכול לומר להם בעלית אני גם יכול.."
"שששש" היא הניחה יד על פיו, "אתה מדבר יותר מידי, בכל מקרה אני צריכה לסמן אותך, חכה כאן ולא לזוז, אני מייד חוזרת." היא ניגשה אל חדר השינה שלה והביאה נרתיקון קטן אותו הניחה על השולחן לצידו.
"אז תגיד לי יצור קטן, התכנות הזה שאתה כל כך מתגאה בו, מה הוא נותן לך?"
"זה מאפשר לי ללמוד, להסתגל. זה מאפשר לי לספק את הצרכים של הבעלים שלי בדרך המתאימה להם בדיוק"
"היית אומר שאתה חזק?" השאלה הפתיעה אותו..
"אני לא יודע, אני חושב שכן, את מתכוונת חזק פיזית בעלית?"
"אני מתכוונת חזק, התיכנות שלך עושה אותך לחזק?"
הוא החל לחשוב והיא ידעה שהיא נגעה במשהו
"כן בעלית, כי ידע הוא כוח, אני אפילו יכול לתקן את עצמי במקרה שמשהו קורה לי והכח האמיתי הוא הכוח לשרוד"
"אז אתה חזק?"
"כן בעלית, אני חזק"
"טוב מאוד, אתה בהחלט יודע לספק את הצרכים של הבעלים שלך" היא אמרה וחייכה אליו, חיוכה גורם לו לחייך אליה בעצמו. היא החלה לפתוח את הנרתיק ולהוציא ממנו את כלי העבודה, כלי גילוף וחריטה. חיוכו הלך ונעלם.
"לא אמרת הרגע שאתה חזק יצורון?" היא שאלה בנימה של אכזבה
"אני חזק, בעלית, אני באמת חזק" הוא אמר וחזר לחייך.
היא שלפה את אחד מכלי הגילוף והניחה על החזה הקטן שלו, הוא קיבע את מבטו בפניה וחיכה. היא לקחה פטיש מזערי מהנרתיק והחלה להכות במגלף של החזה שלו, חורטת עמוק לתוכו את שמה, אות אחרי אות. מידי פעם היא עצרה בכדי להביט בו, נראה היה שהוא באמת חש כאב, או לפחות מתנהג ככה.. "אוטומט כל כך מתוחכם" היא חשבה לעצמה בעודה חשה את הרעידות שלו מתחת לידיה המיומנות. לפני שגמרה היא ליטפה את פניו, הרגיעה מעט. "הוא כל כך ממושמע, הוא עושה כדברי ולא מנתק את הכאב" אמרה לעצמה וחזרה לחרוט את האות האחרונה. כשסיימה הניחה לו להביט במעשה ידיה, הוא הביט מטה ופניו נמלאו גאווה "עכשיו אני באמת שייך לך לתמיד בעלית?" הוא שאל בתקווה.
"כן, אתה באמת שלי יצורון קטן. ובקרוב תהיה עוד יותר שלי ועוד יותר שלי.."
"איך זה יתכן? את כבר הבעלית שלי, אמרת את זה בעצמך.." הוא דיבר בנימה מסויימת של עצב.
"את עוד תראה, אל תניח לזה להדאיג אותך, אתה שלי" היא חייכה אליו והוסיפה "ואני גאה בך מאוד על היום.."
הוא נתן בה שוב את המבט הטהור הזה שלו, בלי שום אזהרה, היא לא יכלה אלא לחבק אותו, והוא חיבק אותה בחזרה...
"לא הכל בבת אחת" היא לחשה לעצמה בזמן שהיא ניתקה ממנו את המגע, "בוא, יש לנו יום עמוס מחר, אני צריכה לנוח ואתה צריך להכיר את המקום החדש שלך.." הוא חייך אליה, קפץ לריצפה והושיט אליה יד קטנה. היא הובילה אותו אל הארון הגדול. הוא הגיע לשם מחוייך וחשב לעצמו כמה גדול ויפה המקום שהוכן לו, כמעט שהרגיש שלא מגיע לו ארון שלם לעצמו, אולם כשהמנעול ירד והדלתות נפתחו היא יכולה הייתה להרגיש את הקצר שעבר בו דרך ידו הקטנה אותה החזיקה. הארון היה מלא במדפים ובכולם בובות אחרות, בשלל סוגים וצבעים וגדלים. בובות רגילות, קפואות בהבעה האחרונה, בפוזיציה האחרונה בה היו כשעשתה בהם שימוש. "הנה אשים אותך פה על המדף הכי גבוה" והיא הרימה אותו מעלה והניחה אותו על המדף העליון. "זהו, ככה הכי טוב" היא אמרה ותפסה בשתי ידיו בכדי לכבות אותו, הידיים הרגישו לה קרות יתר על המידה וקצת נוקשות, אך היא הצמידה אותן יחדיו והוא כבה. דלתות הארון הגדול נסגרו וננעלו. היא הלכה לישון.

חלומותיה באותו הלילה היו מלאים בכל טוב, ההתרגשות של אותו היום זלגה אל עולם החלומות והשינה טענה אותה בכוחות מחודשים לקראת יום המחר. שנתה היתה יציבה ורצופה פרט להתעוררות אחת שנגרמה בידי רעש לא מוסבר. כשהיא התעוררה בבוקר ומתחה את זרועותיה היה נדמה כאילו השמש קורנת בדיוק עליה מבעד לחלון, במיוחד בשבילה. לאחר שגרת בוקר קצרה ומהירה היא ניגשה לארון הגדול ופתחה את הדלתות בהתלהבות, רק בכדי לגלות שהמציאה החדשה שלה לא נמצאת היכן שהניחה אותה. מבולבלת, היא לא הבינה כיצד יתכן שהוא הצליח לצאת מבעד לדלתות הגדולות, הנעולות ועוד כשהוא כבוי. אך כשהביטה מטה היא הבינה, הוא לא יצא מהארון, רק נפל מהמדף, זה הכל, הוא לא נעלם והיא יכלה להרגיע את הפאניקה שאיימה לרגע להשתלט עליה. היא הרימה אותו מהריצפה והופתעה לגלות שהוא עדיין כבוי, אולם כעת משהו במצב דמוי השינה שהוא נמצא בו נראה קצת שונה, טרוד. היה עליו סימן קטן של מכה על הכתף השמאלית, כנראה מהנפילה. היא
הושיבה אותו על מיטתה והפעילה. הבעת האושר הקורן חזרה לפניו, אאלא שהפעם לקח שבריר שניה בכדי שהבעת פניו תשתנה, פרק הזמן שנדרש לו להבין שהייתה זו היא שעומדת מולו. "בוקר טוב בעלית" הוא אמר בקול צלול ועדין. "בוקר טוב יצורון שלי" היא ענתה, "הדאגת אותי.."
"למה בעלית?" הוא שאל והפתעה כנה נסוכה בפניו
"כי לא נשארת במקום שלך"
"באמת?" הוא שאל
"באמת" היא ענתה
"אין לי שום מידע מהזמן בו כיבית אותי עד לרגע בו הדלקת אותי בעלית, אני לא יודע מה קרה איתי"
"איך זה שהצלחת לזוז כשהיית כבוי?"
"אני לא יודע גם את זה, זה אמור להיות בלתי אפשרי, מעולם לא תוכנתתי לדבר כזה. אולי משהו זז ופשוט החלקתי?"
"אולי.." היא אמרה בקול מהורהר, "אבל זה לא חשוב עכשיו, יש לנו יום גדוש מאוד שתיכננתי, יהיה לנו המון כיף."
החיוך נמתח שוב על פניו והוא נשאר דרוך בהתלהבות כנה וילדותית "מה אנחנו הולכים לעשות היום בעלית?" הוא שאל
"אווו זה עדיין סוד יצורון שלי, חכה ותראה"
"כן בעלית" הוא אמר והמשיך לחייך.
"אבל לא לפני שתראה לי את מה שסיפרת לי אתמול. אני רוצה שתראה לי כיצד אתה מתקן את עצמך, יש לך מכה קטנה בכתף ואני לא רוצה שום נזק לצורה המושלמת שלך"
"כן בעלית" הוא אמר ועצם את עיניו, פתח קטן בעורפו נפתח ומשם יצעו מספר זרועות מכאניות דקיקות שלכל אחת מהן מחובר מכשיר תיקונים אחר, הזרועות עבדו במשולב והחלו לתקן את המכה שעל הכתף, תוך כמה רגעים היא נעלמה כלא הייתה והמכשירים חזרו אל תוך הפתח שלהם. כשהוא פקח את עיניו היא הביטה בו בתדהמה. "אתה באמת יצורון מעניין במיוחד! איך הצלחתי למצוא אותך? ועוד בחנות המעופשת ההיא.."
"אני חושב שהגעתי לשם רק בכדי לחכות לך בעלית, אולי הייתי שמור לך, אולי בגלל זה חיכיתי במחסן. בפילוסופיה הבודהיסטית זה נקרא דהרמה וקארמה.." הוא החל להסביר אבל היא היסתה אותו "ואיך אני יכולה לדעת שלא תשתמש בכלים האלו שלך בשביל לתקן את החריטה של השם שלי על החזה שלך?"
"הכלים לא יתקנו אותה בעלית" הוא אמר בביטחון
"למה לא?"
"כי זהו לא קילקול, לכן אין צורך לתקן אותו" הוא אמר. היא הביטה בו בעיניים כמעט דומעות.
"זה אפילו שדרוג" הוא הוסיף, "לשאת את שמך עלי זו המהות שלשמה נוצרתי" והיא חיבקה אותו וזו באמת הייתה המהות שלשמה נוצר.
דקות ארוכות עברו עד שהיא הרפתה, "עכשיו בוא" היא אמרה, "יש לנו יום ארוך, לא נבזבז זמן.."
הוא נתן לה יד והיא הובילה אותו לסלון.
כשהגיעו לשם היא התיישבה על אחת הספות והניחה את רגליה על השולחן, הוא התכוון לטפס על הספה ולהתיישב לצידה אך היא עצרה אותו וסימנה לו להישאר על הריצפה. "חשבתי על זה הרבה לפני שנרדמתי" היא אמרה, "והגעתי למסקנה שמאחר ואתה אינך בובה רגילה, לא ניתן ללמוד כיצד לתפעל אותך כמו בובה רגילה. אין חוטים, אין מקומות להכניס אליהם את הידיים, אין אפילו שלט.."
"אבל זה כל היופי בי בעלית" הוא אמר בנימה של הסבר, "את לא צריכה את כל הדברים הללו, את יכולה פשוט לומר לי מה לעשות. זה הרבה יותר קל ונוח"
"כן," היא אמרה, "אבל איפה הכיף?"
הוא שתק וניכר היה בו שהוא אינו מבין את כוונתה
"חוץ מזה" היא הוסיפה, "להגיד לך מה לעשות זה ממש כמו לדבר עם בנאדם ולומר לו מה לעשות, ואני לא רוצה בנאדם, נכנסתי לחנות הבובות כי אני רוצה בובה"
הוא הרכין את ראשו. "אז מה נוכל לעשות בעלית?"
"אל תדאג יצורון, חשבתי כבר על משהו, ממש לפני כמה דקות" שפתיה נמשכו לחיוך רחב. "תסתובב עם הגב אלי" היא פקדה והוא הסתובב. "יפה מאוד, עכשיו תפתח את הפתח הזה ממנו יצאו כלי התיקון" הפתח נפתח במהרה. "מעולה, כעת אני רוצה שתשלוף החוצה את כלי התיקון ואם יש לך עוד דברים שם אז תוציא את כולם ביחד" בערך עשרה זרועות קטנות וכסופות יצאו בסך הכל אל מחות לגופו, הדבר נדמה לעץ כסוף קטן שצומח מעורפו. "עכשיו קח שני צעדים אחורנית, אני רוצה שתתקרב אלי" הוא פסע שתי פסיעות לאחור.
היא שלחה את ידה אל ה'עץ' הכסוף והחלה מלטפת את זרועות המתכת בעדינות, מחליקה עליהן את אצבעותיה, פורטת עליהן, מושכת בהן מעט. כל אותו הזמן היא בחנה בקפידה את תגובותיו, רטט פה, קפיצה שם, כמה נקישות.. היא למדה את מה שהייתה צריכה לדעת.
"חכה כאן ואל תזוז" היא אמרה לפתע וקמה מהספה. הוא נשאר שם באותה הפוזיציה, ראשו מעט מורכן ותחושה לא מוסברת של מועקה מקננת בקרבו. לא, לא הייתה זו העובדה שכל קרביו נחו חשופים בפניה, לא היה זה רצונה לתפעל אותו שלא כדרך בה הוא יוצר, היה זה הארון הגדול, המתנשא, המאיים שניצב שם. תזכורת בלתי פוסקת למקומו שבפנים.
היא חזרה וכל מה שהיה בידיה היה סליל של חוט, היא התיישבה שוב על הספה, חתכה חתיכת חוט וקשרה אותה לקצה של אחת הזרועות וחוט נוסף לקצה של זרוע אחרת ועוד חוט ועוד חוט, כל אחד מהם נקשר במיקום מדוייק וספציפי. "אתה יכול להשיב את הדברים למקומם" היא אמרה, "אבל תשאיר את הפתח פתוח, מעתה והלאה הוא לעולם לא יהיה סגור כשאתה בקרבתי."
"כן בעלית" הוא אמר ועשה כדבריה.
"עכשיו תסתובב אלי" היא אמרה וכשהוא הסתובב אליה היא ליטפה את פניו. "אני רוצה שתלמד כמה דברים עכשיו, נתחיל מהפשוט והבסיסי ביותר - אני רוצה שתלמד כיצד אני רוצה אותך כשאני יושבת כך מולך"
"איך בעלית?" הוא שאלה והיא רק חייכה אליו והנידה בראשה לשלילה בצורה איטית
"בתור בובה שאמורה ללמוד אתה לא לומד כל כך מהר" היא אמרה ומשכה קלות באחד החוטים, הוא חש זרם מוזר ומציק בבטנו, "זה מה שתרגיש בכל פעם שתשאל שאלה שאינה במקומה. אתה לא שואל, אני מתפעלת אותך. זה מובן?"
"כן בעלית" הוא אמר והיא תהתה לשם מה הוא מתוכנת לחוש פחד...
"עכשיו תביט בי, תביט בי ותעשה מה שאתה צריך לעשות" היא משכה בחוט אחד בצורה מסויימת, רגליו רעדו וכאבו. הוא נלחם בתחושה מחשש שיפספס את רצונה, אך בסופו של דבר הוא הבין וצנח לברכיו. היא הצמידה אותו אליה והניחה את ראשו בחיקה ואם הוא היה נבנה עם מאגרי דמעות הן היו פורצות החוצה באותו הרגע.
"אני אוהב אותך בעלית"
"גם אני אותך יצורון, בוא נמשיך, תחזור.." והוא חזר לעמוד זקוף על ברכיו.
כל אותו הבוקר הוא למד דברים חדשים, כיצד להביט בה, כיצד לשאת את עצמו, מתי לפעול באופן מסויים ומתי באחר, את הכל הוא למד בלי מילים, את הכל היא החדירה בו בעצמה. עיניו הקטנות לא פסקו מלהביט בה בהערצה אין קץ, אהבה אין קץ. הוא ידע שהוא באמת שלה, לא בגלל שרכשה אותו מחנות אלא משום שעשתה אותו שלה.
כשהבוקר הסתיים היא אפילו הרשתה לו לחבק את רגליה, והוא עטף אותן בזרועותיו הקטנות, הניח עליהן את לחיו הקטנה ועצם את עיניו בשלווה כמעט מוחלטת בזמן שהיא ליטפה את שיערו ממקום מושבה.
את שארית היום הם בילו יחד מול מסך המחשב, בחיפושים ארוכים ופתלתלים אחר ביגוד ואביזרים בשבילו, היא רצתה לקשט אותו, להפוך אותו ליפה יותר. הוא היה מאושר מכך שניתנת לו ההזדמנות להפוך לאפילו יותר מספק עבורה, כך שתהיה אפילו יותר מרוצה מהרכישה, הוא כל כך רצה לרצות אותה. עד לסוף היום היא כבר הזמינה בשבילו ציוד בשווי כמה מאוד דולרים והוא היה מאושר מכמות ההשקעה שלה בו, הדבר נסך בו כל כך הרבה ביטחון עד שהרגיש בפעם הראשונה מאז לראשונה פקח את עיניו בסדנא שבה יוצר, שהוא אכן נוצר מסיבה מסויימת, לתכלית מסויימת. אילו רק ידע היכן נמצאת הסדנא או איך ליצור קשר עם היוצר שלו היה טורח רבות למסור לו את תודתו על כך שיוצר, אם הבעלית שלו הייתה מרשה כמובן, הוא לא חשב שאי פעם יחוש כך...
לפני ששניהם יכלו לשים לב הגיע כבר הלילה, היה נדמה כאילו היום התקצר בחצי, כאילו השעון קופץ ומדלג. כשהיא אמרה לו שהגיע הזמן לישון הוא חש מעין כדור בבטן, אך לא אמר דבר, היא הובילה אותו אל הארון, איחלה לו לילה טוב, כיבתה אותו, הניחה אותו על המדף העליון וסגרה את הדלתות הכבדות.
גם ביום למחרת כשפתחה את הדלתות הופתעה למצוא אותו על הריצפה, הוא שוב נפל ממדף, הפעם שקע קטן במצחו היה העדות היחידה לעוצמת הנפילה. היה לה את הרושם שהמכה שינתה משהו בהבעת פניו שנראתה לה קצת עצובה הפעם. היא הפעילה אותו ושוב שבריר שניה לאחר שהבין שהוא מביט בה פניו קרנו מאושר. עיניו נצנצו ונראו לה כל כך אנושיות באותו רגע עד שתהתה אם היא לא חולמת עדיין בעצמה. "שוב נפלת יצורון" היא אמרה ונתנה בו מבט מודאג, "אתה רכוש יקר, אני לא רוצה שתיהרס לי, צריך לשמור עליך איכשהו.."
"את בטוחה שזו איננה בעיה בארון בעלית?" הוא שאל בכנות
"אנחנו נבדוק את זה בלילה" היא אמרה והחליפה נושא "בוא לסלון"
והם הלכו ביחד לסלון, "בגלל שאתה לא בובה רגילה ויכול לפעול גם בלי שאני מפעילה אותך, אני אלמד אותך דברים נוספים שתוכל לעשות בשבילי", החיוך שנפרש על פניו בשומעו דברים אלו היה כמעט בלתי אפשרי בגודלו. הוא הרגיש כיצד כל מולקולה בגוף שלו שרה באושר וכולן ביחד שרות בהרמוניה את שמה שהיה חרוט עליו.
והוא למד המון דברים, כיצד לקבל את פניה, כיצד לשוחח איתה, כיצד להנעים את זמנה, כיצד לעסות את רגליה, לבשל את ארוחותיה הוא הלך והתאים יותר ויותר לצרכיה - ואת הכל הוא למד בלי מילים.
הלימוד המסובך יותר לקח את מרבית היום ובסופו הוא היה מותש, אולם דווקא אז היא ביקשה שיראה לה את הדברים שהוא כבר יודע לעשות, שאותם הוא למד בעצמו. הוא כל כך רצה לגרום לה להתגאות בו.. והוא הראה לה הכל - שירה, ריקוד, להטוטנות, כל דבר שיכול לשעשע קהל. הוא דיבר איתה על שירה וספרות, סיפר לה עובדות מעניינות ומסקרנות, היו לו אפילו כמה בדיחות באמתחתו, חלקן אפילו הצחיקו אותה באמת. ושוב לפתע פתאום, כאורח בלתי קרוא, ירד לו הלילה.
היא לקחה אותו שוב לארון, הוא הלך בראש מורכן, באי רצון, אך הוא הלך. היא היתה הבעלית שלו.
הפעם, כשנסגרו דלתות הארון היא לא הלכה לישון אלא חיכתה בציפייה דרוכה בקרבת מקום. היא לא הייתה צריכה לחכות זמן רב מידי עד ששמעה את הטפיחה על הריצפה. הארון לא זז, לא נראו שום בעיות, לא נשמעו רעשים פרט לטפיחה. היא פתחה את דלתות הארון ומצאה אותו על הריצפה. היא הדליקה אותו באותו המקום שבו הוא נפל ולפני שעיניו נפקחו הוא לחש בקול חלוש "לא.."
"לא?!" כעס הציף אותה, "אתה אומר לי לא?"
הוא התעורר לחלוטין והבין מה נפלט לא וניסה בכל יכולתו להתנצל על הטעות אך הדבר לא הועיל במאומה.
"למה אמרת לא?" היא שאלה, עדיין כועסת.
"חשבתי שאת הולכת להחזיר אותי לארון.." הוא אמר בקול חלוש
"אני באמת הולכת להחזיר אותך לשם!"
ושוב הכדור הזה בבטן. הוא הרכין את ראשו.
"הארון זה המקום שלך, שם אתה צריך להיות, זה המקום של כל הבובות"
"אני יודע בעלית"
"יופי" היא אמרה, "אז תהיה בובה טובה ואל תיפול יותר!"
"הלוואי שהייתי אמיתי.." הוא לחש בעצב
"אמרתי לך כבר!" היא כעסה, "אני לא מחפשת משהו אמיתי, רציתי בובה וזה מה שאתה, בובה!"
"התכוונתי 'בובה אמיתית' בעלית, כזו שלא זזה ולא מאכזבת את הבעלים שלה" הוא בקושי הצליח להגות את מילים, הוא היה כל כך חלש.
המבט שלה השתנה והיא חיבקה אותו בחוזקה, "אתה אמיתי" היא אמרה לו, "אתה הבובה האמיתית והמיוחדת שלי, אתה לא כמו הבובות האחרות. בגלל זה שמתי אותך על המדף הכי גבוה"
"תודה בעלית, כל כך תודה" הוא לחש וחש כיצד מעט כוח חוזר אליו. היא הרימה אותו שוב והניחה אותו על המדף. "עכשיו אני אכבה אותך ואתה תישאר רגוע, אל תיפול, תישמור שהבובה המיוחדת שלי לא תינזק"
"כן בעלית" הוא לחש, "אני אוהב אותך"
"גם אני אותך" היא אמרה והצמידה את ידיו. פניו הקטנות והיפות קפאו בהבעה שלווה ושמחה. היא כמעט שלא יכלה לסגור את הדלתות, רצתה להישאר ולהביט בו כך במשך לילה שלם. אך לבסוף הדלתות נסגרו והיא הלכה לישון.

בבוקר למחרת, כשפתחה את הדלתות היא באמת ציפתה למצוא אותו שלו ומחוייך, האכזבה שחשה כשמצאה אותו על הריצפה שוב, ואחת מידיו הקטנות מעוקמת מהנפילה, הייתה קשה ומרה. היא לקחה אותו והניחה אותו על שולחן המטבח, הדליקה אותו ונעצה בו מבט קשה. הוא הבין מה התרחש כשראה את ידו העקומה ואת האכזבה שבעיניה. "אל תגיד דבר, פשוט תתקן את עצמך, אני צריכה לעשות שיחה חשובה."
היא לקחה את הטלפון והתקשרה לחנות. גל של פחד הציף אותו, הוא היה בטוח שהיא מתכוונת לצעוק עליהם ולהחזיר אותו בתמורה לכספה. הוא הרכין את ראשו והמכשירים הקטנים החלו לתקן את גופו שנפגע.
"שלום לך! סול נמצא?" השיחה נפתחה בטון תקיף.
כעבור כמה רגעים סול הגיע לטלפון
"תקשיב סול, יש לי בעיה עם הבובה שקניתי"
"מה הבעיה?" שאל סול
"היא נופלת לי מהמדף שבארון בכל פעם מחדש, גם כשהיא כבויה.."
שתיקה בצד השני..
"זה היה קורה גם לי, לכן נאלצתי להעביר אותו למחסן. אני חושב שזו בעיה בייצור, אבל בגלל שיש רק אחד כמוהו לא ניתן לדעת בוודאות, אני אנסה ליצור קשר עם הסוכן שמכר לי אותו לפני שנים, אבל יכול להיות שזה יקח זמן.."
"אין לי זמן!" היא צעקה עליו "הבובה שלי תישבר בסוף!"
"תראי, אנחנו נפצה אותך בזיכוי כספי, תוכלי לקנות שתים שלוש בובות אחרות במחיר ששילמת עליו, זה יהיה בסדר"
"זה לא יהיה בסדר!!" היא ממש צעקה, "אני רוצה אותו! לא בובה אחרת!"
"אני מבין" אמר סול בטון מהורהר, "תני לי כמה ימים, אני אעשה כל מאמץ ליצור איתו קשר, הוא בטוח יוכל לעזור.."
"תעשה שזה יהיה כמה שיותר מהר!" היא אמרה וניתקה את הטלפון.
האוטומט הקטן שמע את השיחה ומשהו בתוכו זרח מאושר, כשהיא הביטה בו שוב הוא כבר היה מתוקן לחלוטין, זה הרגיע אותה והיא ליטפה אותו.

והיום המשיך, והם היו מאושרים. גם בימים הבאים האושר קרן מפניו בכל פעם שראה אותה, וכמו שהיא הבטיחה לו, בכל יום הוא היה יותר ויותר שלה. היא למדה כיצד להכניס את ידה לתוכו דרך הפתח ולגעת בו מבפנים. בשבילו לחוש אותה כך בתוכו הייתה החויה החזקה ביותר שאי פעם חש, המושלמת ביותר. כזו שנותנת משמעות לשנים רבות על מדף מאובק, שכוח במחסן חשוך.
ובלילות, כמו בכל לילה מאז שרכשה אותו היא הייתה שומעת את הטפיחה, לפעמים קמה ממשכבה להרים אותו חזרה, אך ברוב הזמן פשוט מותירה אותו שם, מאחר וברוב המקרים גם לאחר שהייתה מרימה אותו היה נופל שוב. אם היה משהו שלא יכלה לשאת הייתה זו ההבעה המיוסרת שעל פניו שהלכה והעמיקה בכל בוקר. היא ידעה שהוא לא אמיתי, שמדובר בחפץ, אבל עדיין משהו בו נראה כל כך אנושי שהיא לא יכלה שלא להרגיש רע בשבילו. לא פעם היא שאלה את עצמה כיצד יתכן שהיא נהינית כל כך כשהיא מושכת בחוטים שמכאיבים לו, ולעומת זאת לא מוצאת שום סיפוק או הנאה בייסורים שעוברים עליו בלילות. ההנאה שלה הייתה בעיקר מלצפות בו מתקן את עצמו בכל בוקר, אולם נפילה לאחר נפילה, מכה לאחר מכה ולבסוף גם כלי התיקון החלו להיפגע, הוא החל להשמיע מידי פעם רעשים מוזרים, שהלכו והחמירו בכל פעם שהוא נכנס לסלון מסיבה שלא הייתה לה ברורה לחלוטין באותו זמן. אך החיוך המאושר שלו בכל פעם שנחו עליה עיניו ומבטו הכה נכון לסבול למען הנאתה הכו שורש בליבה ועל אף הרעשים או הקירטוע פה ושם ועל אף העובדה שהוא הלך ונחלש, היא נהנתה איתו מאוד, הוא היה היצורון המיוחד שלה, המציאה הנדירה שמצאה, כל מחשבה אחרת הייתה במקום שני.

ואז לילה אחד היה לה רעיון. היא הכינה מתלים, ווים מיוחדים על המדף המיוחד שלו בארון, ולפני שכיבתה אותו היא קשרה חלק מהחוטים שלו לווים שתלתה. "זה ישאיר אותך במקום" היא אמרה במתיקות וחייכה, הוא הביט לאחור והתחלחל אך לא אמר דבר פרט ל"כן בעלית" הכל-כך טבעי בשבילו ועצם את עיניו, מחכה שהיא תכבה אותו. ידיה אחזו בידיו ולפני שהצמידה אותן שילבה את אצבעותיה באצבעותיו הקטנות.
"אל תשכח כמה שאתה חזק" היא לחשה, "תהיה חזק בשבילי".
"אני אהיה חזק בעלית, אני מבטיח" הוא לחש והצליח לגייס מספיק כוח בכדי לחייך אליה. ואז היא כיבתה אותו...
באותו לילה קול הטפיחה המוכר לא נשמע, היא אפילו נשארה ערה מספיק זמן בכדי לשמוע אותו, בשעה הרגילה. היא נרדמה מחוייכת ושמחה על שהיא סוף סוף מצאה פיתרון..
בערך שעה לפני הזמן בו השעון המעורר תמיד צלצל היא התעוררה לקול רעש מוזר שהגיע מהארון. היה זה רעש מכאני, מונוטוני ומוזר שחזר על עצמו שוב ושוב, היא פתחה את הדלתות במהירות, כמעט פורצת אותן. בפנים המחזה היה נורא, היצור הקטן היה מסובך כולו עם החוטים, כל המכשירים והזרועות הכסופות מעוקמות והוא נע שוב ושוב לכיוון הריצפה ושוב ושוב נתפס ומסתבך, כמו תקליט שבור. עיניו היו פקוחות הפעם, מבלי שהיא תדליק אותו. הוא נשא אליה את עיניו ואמר בקל חלוש, כמעט בלתי נשמע וקצת מעוות "כמעט שהחזקתי מעמד בעלית, אבל מנגנון החירום העיר אותי, אני כל כך מצטער שהרכישה שלך ניזוקה". היא הביטה בו בעיניים פעורות וכל מה שהייתה יכולה לשאול היה "אם אתה מופעל למה לא חתכת את החוטים בכדי להשתחרר ולא להינזק?"
"כי אלו החוטים שלך בעלית, אני לעולם לא אחתוך אותם.."
היא הרגישה גוש בגרון, בכי שמנסה לצאת, אך היא לא נתנה לו. היא התירה את החוטים מהווים אליהם היו קשורים והורידה אותו מהמדף. הוא שכב בידיה חסר אונים לחלוטין, ורק המבט שלו, העיניים הנקיות שלו, שתמיד קרנו אליה באושר, נשארו מקובעות עליה. ההבעה הייתה עצובה מעט, עייפה מעט ועדיין משהו שם היה חי, הרצון שלו לרצות אותה, האהבה העזה שהייתה לו אליה לא נעלמו. הוא שלח יד חלושה והניח על בית החזה שלה, בדיוק מעל ליבה. "אני צריך אותך בעלית" הוא לחש והאנרגיה שלו אזלה כמעט לחלוטין, עיניו נסגרו והוא נותר בידיה, שבור..

תוך פחות מעשר דקות היא כבר הגיעה לחנות של ארני וסול, התפרצה פנימה כמו רוח סערה והניחה אותו על השולחן. "אני רוצה שתתקנו אותו עכשיו!" היא צעקה עליהם ודמעות זלגו מעיניה, סול החל לומר משהו ויא נתנה בו מבט נוקב "עכשיו! אתה שומע אותי? עכשיו!" סול ניגש למלאכה וארני הצטרף אליו, שניהם נראו אובדי עצות, הם הצליחו לתקן את החלקים שהתעקמו ואפילו יישרו מחדש את הצורה שלו, אך נראה היה שמשהו במנגנון השתבש ומקור הכוח היה גמור כמעט לחלוטין. היא הביטה בהם, חגה מסביב לשולחן כמו נץ, לא אומרת דבר אך מורגשת בכל רגע ורגע. כשארני התקרב אליה במבט שאומר 'חדשות רעות' היא כמעט וסטרה לו, אך נתנה לו לומר את דברו. הוא הסביר לה את המצב ואמר לה שאין יותר מידי שהם יכולים לעשות.
"מה עם הסוכן הזה שדיברתם עליו?" היא שאלה "אין לו שום תשובות??"
"התקשרתי אליו" אמר סול, "אבל הוא אומר שהוא הפסיק לעבוד, לא מוכן למסור את שם המקום שייצר אותו, טוען שיש רק אחד מסוגו בכל העולם והכי גרוע, שכששאלתי אותו לגבי מקור הכוח הוא החליט לצחוק עלי במקום לגלות לי.."
"תן לי את הטלפון שלו.." היא אמרה ובקולה הייתה נימה קרה, רצחנית כמעט. היא חייגה אליו, וכשענה לה הקול הזקן והרגוע היא התנפלה עליו מייד. השניים הביטו זה בזה כלא מאמינים לאיך שהשיחה התנהלה וכשהיא סגרה את הטלפון ואמרה להם שהוא בדרך לחנות הם נותרו בהלם מוחלט. היא אספה את האוטומט הקטן מהשולחן ועירסלה אותו בזרועותיה "לא יקרה לך כלום" היא לחשה לו ברוך, "אני אדאג שיתקנו אותך, אני אדאג שהכל יהיה בסדר, תנוח לך יצור קטן שלי.."
לפתע עיניו הקטנות נפקחו ומשהו מהאושר הנקי והתמים חזר אליהן, "אני אוהב אותך בעלית" הוא הצליח לומר בקול לא מעוות ולחייך אליה חיוך מתקתק לפני שצנחו עפעפיו וכוחו אזל לחלוטין. דמעותיה שטפו אותו ולא פסקו במשך שעה, עד שהגיע אותו סוכן לחנות.
הוא לבש מקטורן שחור, שיערו האפור לבן היה אסוף מתחת לכובע שחור רחב שולים, זקנו הלבן קלוע לצמה מוזרה ועיניו השחורות נראו רדופות, כמו זוג חורים שחורים המסתתרים מאחורי שני החריצים של עפעפיו. היתה לו ביד מזוודה שחורה שנראתה כבדה, הוא הניח אותה בחבטה על השולחן ונתן מבט נוקב בנוכחים.
היא הביטה בו ועיניה יקדו מעוצמת הרגש, הוא התקרב אליה והציץ באוטומט הקטן השרוע בזרועותיה ואז הרים אליה את עיניו.
"איך מתקנים אותו?" היא לחשה בקול חנוק דרך גרון ניכר מבכי.
"אני יכול ללמד אותך" הוא אמר בקול יציב, עמוק אך נוקב. המבט שלו היה מודאג, ניכר בו שהוא מסתיר את כאבו.
"איפה המעבדה שלו?" שאל סול מהקצה השני של החדר.
"אין מעבדה" ענה לו האיש, "כל מה שאני צריך נמצא כאן במזוודה הזו, אך לא ניתן לעשות דבר מבלי לטעון אותו בכוח" הוא אמר בכובד ראש.
"אולי סוף סוף תפסיק לעשות צחוק מהעניין ותאמר לנו על מה הוא פועל, אני יודע שאתה מסתיר את הסוד הזה, אבל הלקוחה ממש נקשרה לבובה הזו" סול אמר בעודו מתקרב אליו.
"הוא לא בובה!" התפרץ האיש בשחור "וכבר אמרתי לך שלוש פעמים על מה הוא פועל!"
"תעשה לי טובה.." אמר סול בטון מזלזל. "איך אתה יכול להמשיך במשחק שלך מול הדמעות האלה?!"
האיש הטיח את ידו בשולחן בעוצמה כזו שכולם שתקו, כולם פרט אליה.
"על מה הוא פועל?" היא שאלה, כמעט ולא נושמת.
"על אהבה" הוא ענה לה ובקולו הייתה נסוכה עדינות. סול השמיע קולות מחאה והחל לעשות את דרכו לכיוון החדר האחורי, ארני פשוט המשיך לשתוק.
"אבל אני אוהבת אותו.." היא אמרה - ובאותו הרגע עיניו הקטנות של האוטומט נפקחו שוב וידו הימנית נסגרה בעדינות סביב האצבע שלה, הוא לחץ בעדינות ומשך את ידה אל חזהו וחיבק אותה. הוא הניח את פניו על כף ידה הפתוחה, מתערסל עליה במתקתקות, מאבד את עצמו בה. עיניו הקטנות נראו כה עצובות בזמן שהוא הרים מעט את ראשו ולחש "אני לא רוצה ללכת בעלית, זה כל כך חשוך בלעדייך.."
דמעותיה החלו לזלוג שוב והיא נעצה את המבט הפצוע שלה באיש בשחור. להפתעתה הוא נראה קצת פחות מודאג.
"זה יכול אפילו לעבוד.." הוא מלמל לעצמו ומחה דמעה ובו ברגע היא הבינה שלא מדובר בסוכן מכירות, מדובר ביוצר.
"יצרתי רק אחד כזה בכל שנותי" הוא פתח כאילו שמע את מחשבותיה, "הלב שלי לא היה מסוגל לעמוד ביותר. לא הייתה בי מספיק אהבה לתת לו, הוא הלך ודעך. אמרתי לו שאני אמצא לו בעלים, אמצא לו מקור אנרגיה, מקור של חיים... נכשלתי, בסופו של דבר מכרתי אותו לחנות הזו וקיויתי לטוב, אם יש דבר כזה בעולם הזה. כשסול סיפר לי שהוא נופל מהמדף כאב לי, לא הייתי גלוי לחלוטין איתו, לא רציתי לספר לו על הפגם מחשש שמא אולי לא יצליח למכור אותו. כל מה שרציתי היה שיחיה, כן יחיה. הוא אמנם יצירה שלי אך הוא גם יצור חי.. הוא אמיתי.."
"אבל רציתי בובה.. למה עשיתם לי את זה?" היא מלמלה בצער וכאב,"למה נתתם לי להיקשר ככה למשהו אמיתי?? אני שונאת אותך! שונאת את החנות הזו, שונאת את סול ואת ארני, אני שונאת את כולכם!" היא פרצה בבכי.."אבל אני אוהבת אותך יצורון קטן שלי.." היא אמרה בקול רועד ומבטה ירד מטה אליו. היא ידעה שהוא יכול לשמוע אותה והיא חיבקה אותו חזק, הצמידה אותו אל גופה, אל ליבה..

"כמעט כל מה שאת צריכה נמצא במזוודה הזו" אמר האיש ופנה ללכת, "היתר יגיע כשתדעי את התשובה לשאלה אחת לא פשוטה.."
היא שתקה והוא הגיע אל הדלת, פתח אותה, ורגע לפני שיצא הוא הביט בה ואמר: "האם בנוסף לטוב שבו... את אוהבת גם אותו?"