ממעמקים

זה היה באותם ימים עתיקים בהם מציאות הייתה מעורבת בדמיון, עידן האגדות.
באותו זמן התהלכו על פני האדמה האנשים והיצורים הגדולים והמרהיבים ביותר שידע האדם, הנסיכה אירולנה הייתה אחת מהם.
עוד משחר ילדותה ניכר היה בה שניחנה בכל תכונותיה של נסיכה. היא הייתה יפיפיה וטובת לב, מוכשרת ובעלת חן, חכמה ומלאת אצילות, אך היה זה קולה הצלול, הטהור, המלטף שהפך אותה לאגדה כבר בראשית חייה. עוד לפני שהגיעה לבגרות היו נוהרים אלפים אל ארמונה מידי חודש לשמוע את שירתה הסוחפת, המהפנטת. בעודה שרה לנתיני הממלכה שהתאספו מטה מתחת לחלונה שבארמון היו רבים מהם מזילים דמעה. הכל אהבו את הנסיכה אירולנה, לא היה בנמצא אדם או חיה או יצור כלשהו שיכול היה לעמוד בפני שירתה מלאת ההוד.
כשהפכה אירולנה לנערה לא איבדה היא שמץ מטוהרה או חינניותה, יופייה הלך והבשיל וכך הבשילו גם שיריה. את ימיה הייתה מבלה כנסיכה רגילה ופרט לאותן פעמים שהייתה שרה למען נתיניה הייתה היא נחבאת אל הכלים.
אולם אירולנה לא באמת בילתה את כל ימיה בטירת אביה, גדולה ומפוארת ככל שהיתה. אהובים עליה במיוחד היו אותם ימים בהם הייתה חומקת לה אל היער שנמצא בקרבת מקום בכדי לרחוץ בנחל הקטן שהיה מקור אספקת המים של הטירה והכפרים שבסמוך לה. מידי פעם כשהייתה רוחצת שם הייתה פוצחת בשירה מבלי משים, או אז היו כל חיות היער מתאספות סביבה גדולות כקטנות, מכל הסוגים ומכל המינים, חיות טרף אף ניצבו ליד טרפן וכולן הקשיבו כמהופנטים לקול המלטף והסוחף שלה.
לא נמצא בכל הממלכה ולו יצור אחד שיכול היה לעמוד בפני קול שירתה, והנה יום אחד כשרחצה אירולנה בפלג המים נתקפה לפתע בתחושת צינה משתקת. היא הביטה אחור וראתה אדם מרשים, לבוש כולו בשחורים ופניו חיוורות, תוי פניו היו עדינים אך קרים ובחיוכו היה שמץ של מרירות.
"קולך הוא היפה ביותר שאי פעם שמעתי, לא אוכל לחכות לך שתגיעי אלי, סבלנותי לא עומדת במשימה. אני רוצה שתבואי איתי" אמר לה האיש, אולם בקולו היה משהו לא אנושי בעליל.
"מי אתה ולאן תרצה שאבוא איתך?" שאלה אירולנה
"כמה לא יאה מצידי, לא הצגתי את עצמי בפני העלמה" אמר האיש וחייך שוב את חיוכו המריר, "אני הוא סאמרון - נסיך המתים, אדון אני לכל אשר רואות עינייך"
"שמעתי סיפורים ואגדות לגביך סאמרון" אמרה אירולנה, "אך לא באחד מהם נאמר שאתה אדון הכל"
"והלא סופו של כל חי אחד הוא?" שאל סאמרון ונתן בה מבט שהעביר בה צינה וחלחלה.
"אכן סופו אחד" אמרה הנסיכה, "ובכל זאת, תצטרך פשוט לחכות." ואז הפנתה לו את גבה.
"את זה אנחנו עוד נראה" סינן סאמרון מבין שיניים חשוקות ונעלם.
בימים שלאחר מכן אירולנה החלה למצוא את עצמה מקבלת מתנות משונות, ורד קומל, תכשיט עשוי עצמות, פתקים ובהם כתובות מספר שורות אהבה מורבידיות. היא ידעה כמובן מיהו השולח ואת כולם דחתה.
לבסוף באחד הימים שיצאה לרחוץ בנחל האהוב שלה חשה שוב את הצינה ואת נוכחותו של סאמרון.
"באתי לקחת אותך עכשיו, אין טעם להתנגד" הוא אמר
"לא אבוא איתך לעולם" אמרה אירולנה בתקיפות
"אין לך ברירה" הוא החל להתקרב אליה ושלח את ידו הקרה שלפתה את זרועה. אירולנה חשה צינה המתפשטת מהאיזור בה נגעה ידו ועוברת בכל גופה, הקור הרגיש כאילו סוחט הוא ממנה את החיים עצמם, גופה החל לעקצץ והיה נדמה לה שעומדת היא לאבד את הכרתה. ואילו אז עשתה אירולנה את הדבר היחיד שידעה לעשות, היא פצחה בשירה.
לרגע נראה היה שדבר לא קורה, אולם אט אט החלה אחיזתו של סאמרון להתרופף ועיניו הזדגגו למבט מבולבל, חולמני. כשפקח הוא את עיניו וחזר לעצמו היא כבר לא הייתה שם.
כל הממלכה יכולה הייתה לשמוע את זעמו כשצעק לה למרחקים והבטיח לה את נקמתו.
בימים שלאחר מכן לא קרה דבר ואירולנה אף הניחה לעצמה לחשוב שאולי סאמרון ויתר ועזב אותה. אולם היה זה בלילה השלישי שחלמה היא חלום ובו נאמר לה שסאמרון קילל אותה. מאחר והיא לא רצתה לאהוב אותו היא לא תוכל לאהוב עוד לעולם, בכל פעם שנפשה תדע אהבה תהפוך היא למפלצת נוראית שתקרע לגזרים את אהוב ליבה.
כשאירולנה התעוררה זיעה קרה כיסתה את כל גופה, אך מאחר והיה זה חלום יכלה להרגיע את עצמה שהכל פרי דמיונה הניזון מפחדיה. אולי בדיוק לכך התכוון סאמרון, לאחר זמן מה הצליחה אירולנה להשכיח את העניין מליבה.
השנים עברו ואירולנה הפכה מנערה לבחורה שהגיעה לפרקה ושמה נפוץ בכל הממלכות. לא היה איש שלא ידע על קיומה של אותה נסיכה יפייפיה עם קול שיכול לגרום גם ללב הקר ביותר להתחמם ולהזיל דמעה, וכשהגיע זמנה של אירולנה למצוא לה בן זוג הגיעו המחזרים מכל קצוות תבל בכדי לנסות ולהרשים אותה. אירולנה חשבה שהעניין יקח זמן רב והופתעה לגלות שכבר ביום הרביעי כשנחו עיניה על נסיך מקסים מאחת הממלכות השכנות הייתה לה תחושה ברורה שהחיפוש הסתיים, ואמנם הוא אכן הסתיים.
מאוכזבים עזבו כל המחזרים את הארמון ואירולנה יכולה הייתה לבלות זמן לבד עם הנסיך שלה שהלך וכבש את ליבה, שמו היה לנתלאס. בכל לילה הם היו יוצאים לטיולים בגן, רכיבות לאור ירח והיו עורכים שיחות ארוכות וסוחפות עד עלות השחר. לילה אחד לקחה אירולנה את לנתלאס אל הנחל שלה שמימייו הזכים נראו ככסף נוזלי לאור הירח המלא ושם שרה לו את אחד משיריה. כשסיימה הביטה בדמותו היפה, בעיניו הדומעות ובחיוכו המאושר, פיו נפתח ושפתיו לחשו לה בקול חלוש "אני אוהב אותך.." והיא חשה כיצד האמת של מילים אלו מהדהדת בתוך ליבה, בתוך האמת שלה "גם אני אוהבת.." היא אמרה, או לפחות התכוונה לומר..
בפעם הבאה שפתחה אירולנה את עיניה היא הייתה מוטלת על גדות הנחל, בגדיה תלויים עליה בקרעים ותחושה של חלחלה מקננת בבטנה. לא היה זכר לנסיך אך כשהביטה במי הנחל שעדין הכילו מעט מאדמומיות דמו בסמוך לגדות, נחתה עליה ההבנה הנוראה.
אירולנה לא חזרה לארמונה מאז אותו היום, תחושת האשמה היתה רבה מידי, היא לא הייתה מסוגלת לעמוד בפני כל השאלות שיצוצו. היא הייתה מקוללת, המפלצת שבתוכה הייתה דבר אמיתי, וכעת היא תתרחק מכל אדם - לטובתו שלו. היא לא תאהב יותר לעולם, זה היה גורלה.
או לפחות כך חשבה.
הימים עברו וכל הממלכה הייתה בחיפושים אחריה, היא מצאה לעצמה מקום מחבוא ביער, ליד הנחל האהוב שלה. החיות שהכירו אותה משיריה שהייתה מעניקה להם דאגו לה למזון ולמחסה והסתירו אותה מפני מחפשיה. הימים הפכו לשבועות, השבועות לחודשים ואנשי הממלכה החלו להתייאש. החיפושים הלכו ופחתו והלך הרוח בבמלכה השתנה לאבל כבד. האנשים איבדו את הנסיכה שלהם, את מושא הערצתם, את המקור לגאוותם. אותו יום בחודש שבו הייתה שרה לנתיניה הפך ליום אבל, יום זיכרון המוקדש לה, יום של בכי ושבר. ואירולנה נשארה בודדה ביער, והשנים עברו..
באותם שנים שבילתה ביער ליד גדת הנחל האהוב שלה, המקום בו איבדה את האהבה והתקווה הייתה לה רק נחמה אחת, שיריה. תחילה הייתה מבקשת מחיותיה לוודא שאין שום אדם בסביבה, כך שלא יוכל להימשך בקולה למקום, לאחר מכן למדה אירולנה לשיר בקול שקט יותר ויותר, עד שלבסוף ידעה לשיר בלי קול - ואילו חיותיה יכלו עדיין להאזין לה, זו הייתה נשמתה ששרה ושירים אלו לא יכול היה אף אדם לשמוע.
אף אדם.
אולם יום אחד, כשישבה היא על גדת הנהר והביטה מטה בדמותה המשתקפת ממנו, בשיערה המדובלל, בבגדיה הקרועים, בלכלוך היער שהקיף אותה והסתיר את יופייה היא נזכרה בנסיך שלה, בלנתלאס. בליבה הייתה שמחה על כך שיופיה מוסתר היטב, הדבר עזר להבטיח שלאיש לא יאונה שוב את מה שאירע לו, ולה, לעולם. ואילו אז החלה נשמתה לשיר שיר חדש, שיר עצוב ומלא כאב, שיר שמעולם לא הכירה, או לא ידעה שהיא מכירה, נשמתה שרה את השיר ללא קול בעודה יושבת על גדת הנהר ומביטה במימייו הזורמים ובאדוות הקטנות שהותירו דמעותיה שזלגו לתוכו. ואז לפתע חשה היא תחושה משונה, זו היתה תחושה שלא חשה מעודה, כאילו החיים זורמים לתוכה שוב ורוחה מתרוממת מהבור שהייתה שקועה בו במשך זמן כה רב. היה זה כאילו היא מדמיינת אך המקום כולו נראה היה מואר באור חדש ויפה, כאילו הפרחים פורחים זקוף יותר, בצבעים עזים יותר, קולות הנחל קיבלו חיות חדשה, אפילו האויר היה מתוק יותר. היא הסתובבה לאחור וראתה אותו בפעם הראשונה.
הוא נדמה לה בתחילה כעשוי כולו מאור, אך כשעיניה הסתגלו היא יכולה היתה לשים לב שמדובר רק באור שמקיף אותו. לבושו היה לבן ועל גופו שריון כסוף נוצץ, למותניו חגורה חרב מעוטרת ועל ראשו ברדס - פניו קרנו באור חזק כל כך שלא ניתן היה להבחין בתוי הפנים, רק במקום שבו נמצא הפה ובעיניים שקרנו בצבע אחר. על גבו היו מקופלות זוג כנפיים צחורות לחלוטין. אירולנה קפאה במקומה ונאלמה דום.
"לא יכולתי שלא לשמוע את שירתך היפייפיה ממרחקים" אמר לה המלאך, "ולא יכולתי שלא לבוא ולראות את הפלא הזה במו עיניי" הוא חייך אליה והיא נשארה בעומדה. "כעת כשהגעתי אינני מתחרט, את היצור היפה ביותר שראיתי בכל שנותי, כעת כשאני יודע שיופי כזה קיים קיומי שלי מקבל משמעות חדשה."
"איך תוכל לומר דבר כזה?" מחתה אירולנה, "הרגע הבטתי בהשתקפותי בנחל, לא תוכל לשקר לי ככה"
"מלאכים רואים בעיניים אחרות מעיני בני האדם" הוא אמר לה, "היופי שהזכרתי הוא היופי שראיתי בנשמתך"
אירולנה נשתתקה שוב.
"לא אוכל להישאר זמן רב היום" אמר המלאך, "אבל אני מבטיח שאחזור אלייך בקרוב" ולפני שהספיקה אירולנה למחות פרש הוא את כנפיו הלבנות הבוהקות ועף אל השמיים.
בימים שלאחר מכן שיכנעה אירולנה את עצמה שיוטב לה אם המלאך לא יחזור, שיוטב לה להישאר שם לבד ביער, על גדת הנהר, במקום שבו איבדה את אהבתה ואת תקוותה, שם רצתה להישאר עד שתאבד גם את חייה. אולם נשמתה גאתה בה ולא יכלה היא לעצור את עצמה מלשיר וכששרה הוא תמיד היה מגיע, גם אם לזמן חטוף, לפעמים היה מביא תשורה קטנה, לפעמים סיפר לה סיפור על מקומות רחוקים, לפעמים היו פשוט שיובים זה לצד זו ומדברים. קולה היפה היה כה מלא בעצב עד שבכל פעם היה מבקש לחבק אותה ובכל פעם הייתה אוסרת עליו. באחת הפעמים כשביקש זאת היא אף אמרה לו לעזוב אותה ולא לחזור יותר לעולם. "לעולם לא אעזוב אותך" הוא אמר וליבו נקרע כשראה אותה בוכה בפעם הראשונה.
הימים עברו ובכל פעם שנפגשו הייתה פגישתם מתוקה יותר מהקודמת. אירולנה החלה לצפות לפגישות אלו יותר ויותר והחלה לחוש שהצער העצום שליווה אותה מתחיל להתפוגג. אולם דווקא אז החניקה והפסיקה את שירתה.
המלאך חיכה וחיכה לקול נשמתה הנעים שיזמין אותו אליה, חיכה וחיכה, אך לשווא. לאחר שבעה ימים של שיברון לב החליט להגיע אל גדת הנחל מבלי שהוזמן. כשהגיע לשם לא מצא אותה, לא היה במקום שום זכר אליה.. אולם הוא החליט להישאר בכל זאת. שלושה ימים ושלושה לילות לא עזב הוא את המקום ובלילה השלישי נשמע אליו קול חנוק וסדוק.
"לך מהמקום הזה, עזוב אותי ואל תחזור לעולם" אמר הקול
"אירולנה?" שאל המלאך, "האם זו את?"
"זו אני" היא אמרה, "אך לא לאורך זמן. לך מכאן ואל תחזור כי אם תישאר - תמות"
"כבר אמרתי לך פעם אירולנה, אני לא אעזוב אותך יותר לעולם"
"אתה תעזוב אותי, עשה זאת מהר, אינני יכולה להשתלט עליה לזמן רב!"
"אני אוהב אותך אירולנה" אמר המלאך - והדבר הבא שראה הייתה מפלצת גדולה ושחורה, נוטפת ריר וחדת טופרים, כולה אכזריות ותאוות הרג. המפלצת זינקה עליו מבין העצים עם כוונה אחת, להרוג.
הוא התחמק ושלף את חרבו מוכן לקרב. המפלצת זינקה עליו שוב וטופריה פערו חור ברגלו, הוא הדף אותה והצליח להכות בה בעצמו בעזרת חרבו. המפלצת יללה וזינקה שוב, הפעם לכיוון הגרון, המלאך התחמק בשנית.
וכך הקרב ביניהם נמשך ונמשך, המפלצת הצליחה לפצוע את המלאך והמלאך את המפלצת שניהם נטפו דם מכל עבר ולא הסכימו לוותר. השניים החליפו מהלומות עד עלות השחר ללא כל הכרעה ואילו אז, היסוס קל מצידה של המפלצת איפשר למלאך להנחית עליה מהלומה מדוייקת ששלחה אותה לריצפה. בדיוק כשעמד המלאך להכות בפעם האחרונה ולחסל את המפלצת סופית הוא חש דבר מה בליבו. עיניה של המפלצת הביטו בו ובתוכן ראה המלאך את אירולנה שלו והוא נזכר...
הוא הנמיך את חרבו והמפלצת התמוטטה לקרקע.
כשהתעוררה אירולן היא ראתה את המלאך שלה יושב על סלע ומביט בה ועיניו מלאות אהבה, היא ראתה את הדם על גופו, את הקרעים בשריון שלו ובכנפיו והיא הבינה מה קרה.
"ניצחת אותה" היא לחשה בתדהמה
המלאך לא ענה רק חייך אליה
"אני אוהבת אותך" היא אמרה בחשש מה והופתעה לגלות שדבר לא קורה
"גם אני אוהב אותך נסיכה שלי" אמר לה המלאך והיא רצה אליו, שניהם התחבקו בפעם הראשונה.
אירולנה הייתה עדיין מותשת לחלוטין וממש נתלתה בזרועותיו, עינייה היפות נעצמות בנמנום מתפנק, מתרגע.
"הסיוט נגמר" היא לחשה, "קח אותי הבייתה"
המלאך פרש את כנפיו הלבנות שהפיצו אור לבן בכל האיזור והחל להתרומם בעדינות אל האויר ולטוס לעבר טירתה של אירולנה"
אירולן חיבקה אותו ונתלתה בזרועותיו הבטוחות "אל תעזוב אותי.." היא לחשה בחולשה ועיניה החלו להעצם
"לעולם לא אעזוב" אמר המלאך וחייך אליה..
"אל תעזוב אותי" אמרה שוב ומשהו בקולה השתנה "אל תעזוב אותי.." נימות של פחד החלו להישמע בקולה "אל תעזוב אותי!" היא כמעט צעקה בעודה משתנה שוב.
"אני לא אעזוב לעולם" אמר המלאך..
טיפות דמו וקרעי שיריונו ונוצותיו התלושות מתפזרות על הקרקע בעודו עושה את דרכו אל הטירה הלבנה ולא עוזב..
במפלצת נשארו עוד כוחות אחרונים לכלות..
וכשפקחה אירולנה את עיניה היא ישבה על אדן חלון חדרה והמלאך נתלה לידה באפיסת כוחות, גופו פצוע, כנפיו קצוצות כמעט לחלוטין והילת האור שלו דועכת..
"איך..?" הייתה המילה היחידה שהיא יכולה הייתה להעלות על דל שפתיה
הוא הביט בה בעיניו המוכרות ובעוד שהילתו דועכת ואור פניו הקורן מתמעט יכולה הייתה אירולנה לראות את תווי פניו שנגלו אליה.
"לנתלאס.." היא קראה ודמעות זולגות על לחייה ללא שליטה
"אני מצטער אהובתי, אני נאלץ לעזוב אותך שוב, הפעם לא אוכל לחזור.." הוא אמר בקול חלוש, "גם המפלצת לא תחזור.. את חופשייה עכשיו יפייפיה שלי. תמיד אהבתי אותך, גם כשלא זכרתי את חיי האנושיים לא הפסקתי לאהוב אותך ולעולם לא אפסיק.."
ואז צנח לנתלאס מגובה חלונה אל הקרקע וגופו נעלם בהילה לבנה..