רע. פשוט רע לחבר שלי.
חברה שלו מתייחסת אליו כמו אל חרא. אנחנו ראינו את זה תמיד, אבל עכשיו זה הגיע למצב שאפילו הוא מסוגל לצאת החוצה מעצמו ולהתסכל על המצב מהצד ולהבין שבאמת מתייחסים אליו כמו אל אשפה. והוא אפילו לא סאב, סתם אחד שמגיע לו יותר טוב.
חברה שלו היא כמו סרטן.
היא התחילה בקטן, מיררה לו את החיים כשהם היו לבד. לאט לאט היא התפשטה, מנעה ממנו לראות אותנו, לצאת איתנו, הוא אפילו מקצר ואף מסיים שיחות טלפון כשאנחנו מתקשרים והוא איתה. הם ביחד כבר כמעט 5 שנים. עצוב.
אני יודע מה הקורא היחיד והקוראת היחידה שלי חושבים: "איש באמונתו יחיה"... "אם זה באמת היה כל כך מפריע לו, הוא היה עוזב"...
המחשבות האלה נכונות באופן עקרוני, אך לא מתאימות למקרה הנדון. הוא יודע שרע לו, הוא מבין את זה והכי חשוב - ההבנה שרע לו הגיעה ממנו (ולא מאיתנו).
אבל, לפני יומיים, בשקט, כשהיינו רק הוא ואני, הוא הסביר לי שהוא לא מסוגל לעזוב אותה. הוא לא יסתדר בחוץ. "מה יקרה אם זה הכי טוב שיש והוא זורק את זה לפח?..."
לא רציתי לתת לו תשובות לשאלות האלה. הקונפליקט בין להיות החבר הטוב שמייעץ לבין החבר הטוב שמקשיב הוכרע לטובת האחרון. הוא יודע מה אני חושב, ואנחנו מספיק קרובים (מאד מאד קרובים) בשביל שהוא ישאל אותי אם הוא ירצה לשמוע אותי אומר את הדברים האלה שוב.
אבל, אני חושב שההבנה צריכה לנבוע מתוכו. הוא צריך להרגיש מוכן לעזוב. הוא יהיה זה שיצטרך להתמודד עם השבועות הקשים (הספורים) שיבואו אחרי הפרידה, עד שהוא ימצא מישהי שתתייחס אליו כמו שצריך.
לא יאמן כמה רע לבן אדם, וכמה הוא לא מסוגל לשנות את המצב לא בגלל שהוא נהנה, אלא בגלל שהוא מפחד מה"בחוץ".
Institutionalised.
לפני 19 שנים. 14 באוקטובר 2005 בשעה 15:16
