ספרות ממש זולה

אומנם אני די חדש כאן, ועדיין - את דעתי אני אשמיע (רק ככה נהיים גדולים 😄 )...
לאחרונה אני קורא על משחק השרביט שעובר כאן בכלוב... קהילת המשתתפים במשחק היא עד כדי כך סגורה שהעובדה שכל חברי הקהילה כבר השתתפו בו לא מפריעה ולו לאחד או לאחת מהם, והם ממשיכים להעביר אותו בינם לבין עצמם, בפעם השניה והשלישית וכו'.
למה להעביר את השרביט פעם שניה ושלישית לאנשים שכבר קיבלו אותו, במקום להשתמש בכלי המשעשע הזה לקבל בברכה את באי הכלוב החדשים??
למה להגביל את תנועת השרביט כך שיהיה נחלתם הבלעדית של כותבי הבלוגים, במקום להשתמש בו כדי לעודד אחרים לפתוח בלוגים (ולו רק בעלי פוסט אחד, שבו יחשפו דברים איזוטריים ומשעשעים על עצמם ויעבירו את השרביט הלאה...)?? דווקא את כותבי הבלוגים אנחנו מכירים פחות או יותר, ובכל מקרה - מכירים אותם הרבה יותר מאלה שלא כותבים בלוג...
ברור שלא כל אחד שאליו מועבר השרביט ימהר לפתוח בלוג...קצת יומרני לחשוב שרק בגלל שמישהו אחר רוצה לדעת עליך קצת יותר, אתה תפתח בלוג בשבילו...גם משיחות עם כמה ניקים משוללי בלוג הבנתי שהם לא רוצים לחשוף יותר מהפרופיל, ובדיוק בגלל זה אין להם בלוג...יחד עם זאת, עדיין יהיו כמה שכן יפתחו בלוג, ואותם הרווחנו. ובכל מקרה, גם לאלה שלא יפתחו בלוג תהיה הרגשה טובה, שמישהו קרא את הפרופיל שלהם, שמישהו רוצה לדעת עליהם קצת יותר... כמה פרטים טפלים אנחנו כבר יכולים לקרוא על X או על Y?? ראבאק!
ולכן, בברכת fuck y'all very much, אני מעביר את השרביט לאנשים ללא בלוג (משחק חדש, חוקים חדשים... אני מקדיש ל-4 אנשים):

מנטאלית - בגלל הדברים שהייתי עושה לה...
אדון_תכליתי - הוא מגיב להרבה בלוגים, אבל אין לו בלוג משלו...
ליבה - כי הפרופיל שלה כל כך מושקע...אומנם היא לא "חדשה" ובטח היא לא תכתוב כלום רק בגלל שביקשו ממנה לכתוב...אבל עדיין שווה ניסיון לדעתי.
unknown - כי נראה לי שחבל להשאיר מישהי כמוה unknown...

אני לא רוצה לעמעם את הדברים שכתבתי כאן עם פרטים איזוטריים לגביי, למרות שאשמח לספר על עצמי (אם מישהו רוצה לדעת - תגיבו...).
קוראים בודדים, אני סומך עליכם.

בחגים אמורים לנוח ולהירגע לא?
זו אמורה להיות התקופה שנותנת אנרגיה לכל שאר השנה לא?

מעבר למדינה זרה?
כסף כסף, אבל שפה שאני לא דובר??

אולי זה מה שאני צריך - קצת להתאוורר?

That's because we piss in it.

פינה זו תוקדש לסיקור פועלם של אלילים. כידוע, אלילים קיימים בכל תחומי החיים, ולמען קוראיי הבודדים - אשתדל לגוון.

והפעם: מספר 8.

ללא ספק, מדובר בשחקן השלם ביותר שדרך בארץ. כמה פייד-אווייס, כמה ג'מפים תוך כדי תנועה, כמה קליעות בניגוד לכיוון התנועה... והכל מבוצע לפי הספר. מרפקים פתוחים, 90 מעלות, זריקה מעל לראש, פאמפ קטן בשיא השהייה באויר... וכל זאת מול השמירה של שחקן ההגנה הטוב ביותר של היריבה (ואולי אפילו שניים מהם). הם כולם מבזבזים את זמנם. כשהוא עולה לסל, הוא תלוי רק בעצמו. אם הזריקה לא נכנסה, זה בגלל שהוא החטיא ולא בגלל השמירה; הוא בכלל לא רואה את השומר ולא מרגיש אותו בקליעה, זה רק הוא והסל.
אומרים שהרגליים שלו טיפה איטיות בהגנה, שהוא מתקשה לשמור חודרים מהירים ונמוכים. שימשיכו לקנא. מעולם לא היה כאן שחקן שמשתתף בריבאונד באופן קבוע (ועוד שחקן קו אחורי), תוך כדי מתן עזרה בהגנה כמעט לכולם וחטיפת כדור כמעט מידי משחק.
אבל מה שהכי מוערך בעיניי הוא השיפור המתמיד. הילד בן 30, ועדיין - כל עונה הוא מביא משהו חדש. יש בו רצון תמידי ללמוד, להשתפר. ככה נהיים ווינרים.
המשחק של אתמול רק אישש דברים ידועים, לא חידש דבר. כבר ממשחקי ההכנה בעונתו של רכז ההמבורגרים ניתן היה להבחין בעילוי שנחת כאן. הקליעה-בניתור-בסיבוב-לאחור-מול-3-שומרים, שניצחה את צסק"א, עוד תילמד שנים רבות בבתי ספר לכדורסל. למי שלא זוכר, ניתן למצוא צילום שלה במילון תחת הערך "מאני-טיים", או בעברית - "ווינר".
מבחינתי, מדובר בשחקן ששני רק לאליל-בכיר מספר 23 האגדי.

אליל.

רע. פשוט רע לחבר שלי.
חברה שלו מתייחסת אליו כמו אל חרא. אנחנו ראינו את זה תמיד, אבל עכשיו זה הגיע למצב שאפילו הוא מסוגל לצאת החוצה מעצמו ולהתסכל על המצב מהצד ולהבין שבאמת מתייחסים אליו כמו אל אשפה. והוא אפילו לא סאב, סתם אחד שמגיע לו יותר טוב.
חברה שלו היא כמו סרטן.
היא התחילה בקטן, מיררה לו את החיים כשהם היו לבד. לאט לאט היא התפשטה, מנעה ממנו לראות אותנו, לצאת איתנו, הוא אפילו מקצר ואף מסיים שיחות טלפון כשאנחנו מתקשרים והוא איתה. הם ביחד כבר כמעט 5 שנים. עצוב.
אני יודע מה הקורא היחיד והקוראת היחידה שלי חושבים: "איש באמונתו יחיה"... "אם זה באמת היה כל כך מפריע לו, הוא היה עוזב"...
המחשבות האלה נכונות באופן עקרוני, אך לא מתאימות למקרה הנדון. הוא יודע שרע לו, הוא מבין את זה והכי חשוב - ההבנה שרע לו הגיעה ממנו (ולא מאיתנו).
אבל, לפני יומיים, בשקט, כשהיינו רק הוא ואני, הוא הסביר לי שהוא לא מסוגל לעזוב אותה. הוא לא יסתדר בחוץ. "מה יקרה אם זה הכי טוב שיש והוא זורק את זה לפח?..."
לא רציתי לתת לו תשובות לשאלות האלה. הקונפליקט בין להיות החבר הטוב שמייעץ לבין החבר הטוב שמקשיב הוכרע לטובת האחרון. הוא יודע מה אני חושב, ואנחנו מספיק קרובים (מאד מאד קרובים) בשביל שהוא ישאל אותי אם הוא ירצה לשמוע אותי אומר את הדברים האלה שוב.
אבל, אני חושב שההבנה צריכה לנבוע מתוכו. הוא צריך להרגיש מוכן לעזוב. הוא יהיה זה שיצטרך להתמודד עם השבועות הקשים (הספורים) שיבואו אחרי הפרידה, עד שהוא ימצא מישהי שתתייחס אליו כמו שצריך.
לא יאמן כמה רע לבן אדם, וכמה הוא לא מסוגל לשנות את המצב לא בגלל שהוא נהנה, אלא בגלל שהוא מפחד מה"בחוץ".
Institutionalised.

היא הסתכלה. בעדינות.
הרי אני לא צריך לדעת.
אבל אני יודע.
נראית אכילה. די גבוהה, שיער ארוך כמו שאני אוהב. אכילה.
שוב שוברת את הצוואר. מסכנה.
היה הרבה יותר קל אם היא פשוט הייתה מסתכלת עלי ישירות.
הופה! יש מגע. היא קולטת שאני קולט אותה מסתכלת עלי.
קרב קצר של "מי מסיר את המבט ראשון".
היא לא מוותרת.
חברה שלה מצילה אותה, קוראת לה למטבח.
ממשיך לעשות עצמי מאזין לקשקוש שהדביל מהעבודה מזרים לי לתוך האוזן.
מאוחר.
אומר שלום לעודד. כבר דיברנו על הטעות שבלהזמין כל כך הרבה אנשים לבית שלו, אבל הוא לא מסוגל להתגבר על הוילה החדשה.
יוצא החוצה מהחצר בדרך לאוטו.
מרגיש יד על הכתף. ניצחתי בהתערבות עם עצמי.
מסתובב.
רואה את עודד. שכחתי את המפתחות.
אני מחייך. קולט אותה מרחוק, צוחקת.
מחייך אליה. היא טובה.

בעקבות הסקר שערכנו בחבר'ה, קרו מספר דברים. את התגובות אתם רואים בפוסט הקודם, את ההודעות הזועמות שקיבלתי אתם לא, ואת דברי הנעצה בצ'אט עדיף להשאיר שם...
לכן, "לארי פלינט הפקות" בשיתוף "הכלוב" מביאים לכם את "סקר יום כיפור".

כל אחד מהאנשים (הספורים) שקוראים אותי מתבקש לכתוב מהי הדמות המצויירת האהובה עליו, ולמה.
כל דמות מצויירת קבילה.

תתפרעו.

מגלה שהדמויות המצוירות האהובות בחבר'ה הן (בסדר יורד):

1. רואד ראנר.
2. דאפי דאק.
3. יוסמיטי סאם.
3. וויילי קיוטי (אותה כמות קולות).
5. באגס.
6. אלמר פאד.
7. ג'סיקה ראביט**.

*הסקר נערך בקרב כ-20 תל אביבים שיכורים, ומתייחס רק לדמויות המצוירות של וורנר ברדרס.
**מאיה הייתה שיכורה במיוחד. לא הצליחה לקלוט שג'סיקה לא ברשימה הבחירה...

Self Pitty - D.H.Lawrence

I never saw a wild thing
Sorry for itself.
A small bird will drop frozen dead from a bough
Without ever having felt sorry for itself.

תפוסים.

סתם, שתדעו.

מתסכל אותי כל פעם מחדש.