מגלה ארצות

יש שקוראים לי חלום אחרים יגידו סיוט,

אני בא בלילות ועוזב עם בוא האור.

אני משאיר כאב ורצון לעוד, אתם תתגעגעו אליי אך אתן לכם את העונג לדעת מתי נפגש שוב.

והחלום נמוג ואתם מנסים לחזור לשגרה, והשגרה אינה שגרה בלעדיי, מיום ליום הצורך גובר אתם נאכלים מבפנים.

המתח נחתך עם סכין והנה הודעה.

נכנסתן אל החדר בחיל ורעדה פניכן אחוזות אימה. נשימותיכן הכבדות נשמעות באוויר והמבט שלכן מושפל מטה, אתן מחכות, יודעות שעוד רגע תרעד האדמה.

בקול שקט ציוותי עליכן לבוא אליי, וכמו חתולות טובות אתן התיישבתן ליד רגליי. ידי תופסות את שערות הראש שלכן ואני מושך אותכן בחזקה, ובעוד אתן ממהרות לקום הנחת כאב יצאה מפיכן.

"תתפשטו" אמרתי, בעודכן מתפשטות מלמלתן שקר לכן, "זה העונש של מי שלא הדליק חימום למרות שציוותי עליכן". "כן אדון, סליחה אדון" אתן אומרות בעודכן ממשיכות להתפשט.

שתיים הייתן, מהממות והמבט שלכן מהפנט, אתן מהפנטות אחת את השנייה. זו פעם הראשונה שאתן ערומות ביחד.

אתן מתחילות להתקרב אחת לשנייה וטאחח כל הצלפה נשמע באוויר, לא אישרתי לכן להתקרב אחת לשנייה". אתן ממהרות להתנצל פוחדות שהשוט יפגע בכן.

"על המיטה על ארבע עכשיו ישבנים אליי" ואני מוסיף תספרו בקול". הפנים שלכן מתמלאות בפחד בשילוב עם הרצון לכאב. אני מתחיל לתת לכן ספנקים ואתן סופרות, "אחד, שתיים... חמש... ש ב ע, ש.. מ.. ו.. נ..ה" וככל שעולים במספר כך מתגברת אנחת הכאב שלכן.

אתן רוצות עוד אני לא נותן לכן להינות מהכאב. 

אני מצווה עליכן לשכב וללקק אחת לשנייה. בזמן הזה אני בוחר את אחד השוטים שלי ומתחיל להצליף בישבן שעדיין פונה לכיווני.

כאשר הצבע מתחלף וכבר רואים סימנים אני מצווה עליכן להתחלף.

אני חוזר על הפעולה חלילה. אחר כך באו הנרות כמצוות החג. אתן ברכתן ואני טיפטפתי. שהגוף שלכן כבר היה מכוסה כולו בשעווה כמעין יצירת אומנות התחלתן מפשיטות אותי לבקשתי. השפתיים שלכן מטיילות על גופי אחת נעצר על ישבני ומתחילה לעשות לי רים ג'וב והשנייה מוצצת לי עד לכדי חניקה. שהזיין שלי עומד מתוח אני זורק אותכן על המיטה ומזיין אותכן בתורות, בעוד אני מזיין אותכן ידי אוחזות בחוזקה בצוואר שלכן עד לכדי השארת סימן אדום.

לאחר כחצי שעה אני שולח אותכן להביא את הסטרפאון הענק, אתן מלבישות אותו ומתחילות לזיין אחת את השנייה. אני מוקסם מהמבט על פניכן כאשר אתן מקבלות את כל הגודל הזה לתוך הכוס שלכן, קולות הגניחה הרועשים נשמעים בעייני כסימפטניה. ולסיום אתן תמצצו לי עד שאני אגמור לכן בפה ואז תעבירו את זה בנשיקה מאחת לשנייה במשך כמה פעמים.

זוג, גבר וטרנס (FTM) מחפשים לצרף אישה נשלטת.

מחפשים אישה שתשלט יחד עם הטרנס ע"י הגבר.

ברוך אתה ה' שציוונו להדליק נרות לטפטף את שעוותם על גופנו.

אני מצייר על גופך כאומן אשר עובד על מאסטרפיס, בוחר את הנקודות בקפידה. את הקנבס ואני הצייר. אני בוחן אותן כל רגע מחדש ולפי תגובותייך אני משנה את הציור, את ההשארה.

טיפה אחר טיפה גופך מתקפל מהנאה, פנייך נכנעות לכאב.

לפתע קול הנחה באוויר "זה מספיק"

אם השנים למדתי לראות דרך הלב ולא העיניים, בכך הצלחתי לראות את מה שנסתר מהעין.
שאנשים ראו עצב אני ראיתי אושר, שאנשים ראו כאב אני ראיתי הנאה, ושאדם חייך אני ראיתי את כאביו.שרואים את העולם דרך הלב זה לא תמיד וורוד, יש אכזבות ושיברונות אבל זה מה שמחזק אותנו ומלמד אותנו.ממליץ לכל אדם להשהות את התאוות החומריות שלנו והתחבר לרעב של הלב, לתת לו לטרוף את העולם ולחיות את הרגע בלי להיות ברגע.

הלב הוא רשת האינטרנט של הגוף

אני כל כך רוצה לפגוש אותך, כוס קפה זה מספיק. נשב ונדבר, אני בטוח שקשה לך, אקשיב לסיפורייך בשקיקה.

לבסוף אשאל אותך:

למה????

"וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ"
תמימים היינו, לא ידענו טוב ורע. תמימים כמותו שהרי מצלמו נבראנו.
הנה הפרי ואנו כבר איננו תמימים, אבל הוא נשאר בתמימותו.
ואם תראו ילד תמים דעו לכם שהוא ילד של אלוהים.

הפירורים על הרצפה מפוזרים כמו חול על שפת הים, כבר חודש שהם לא התראו. עיניה החלו דומעות למשמע הדלת שנפתחת לאיטה, ליבה החסיר נשימה וקולה נדם.

בראותה אותו החלה אצה אליו, הוא לעומתה התנהג כאילו שום דבר לא השתנה "עצרי" הוא אמר לה במעין ציווי כזה, "מה זה כל הלכלוך הזה". היא ניסתה לענות לו אבל לא הצליחה.

"את הנשק אני שם בארון אם תגעי תרגישי את נחת זרועי" גופה רעד בעודה שומעת זאת, יש בה רצון עז להרגיש את ידו מענישה אותה ומצד שני אין היא רוצה להמיר את פיו.

"תנקי ואז תקבלי חיבוק בינתיים אני הולך להתקלח"

השיר איתו לנצח יצא לאור בשנת 1997 על ידי להקת קרח תשע.

השיר נכתב והולחן על ידי נעם רותם ואוהד קוסקי.

השיר מדבר על יחסים הומו סקסואלים. לצד הצלחתו הגדולה ספג השיר ביקורות רבות גם בקרב הקהילה הגאה בין היתר בגלל המשפט "אז ודאי אשא לבטח אותו לבעלי

נחיה כמו בעל ואישה".

בשיר נאמר "חבר מביא חבר כל לילה אל הגן", הגן המדובר הוא גן מאיר אשר היה ידוע כמקום מפגש לזוגות עוד מיום הקמתו בשנת 1944 ובהמשך לזוגות גאים.

כיום בגן מאיר נמצא המרכז הגאה אשר שייך לעיריית תל אביב יפו.

כולנו כמהים לדברים אך לא תמיד יש ביכולתנו להשיג את אשר חפץ לבינו.

את השיר פזמון ליקינתון כתבה רחל גולדברג ככל הנראה בין השנים 1938/9.

רחל לא קיבלה את החיבוק החם אשר קיבלו משוררים אחרים בני התקופה.

יותר מהכל ליבה של רחל חפץ יותר בילד שמעולם לא היה לה.

פזמון ליקינתון, אותו שיר ילדים שכולנו אוהבים ומכירים הוא בעצם שיר כאב שמכיל בתוכו את הכמיהה לילד.

"ולכבוד היקינטון, בני ישיר את הפזמון

ושמחה גדולה מאוד תהיה בגן"