Me myself and I

בדרך כלל אני מצליח להדיר את עצמי מחדשות.

בין אם אני נמנע מרדיו, טלוויזיה, עיתונים ואו אתרי חדשות, אני מצליח לא להיחשף יותר מדי, לשמור על עצמי מהטריגרים.

ובימים האחרונים אין אפשרות כזאת, כל אזעקה, כל פיצוץ של יירוט או נפילה, כל רשת חברתית, כל אתר אינטרנט - לאן שאני לא פונה אני שוב שם בתוך הזוועות, הפיצוצים, הגופות, הדם, הריח המזעזע של גופות חרוכות, הצעקות, הקולות העמומים שברקע, הצלצול הבלתי פוסק באוזניים.

כאילו מישהו לחץ במכה אחת על כל הכפתורים והפעיל בבת אחת את כל הטריגרים.

ועכשיו כלום לא עוזר, הניתוקים בתדירות גבוהה מהרגיל, הסיוטים חזרו, החרדה הכתה בי קשה והיא מערערת אותי עד עמקי נשמתי.

וכמו תמיד אני שומר שאף אחד לא ידע, אף אחד לא יראה.

מרשה לעצמי לשחרר רק כשאני לבד. 

באמצע הלילה האחרון ש' התעוררה ומצאה אותי בסלון, שאלה למה וכל שהצלחתי לענות לה זה שאני לא נרדם.

לך תסביר שכל פעם שאתה עוצם עיניים אתה חוזר לתופת ההיא.

מזל שהיה אמצע הלילה והיא הייתה אפופה בשינה וחושך אז היא לא ראתה את הדמעות. היא לא ראתה את הסכין והאלה שהיו לצדי, רק למקרה שמישהו ינסה להכנס.

והנה - שוב הדריכות, החשד התמידי, הבחינה הבלתי פוסקת של הסביבה, ניתוח מצב וסיכונים בכל מקום חדש שאני מגיע אליו, לעולם לא לשבת עם הגב לדלת, תמיד לוודא שיש קיר מאחורי, תמיד לבחור מקום עם שדה ראייה רחב ופנוי ככל הניתן. תמיד להקשיב לכל מה שקורה סביבי (ובכך בעצם לא להתרכז במי שאיתי או מה שאני עושה). תמיד לדעת מהם נתיבי היציאה שלי. 

תמיד דרוך.

אני עייף. 

אני כואב.

אני מפחד.

לא יודע למה כתבתי את זה. 

אחרי כמה חודשים שפשוט לא הייתי.

משהו השתנה?

לפעמים הגעגועים פשוט מציפים אותי.

מבלי להתריע, מילה, טון דיבור או ריח שפשוט זורקים אותי אליה.
לחיבוק שלה, לעיניים שתמיד הצליחו להרגיע אותי.
לקול שלה כשהקליטה שיר במיוחד בשבילי.
לצחוק שלה שממלא את הלב שלי כל פעם שאני שומע אותו.
לחיבור הכלכך שונה, מיוחד ואמיתי שהיה רק שלנו.
לתחושה שכל העולם נעלם ורק שנינו נשארנו.

לפעמים זה כואב ולפעמים זה ממלא אותי אנרגיות, אבל זה תמיד מחבר אותי אליה חזרה.
גם אחרי שנים של נתק, היא תמיד חלק ממני.

בימים האחרונים יוצא לי לקרוא המון בלוגים

יש המון אנשים שכותבים כלכך נקי, אמיתי.

תודה לכם על שאתם מאפשרים הצצה לתוך מי ומה שאתם.

תודה על שאתם מאפשרים תחושת קהילה

תודה על זה שאתם מראים לכל השאר שאנחנו לא לבד.

אל תפסיקו. 

להרגיש באמת.
לפתח קשר, להכיר, להתרגש, לחלוק, לחוות, להעמיק, להפתח, להיחשף, לתקשר, להקשיב, להכיל, לקבל, להתאהב, לאהוב עם כל מי ומה שאני.

להגיע לאינטימיות ,לקרבה, לחיבור אמיתי.

לתת מקום להכל, לצרכים, לרצונות, לפנטזיות, לשמחה, לעצב, לצחוק ובכי, לכאב.

לבנות משהו חדש.

יחד.

שמתם לב פעם שאפליקציות כמו טינדר וקיופיד פשוט מיותרות?

אף אחד לא טורח לקרוא את הפרופיל, או חלילה לנסות להכיר באמת.

זה כמו תחנה מרכזית, אנשים פשוט חולפים על פניך ולעולם לא תראה אותם שוב.

ואם כבר קרה ואיכשהו התפתחה שיחה, ברגע שמקדישים דקה לקריאת הפרופיל - נעלמים. 

אז למה לטרוח? 

למה להשקיע ולהסתכן בחשיפת הלב אם בסופו של דבר אף אחד לא נשאר? 

''מאבד את שיווי המשקל

מחפש את עצמי ובכלל''

שורה אחת שמתארת במדויק מה אני מרגיש כרגע.

מאוכזב מעצמי שלא ראיתי את זה בא. ופתאום מעורער שוב.

זאת לא תחושה חדשה, פשוט כזו שלא הרגשתי כבר די הרבה זמן, וקיוויתי שלא תחזור.

ועכשיו, אני שוב צריך להזכיר לעצמי לא להאמין באנשים כלכך מהר.

לא לחשוף את הנפש שלי, את מה שאני עובר.

וזה מטומטם כי חלק מהעבודה בטיפול זה כן לשתף אחרים, כן לסמוך עליהם. אבל בכל פעם שאני עושה את זה, משהו אחר משתבש.

ומה שפעם היה המקום הבטוח שלי כבר מזמן לא קיים.

וכאן, לכאורה המקום המושלם להיות בו בדיוק מי שאני, קהילה שמקבלת ומכבדת את כל חלקיה, מקום בטוח נכון?

רק שפתאום אני לא מרגיש שאני באמת חלק. שייך.

וזאת תחושה שתעבור אני בטוח, אבל בינתיים היא משתקת.

אז אני שותק.

הימים האלה בהם הכאב מפתיע, נאחז ולא משחרר כאילו אם לא יאחז בי העולם יגיע לקיצו יכולים להטריף אותי כי אז יוצא שאני לא ישן, וכשאני לא ישן ולמוח אין מנוחה אז אני מתחיל לדבר שטויות, ולחשוב שטויות, ולפעמים לעשות שטויות.

אז לקחתי כדור, חזק, שיעזור להרגיע את הכאב, אז הגב נרגע קצת, והכאב נסבל.

אבל אני

עדיין לא נרדם. 

הלכתי לישון מוקדם אתמול כי עבודה (אחרת למה לקום בארבע) והתעוררתי הבוקר להודעה בטלגרם וברגע שפתחתי את האפליקציה, ההודעה נעלמה.

אני לא יודע מי שלח, מה שלחו או למה.

קטע מוזר. 

חבר אהוב בא לבקר אתמול בערב, הילד שלי. בצורה הכי תמימה ונקייה, הוא פשוט גוזל שאימצנו. 

והילד שלי, בן השלושים, גבר יפה, נאה, חכם, משכיל ונפש ותיקה שמעורר השתאות וגאווה, הילד הזה עדיין מבקש ממני עצות, ועדיין מבקש את דעתי.

ואתמול הוא שיתף על הקשיים שיש לו עם בן הזוג שלו, על התחושות הקשות שההתנהגות של בן זוגו גוררת, על חוסר התקשורת, על הפחדים. 

אז ישבתי והקשבתי לו, לא רק למילים שיצאו לו מהפה, אלא לעיניים, לשפתיים, לתנועות הקטנות של הגבות העבות שלו, הקשבתי לנשימה שלו, לדברים שהוא לא רואה ואז הצבתי מולו ראי וניסיתי לשקף לו מה שמעתי, בין המילים.

דיברנו ארוכות, והוא הגיע למקומות שהוא נבהל לגלות שבאים מתוכו. חיבקתי אותו חיבוק ארוך והוא הלך לישון.

עכשיו הם בדרך למסיבת ברית, לפני שיצא חיבקתי חזק ואיחלתי לו חיתוך קל.

אין פואנטה.