|
|
|
אני רוצה להיות פה
לחזור לפעילות באתר
לפטפט ולצחוק עם חברות בצאט.
וכן אני רוצה למצוא אולי מערכת יחסים בדיסמית עם אישה, אני משתוקקת לזה.
אבל לא מצליח לי
יש לי מן מחנק בגרון ותחושת אי נוחות
כשאני רוצה לפתוח את האפליקציה.
ובכנות אני לא מבינה למה.
אפילו המון זמן.
שאני לא מתגעגעת אליו.
שאני לא מתגעגעת לתחושה ההיא.
להרגיש שאני עם האדם הכי מסוכן שאני מכירה אבל הוא גורם לי להרגיש בטוחה.
זה שהוא רע וחרא לכל העולם אבל אלי הוא בסדר.
עלי הוא שומר ונזהר.
הפרא ההוא שלא ראה בעיניים אף אחת שהתגלגלה לו אל בין הידיים.
שידע שהוא יכולה לעשות הכל ולשבור הכל.
ואני לא אלך.
ההוא שאף פעם לא נתן לי לגמור.
אבל אף פעם לא פחדתי להיגמר.
הפרא ההוא שלא היה לו באמת אכפת, אבל עדין היה לו מספיק אכפת.
זה שכשהתאהבתי בו ידענו שנינו שעכשיו הכל ניגמר.
איפה שהוא תמיד חיקיתי שישבור אותי.
תמיד חיקיתי להתפזר לרסיסים
במיוחד בסוף כל כך הייתי בטוחה שהינה הוא ינצל את החולשה שלי.
עכשיו הוא יכול הכול.
והוא אף פעם לא באמת ניסה.
ואולי, זה כי כל פעם שניסה למתוח קצת את הגבולות.
כל פעם שניסה לקחת קצת יותר ממה שהיה לו באמת מותר בגבולות מגרש המשחקים שלנו.
היא גילה שהכלבה הזו יודעת להיות כלבת שמירה מפחידה מאוד.
היום אני מבינה שאף פעם לא באמת חיפשת לבטוח באחרים.
אף פעם לא באמת חיפשתי אביר על סוס לבן שיציל אותי מהחרא חיים שחייתי בהם.
חיפשתי את המפלצת הכי גדולה שאני יכולה למצוא.
כדי שהיא תזכיר לי שרק אני יכולה להציל את עצמי.
אף פעם לא הייתי צריכה סוס או שריון.
אפילו לא חרב.
אבל תמיד ידעתי להציל את עצמי.
רק הייתי צריכה לבחור לעשות את זה.
והינה כמו בתוך תסריט מושלם לסרט.
כשאני מנגבת את הדמעות שזולגות לי בדממה
כשאני שוכבת לידו כשהוא ישן עמוק כל כך.
הוא עדין מניח עלי את היד החמה שלו
זו שמנחמת כל כך.
זו ששומרת אותי מקורקעת למציאות בצורה הטובה ביותר.
והוא לא פרא ולא מפלצת.
הוא גם לא נסיך או אביר.
הוא פשוט איש שאוהב אותי עם כל הלב שלו
ואני אוהבת אותו עם כל שלי
וביחד אנחנו שומרים אחד על השניה לא לאבד את הדרך כשאנחנו נלחמים במפלצות והשדים המסוכנים ביותר.
אלו שחיים עמוק בתוך המחשבות שלנו.
הוא לא מחפש להציל אותי.
אבל הוא תמיד מזכיר לי שאני זו שהצילה את עצמה.
לפנטזיות שאני יכולה לפנטז.
לרעיונות שאני יכולה להמציא.
לחוויות שאני רוצה לחוות.
לחוויות שאני רוצה לגרום לאחרים.ות לחוות.
לנפש היוצרת שלי כשיש לי השראה.
לאושר והעונג שאני מסוגלת לגרום.
ליכולות והכוחות הנפשיים שיש בי.
ליכולת שלי להתפתח, לגדול ולהתחזק.
לדברים הטובים שהחיים יכולים להכיל.
לדברים הקשים והמכשולים שיכולים לצוץ.
למסוגלות שלי להתגבר עליהם.
זה מרגיש כל כך שלב.
כל כך ביתי ונכון לי.
רק בא לי לכרבל ולשמור עליה לנצח
כל כך מענג לנער את האבק משרירי השליטה שלי.
שכחתי כמה בקלות ובטבעיות יוצא ממני החיוך המרושע כשמתנדנדת מולי בובה קסומה בין העונג לסבל.
כמה עונג זה לצפות בלחיים מסמיקות ממבוכה ודברים אחרים.
וכמה יפה זה הריקוד המתפתל בין האג'ינג לסיפוק המתוק.
לעוד הרבה פנטזיות קטנות וגדולות
מוגשמות.
יום הולדת שמח לי
או משהו כזה.
אפילו לא שמתי לב לתאריך...
אני רוצה לכתוב יותר.
להיות חופשיה יותר במילים.
אבל אני מפחדת.
מפחדת להשאיר אדות למחשבות שלי.
מפחדת להשאיר זכר לטריגרים.
לשמור מידי זכרונות ארורים.
מפחדת לתת מקום לתחושות.
התחושות האלו שאני לא באמת רוצה להכיר בקיומן.
מפחדת לתת ביסוס לפחדים שבקושי העזתי לדון בקיומם במחשבות שלי.
לתעד התדרדרויות מסוימות.
מפחדת להכיר באמיתות מסוימת שאני בקושי מציצה בה בפזילה.
בקצה של קצהו של תווך ראיה שלי.
התדרדרויות של הגוף והנפש.
הכרה בקישלונות וויתורים על חלומות ואנשים שהיו ואינם עוד.
אני מפחדת מתיקוות שעלולות להיבנות.
והכי אני מפחדת מהכוח.
מהיחולות
מהדברים הקטנים שאני עושה בלי להרגיש
כי זו אני וכך תיכנתו אותי אנשים לא שפויים.
קצת מפלצת כמו זו של פרנקנשטיין
אבל מבפנים.
בין הנירונים בצמאתי העצבים
בתוך ההרים והבקעות של המוח.
רוצה לכתוב יותר
אבל יודעת כמה כוח יש למילה החרוטה במוחם של אחרים.
ואני, אני כבר הרבה שנים חורטת בדם ליבי
את.תורתי וסודותי הלא קיימים
לאוויר העולם.
ולפעמים אני רוצה קצת להפסיק.
לאור חגיגת הגילויים הקטנים והחדשים שלנו
בריקוד מחוץ לשמיכות.
לאחרונה מצאנו ששינוי קל בתנוחה הרגילה שלנו...
מביאה לשידרוג ממשי לעונג של שנינו.
התנוחה החביבה עלינו היא כאשר אני מבצעת מאיין עמידת נר עם פיסוק על גבול השפגט...
כרית מתחת לגב התחתון מוסיפה מאוד לנוחות שלי.
ואני תמיד חובבת את זווית הכניסה כאשר אני מקופלת לחצי.
לאחרונה התנסנו בכך שאני לופפת את רגלי סביב האגן שלו. ומחטיבה את הקצב חדירה.
אנו עוברים משכיבה מלופפים אחת בשני.
מתלטפים ומעוררים אחד את השניה ואחרי מספיק טיזינג אני מציעה שנעבור לשלב השנייה.
והשילוב הזה של הזוית עם קביעת המקצב.
פשוט מוביל אותנו להתפוצצות עונג מטריפה.
ומפעם לפעם זה רק משתפר.
משהו בנו כל כך מתאים ועובד.
החיבור הפיזי של הגוף שמתאימים עצמם.
והחיבור הנפשי שככל שאנחנו ממשיכים להיפתח גם כלפי עצמנו וגם אחד מול השנייה במה שעושה לנו טוב. רק משפר את יכולת העונג שאנחנו מסבים.
וזה בפני עצמו עושה לנו פיצוצי אושר בנפש.
וגם בחווית העונג.
אני עפה מזה שאנחנו ממשיכים להגביר את יכולות העינוג ההדדי שלנו.
עומדת להתחיל טיפול חדש נגד כאב.
עדין אופיטי כי כרגע כמעט אין אופציות אחרות.
אלה רק אופציות בשילוב.
עולה מדרגה רצינית ועוברת מכשורים עם חצי חיים של 6 שעות
למדבקות עם חצי חיים של 3 ימים.
זה בעצם אומר שגם אם אני מפסיקה את הטיפול,יכול לקחת עד 3 ימים שהכל יצא מהמערכת.
יקח לי כ3 ימים לדעת איך אני מתמודדת עם התרופה. ואני צריכה כרגע לרדתבמינון של התרופה הקיימת משמעותית לשבוע לפני שאני יכולה להתחיל את החדשה.
זה קשה, הכאבים סוחטים אותי.
אבל מקווה שזה ישתלם. למרות שכל הטיפולים הקודמים שלקחתי עליהם סיכון לא השתלמו.
אבל מקווה שבסוף אחזור לרמת תיפקוד שתפסיק לדקא אותי מחוסר תיפקוד.
מנסה לתרגל חמלה עצמית בינתיים.
וזוכה להרבה חמלה חתולית שמורכבת ממשמר שלא משחרר ממני של חתולים ששומרים עלי.
ובנימה אחרת לגמרי.
עדין רעבה לקשר חדש.
מגששת בזהירות כדי להכיר מישהי.
ובנתיים בעיקר מוצאת הרבה רוחות רפאים שמופיעות לרגע מעלות תיקווה ונעלמות מיד אחרי.
אני לוקחת את זה יחסית בקלות. יחסית זו מילת המפתח. אבל השועל שלי כואב לראות אותי מפתחת ציפיות ומתאכזבת שוב ושוב.
וכמובן גם מפתח ציפיות בעצמו ומתאכזב.
קשה לו כי הוא לא ממש מכיר את המשחק. אני הבת זוג הראשונה שלו ולפני היו לו פלירטוטים בודדים.
ואני כואבת לראות אותו סובל. אבל יודעת גם שזה חלק מהריקוד של הכרויות.
עד כמה שלפני הכול אני רוצה אהובה עבור עצמי. אהובה שתתן לי את המקום לפרוק דברים חדשים שניבנים בי. אני מבינה שחלק מהדברים האלו, חלק לא קטן מהפנטזיות שלי,קשורות בו בצורה מלאה.
זה נע בין יש בו כל כך הרבה אהבה וטוב שאני רוצה לחלוק אותם עם עוד מישהי. לבין יש עולם שלם שאני רוצה להציג בפניו.
ובנתיים אנחנו ממשיכים לגלות שגם אחרי עשור.
אנחנו ממשיכים לחדש ולגלות דרכים חדשות להתענג זו מזה וזה עם זו.
אני מוצאת בינתיים דרכים מגוונות לפרוק את הדומיננטיות שלי איתו. וזה עונג.
והוא מתענג מזה לא פחות.
זה מדהים איך אנחנו מוצאים עוד ועוד צדדים בנו שפשוט מתאימים.
ואיך גם אחרי עשור שנינו מגלים את עצמנו ובנו חלקים שניקברו עמוק בפנים ומתקבלים על ידי הצד השני באהבה רבה והבנה אף רבה יותר.
זה מרגש איך ככול שאני ניפתחת מולו ומראה את הנימים של הנימים שלי. החלקים שלא באמת הודתי בהם בפני עצמי. כי סיבות.
הנימים האלו מסתדרים עם הנימים שלו כמו בפזל מושלם.
התאמה כמו שלא ציפתי בחיי שאמצע.
וכן עבור שנינו
להיות מסוגלים לחלוק את כל האהבה והטוב הזה
עם עוד. זו ברכה.
עכשיו רק למצוא את העוד הזו.
כי משפחה אפשר לבנות בכל מני דרכים.
אתמול פתאום הרגשתי סופר רע.
הצלחתי לכתוב בצאט שאני מרגישה לא טוב ואני נעלמת. כי הייתי באמצע שיחה עם אנשים.
ומשם תוך 20 דקות כבר היה פה אמבולנס.
את הלילה העברנו במיון.
למרות שהיה ברור מאוד שמשהו לא בסדר.
לחץ דם נמוך
הייתי חיוורת במשך שעות.
ובכללי כל פעם שנעמדתי הכול נעלם
ועמדתי להתאלף שוב.
אבל לא מצאו שום דבר
בקיצור אני מותשת, מבולבלת.
אבל באמת אין לי כוח להתמודד עם עוד משהו רפואי חדש.
אבל כרגע פרט לאיבוד כמה שעות שינה שדי הצלחתי להשלים.
אני בסדר.
וחוץ מזה דברים חדשים מבעבעים
והם מרגישים נפלאים
