מצחיק אז צוחקים, לפעמים גם כשלא מצחיק.

רק הבאנו גור קטן  והינה החתול הבוגר שלי חולה.
הוא מאושפז בכפר הירוק ולא יודעים מה יש לו
ואני דואגת נורא
מקווה מחר לתשובות ולשיפור במצב שלו.

אני אמא פולניה שלא תשן הלילה.

http://www.interload.co.il/upload/8756886.jpg

http://www.interload.co.il/upload/3215577.jpg

אז יש לנו תינוק חדש בבית
הוא לבנבן עם כתמים אפורים, הולך אחרי על כל הבית ומילל.
הוא מתוק להפליא וסוף כל סוף מתחיל להעלות קצת במשקל.
הגיע עור ועצמות אלינו.

זה התינוק המשותף הראשון שלנו.
עד היום היו לי שלושה ילדים שבן זוגי אימצם לליבו באהבה ענקית.
מה שכמובן רק גורם לי לאהוב את כולם יותר.
הילדים מתים עליו.
והתינוק הקטן עושה פה בלגנים לכולם
אבל לאט לאט מתרגלים.
ראה וטרינר, יעבור את כל הפרוצדורות הניצרכות בגיל המתאים.
הוא עוד פיתי מידי לחיסונים והכול. 
המשפחה הקטנה שלנו גדלה בעוד 4 רגליים ואנחנו מאושרים

מהיום אמא אבא ו4 חתלתולים!!!!!!

מיאו פווררררר

מוזר לי כמה קל היה לי לכתוב פעם.

הייתי עוצמת עיניים ומתחילה לדמיין חדר,ממש בונה אותו מאפס.

הוא היה רחב וגדול, בלי חלונות רק מזגן שמכניס אוויר מסונן ומצונן, כי כשקר יותר קל לפחד.
וחוץ מזה שלי תמיד חם אז שיהיה קר.
הוא תמיד  היה כחול עם נגיעות של אדום ושחור, כי בכל זאת!
היו לו ווים מסודרים במרווחים שווים על כל התיקרה וגם מסביב להיקף הקירות.
כי נקודות עגינה זה כל כך חשוב בימינו

ורק אז הייתי מתחילה לחשוב מה בא לי לעשות ואיזה רהיטים אני צריכה.
וכך הייתי מתחילה לבנות את הרהיטים שרצים לי בראש.

כיסא קשירה מיוחד  שבנוח משתי תומכות שמתחברות לעמוד רחב שמתקבע לריצפה.
התומכות היו מרופדות והן יועדו לפסק את הרגליים

הן יהיו ארוכות מספיק כדי שיהיה אפשר גם להשכיב עליהן וגם רק לשבת.

אבל רחבות מספיק כדי שבמהלך קשירה אליהן ישאר מעט מאוד מרווח תמרון.
כי קצת התפתלויות זה סקסי וגם נותן אשליה קלה שאולי אפשר לברוח מהמצב

מפה אני אתחיל לדמיין במי מתחשק לי להתעלל הפעם, גבר או אישה או אולי גם וגם.

אני אדמיין בדיוק איך הגוף שלהם יהיה בנוי, עם שרירים באזורים מסוימים ורכים ושמנמנים באזורים אחרים.
אנושיים, זה הכי חשוב לי, לא שיהיו בובות ברבי, אולי אני אפילו אתן שמות לדמויות שלי, כדי שזה יהיה אישי יותר.
ואז אני אדמיין לי צעצועים לשחק בהם איתם.

וכך אני אתחיל לכתוב סיפור חדש.
תוך כדי שאני רואה אותו מתפתח בעיני רוחי כמו סרט.

אולי אני צריכה לחזור לכתוב קצת, כי הרבה זמן שהדמיון הסדיסטי שלי לא קיבל קצת חופש. 

מדהים איך זה שתמיד יודעים מי הם חברי אמת רק ברגעים הכי קשים.

בתקופות האלו שרוצים להעלם אל מתחת לאדמה כי החיים חובטים לכם בראש.
ואין זמן לנשום או לראות חברים או אפילו למצוא זמן לדבר.

ואז עומדים מולי אנשים שנלחמים עלי.
נלחמים לשמור אותי בחיים שלהם ולא נעלמים ולא נותנים לי להעלם.
ואוהבים אותי בדיוק כמו שאני.
ותומכים ועוזרים ולא מוותרים.
ומזכירים לי כמה טוב לחיות.

יש לי חברות מדהימות שיעשו הכול כדי לעזור.
ועושות הכול כדי לעזור לי.
יש לי בן זוג מדהים שלא נותן לי להילחם לבד.
ולא נותן לי לשכוח כמה הוא צריך אותי ואוהב אותי וכמה אני שווה.
ויש לי משפחה, קטנה, ממש פיצית אבל שמחזיקה אותי כל כך חזק 
עד שאני מרגישה ששום דבר לא יעצור אותי.

אני אמשיך לחיות ולהילחם לחיות ולהבריא ולהתחזק עד הרגע האחרון

אמרו לי שאם אני אממש את כל הפנטזיות שלי, יבואו חדשות.
שהמוח ממשיך לעבוד ולחשוב וליצור.
אף אחד לא הכין אותי שהפנטזיות לא יגדלו ויהיו קינקיות יותר.
אלה שההפך יהיה הנכון, שפתאום אני אחשוב ונילי.
שאני אחלום רך ועדין, זורם ורגוע.
בונה שיאים של מתיקות אקסטזית מסוג שעד לפני 3 שנים לא ידעתי שאני מסוגלת לחוות.
רכות בלי כאב, בלי משחקי כוחות בלי בדסמ.
ממקום של שיוויון מוחלט.

אהבה הייתה לי גם בדסמית, יותר ופחות אבל הייתה.
אבל לא הייתי מוכנה למה שמערכת יחסים ונילית אחת תכניס לי לרפוטוואר.

הוא הוינילי הראשון שלי, אחרי 9 שנים של בדסמ אקסטרימי אינטנסיבי שלכח אותי לעופף על להבות.
לשחק באנשים מולי, לתת לאנשים לשחק בי, שכלל דם יזע ודמעות פשוטו כמשמעו.
מה שגנב לי את הלב היה הכנות והישירות, החוסר המוחלט של משחקים.
הויניליות.

ויש קשיים, זה לא תמיד קל, זה ממש לא מוכר והכי גרוע זה שאנחנו כותבים את החוקים תוך כדי.
לומדים את המשחק תוך כדי העבודה.
ומתמודדים עם היום יום הכי בינאלי וחסר פאזז שיש.
וזה הדבר הכי אקסטרמי נפלא ומרגש שחוותי ממרום 12 שנות הבדסמ שלי.

האם יכול להיות ששוב מגרדות לי הידיים?

הבעיה היא, שגם אם כן וגם אם לא. אין לי זמן לנשום בטח לא לחפש איך לגרד אותן.

ואולי נכון יותר לכתוב למה אני מתגעגעת.
אני מתגעגעת למגע של גוף נשי רך ועגלגל, להרגיש עור מצטמרר אל מול האוויר הקר וקצות האצבעות שלי.
אני מתגעגעת לקחת אישה למסע הכירות מעמיק ביני לבין הגוף שלה.
לשחק איתו ברכבת הרים של תחושות ורגשות, מכאב וכלה בצחוק ועד לאורגזמות מטריפות.
אני מתגעגעת להרגיש שיש לי מישהי מיוחדת שהיא שלי, הדבר הכי יקר שלי, שאני אגונן ואשמור עליו מכול.
השלי הזה שיש רק פה בעולם הזה, שמגיע עם עיניים נוצצות ורצון לרצות.

אני מפנטזת על נשלטת שתהה קודם כל שלי ולי למשחקים.
אבל כן הייתי שמחה לחלוק אותה עם בן זוגי מדי פעם.
ואולי, ללמד אותו את רזי השליטה שלמדתי אני לאורך השנים.
הייתי רוצה להציג בפניו את עולם השליטה הטוב והנעים שאני מכירה.
את החום והאהבה, הענקה של כאב ממקום מרים ומחשל.

אבל חשוב לי להדגיש, הנשלטת תהיה לפני הכול שלי.
וזה אומר באחריותי ותחת חסותי.
והמערכת יחסים תבנה ביננו.

מסיבה גדולה.
כל כך הרבה אנשים נמצאים פה, כולם מתרגשים, ממישהו גדול שמגיע מחול שארגן לין מסיבות בכל העולם. ועכשיו הגיע אלינו.
כולם מסביב מדברים, על כל שראו, קראו, שמעו, עליו.
אני לא מכירה את הניק ולא מעניין אותי ממש מה עושים אי שם מעבר לים.
אני בקושי מתעניינת מה קורה מעבר לקיר.
לא ממש רצתי לבוא, אבל חברים שכנעו אותי שזו חוויה של פעם בחיים.
הסיבה שהשתכנעתי לבוא הייתה שמועה שהאיש עוסק בכישוף ומשלב את זה פנימה. דברים שעברתי עמוק בפנים שאיש לא יבין עשו לי איכס. אבל החלטתי ללכת בכל זאת. יושבת לי עם שתייה לא משכרת, כי לא מתחשק לי לשכוח,
כי אי אפשר לשכוח באמת. חברים מסביבי וההתרגשות גואה
מתחילים להופיע אלו ששייכם לו, ההתלחשויות והדיבורים מסביב עלו לעוצמות שיא, מצלצלות לי האוזניים והבפנים שלי מתהפך, אני לא מתחברת לבלגן הזה שרץ מסביב ולא מבינה מה כל המהומה.

ואז משהו מושך את תשומת לבי, בגל מושלם כולם מתרחקים ממרכז החדר ונצמדים לקירות ואני נעמדת, שם ממש ממול בקצה השני של האולם הגדול והמצועצע הזה, אני רואה אותו נכנס. כמה נשים יפות הולכות לצידיו במבט מושפל, גברים קצת רחוק יותר, חסונים ויפים מרגישה כאילו כולם מביטים בי, בוהים בי. אולי זה בגלל שאני היחידה שנשארה לעמוד במרכז החדר כשכול שאר האנשים נעלמו לתוך הקירות.

ואני, אני לא מצליחה להפסיק להביט בפמליה המרהיבה הזו, עד כמה שהיא בינאלית ומצועצעת כך היא סוחפת ויפיפייה.
ואז עיננו נפגשות, מבט אחד ואני פשוט יודעת, כאילו מישהו הוריד את כל המידע ישירות לתוך המוח שלי. הכול הפך כל כך ברור ומובן.
אני מזהה אותו מחלומותיי, אלו מהשינה, אלו שבהקיץ ואילו שאף פעם לא ידעתי להבדיל מה הם היו אם היו חלומות בכלל. רואה את שפתיו זזות קוראת אותן מרחוק וכאילו שומעת את המילים נאמרות ישר בתוך האוזניים שלי.
וזה הרגע שאני מבינה למה כולם נעלמו, העיניים שלי זורמות מטה לכיוון רגליו ונחות על נמר שחור שרירי וגדול, עם שיניים חשופות שנראה מאוד לא מרוצה מכל התהלוכה הזו. וכשאני אומרת גדול אני מתכוונת גדול, יותר גדול ממה שאמורה להיות החיה. הולך לפניו קשור בקולר ומושך אותו בכוח עצום, אפשר לראות את האנרגיה ששניהם משקיעים הנמר רוצה קדימה והוא רוצה ללכת לאט, להשלים את ההצגה.
עיניי ננעצות בנמר ומשהו בי קורא לו אלי, הפה שלי לוחש  משהו בשפה עתיקה שרק הוא, אני והנמר מבינים כנראה.
רואה אותו מחייך כאשר הנמר מתחיל להילחם, ההצגה שזה יוצר מבורכת בעינייו  כולם מזמן נעמדו צמוד לקירות והם מרוכזים במחזה הלא ברור שקורא לפניהם. הרבה שם מכירים אותי ולא מבינים מה לי ולזה.

הנמר משתחרר, או שמה משוחרר, פורץ בזינוק בריצה מהירה ישר אלי
אנשים סביבי נבהלים ועבורי הזמן כאילו העט את עצמו.
אני ושמעת אותם צועקים לי לזוז. וכשנשארו רק שני צעדים ביני לבין הנמר השקט השתלט על האולם הענק. כל כך שקט היה, שהלחישה שלי "עצור" הדהדה מהקירות. וכך באמצע הצעד, כמעט באוויר, הוא נעצר. ואת חצי המטר האחרון עשה בזחילה עד אלי. ונעמד מולי בתנוחה חתולית כנועה. אני מחייכת מושיטה ידי אליו ומלטפת את ראשו. לשונו מלקקת ברוך את ידי והוא משמיע קול גרגור עמוק.
אני נופלת על ברכי כאשר פני מול ראשו עינינו נפגשות שוב והוא שואג
אנשים סביב נבהלים ואני בנינוחות מחייכת מהנהנת, הוא מזנק עלי כפותיו על כל כתף ואני נופלת אחורה הוא מלקק ומתלטף בפני, אני מחבקת את צווארו הגדול עם דמעות בעיניי.
ולוחשות לו, יקירי שוותה עלי, הוא מתרחק מעט ומעצם חיבוקי הוא מחזיר אותי על ברכי. אני מסירה את קולרו, יודעת שאני לא צריכה קולר על מנת לשלוט בו,
מחבקת אותו שוב ומהצד אפשר להיות בטוחים שהוא מחבק חזרה.
כאשר החיבוק נגמר אני קמה על רגליי ופוסעת אליו
מבטינו נפגשים שוב ושומעת את קולו מהדהד בראשי, אל תנתקי מבט, הוא מחלק לי כבר הוראות בימוי. כאשר אני קרובה מספיק אני קדה קידה עמוקה ומגישה אליו את הקולר והרצועה שהסרתי מהנמר, הנמר שלי.
שפסע לידי לאורך כל הדרך והתיישב שם ממש לרגלי.

קולו מהדהד בחדר, שעל אף מאות האנשים, סורר בו שקט מוחלט, כולם דרוכים ומצפים. הוא מצא את גברתו אני רואה, אני מחייכת ועונה, ואני את אדוני" קורעת על ברכי ומושיטה את הקולר אליו, הוא לוקח אותו מידי
ושואל, את יודעת מה מחכה לך?
מהנהנת, הוא לוקח את הקולר ונותן לאחת הנשים, לוחש לה מספר מילים והיא יוצאת. אני נשארת במקומי בגירה (הנמר) מתקרב אלי משתפשף מרגיש את המתח באוויר, ידו מושתת אלי מלטפת את שערי ברקות את פני
האישה חוזרת ועמה קבוצה גדולה של נשים. הן כולן משתחוות לפני וקוראות לי כוהנת, אני מרכינה את ראשי לאישור, את אשר רצה לומר כבר אמר בצורה שרק אני אשמע, הן עוזרות לי לקום, מפשיטות את בגדי מעלי מחברות אזיקים מיוחדים לידי ולרגלי. קדות והולכות אחורה בקידה בפני.
גברים נכנסים ומחברים שרשראות גדולות לכל אזיק ואוחזים בקצוות האחרים של השרשראות שמחוברות לגלגלות גדולות בתקרה.

הוא פונה לקהל בפעם הראשונה מרגע שנכנס ומסביר דברים שאנשים לא ממש מבינים, אבל הכל בשביל שההצגה תמשיך.
בגירה פוסע קרוב אלי ואני שולחת אותו לשבת בצד מבקשת שיקשיב לו ואומרת שאהיה בסדר. 4 אנשים נכנסים פנימה כל אחד בגלימה שונה
אחת בגלימה חומה אדומה עם הדפס סלעים סוחבת דלי גדול.
שנייה בגלימה צהובה כתומה שנראית כאילו היא עולה בלהבות סוחבת לפיד.
שלישי בגלימה כחולה שנראית כמו זרם של נחל סוחב דלי גדול.
ורבעי בגלימה לבנה כחלחלה שנראית כמו משב רוח בן עננים.
הוא מביט בעני ורק אנחנו שומעים את השיחה, שואל, אני עונה, יודעת לחלוטין שאף קול לא יוצא מפיו, מדברים בשפה עתיקה שעד לאותו רגע לא ידעתי שאני מבינה אותה או שהיא בכלל קיימת.

הטקס מתחיל הראשונה מתקרבת ואני קורעת על ברכיי לפניה. שני גברים נגשים ועוזרים לה להרים את הדלי הגדול, הם שופכים באטיות זרם דק של  אפר ואדמה על ראשי, שותפים אותי בו.
ובינתיים האישה מברכת
"אדמה אם החיים עטפי את גופה היה לה גוף כשם שאת גוף העולם"
כאשר נגמרת האדמה בדלי הגברים פוסעים למקומם.
האישה השנייה ניגשת קדימה מטה את הלפיד אלי ואני נעמדת
להבה עוטפת את גופי את כולי והאישה מברכת.
"אש שומרת החיים הגני עליה ותני בה כוח כשם שאת כוח העולם"
היא פוסעת אחורה והאש דועכת.
הגבר השלישי פוסע קדימה
שני גברים ניגשים שוב ואני קורעת על ברכיי לפניו הגברים שופכים
מהדלי שלו זרם דק של מים קרים על ראשי ושוטפים את גופי
הוא מברך
"מים שומר החיים טהרו את גופה ותנו בה ההמשכיות כשם שאתם המשכיות העולם"
הגבר הרביעי והאחרון ניגש אלי ואני נעמדת חזרה בפניו
הוא מסמן לארבעת הגברים האחרים והם מתחילים בקצב איטי וקבוע למשוך בשרשראות, אני מונפת באוויר.
הוא מברך.
"אוויר רוח החיים מלאה את גופה והענק בה את הרוח כשם שאתה רוח העולם"
כאשר הוא מסיים לברך וחוזר למקומו, כולם יורדים על ברכיהם. והוא אדונם פוסע קדימה, כעט בורכת ע"י יסודות העולם והחיים ואת מוכנה להגיע לשלב הסופי של למידת השימוש בהם.
כן מיי לורד עונה לו, השלב הסופי הוא קשה עד מאוד, את מוכנה לו?
כן מיי לורד עונה לו, הוא מסמן לגבר זקן וקטן קומה לגשת אליו,הגבר אוחז בידו שוט עור בעל זנבות ארוכים מאוד, הגבר בקושי אוחז בשוט.
מיי לורד לוקח את השוט בידו מביט בעיניי ולוחש בראשי שקט הייה שלווה לא אפגע בך לעולם. עיניי אוחזות במבטו, שוטו מונף אל על ופוגע בגופי
הזנבות הארוכים מתלפפים סביבי נושכים ועוזבים. ושוב ושוב.
הצלפה אחר הצלפה ואני לא זזה ולא מוציאה קול, כל שאני יודעת זה מבטו
עמוק בעיניי. אני לא סופרת את הצלפותיו בספק עם הוא סופר, גופי אט אט נצבע אדום לוהט פסים על פסים שיוצרים דוגמאות יפיפיות. העור בוער ומרגיש כאילו שוב אני עולה בלהבות. הוא עוצר לוחש לי לעצום את עיניי, מהנהנת (בספק אם באמת הנהנת) עיניי נעצמות ואני כבר לא שם, אני לא יודעת איפה אני אבל לא שם.
ההצלפות נמשכות מתחילה להרגיש אותן חודרות פנימה צריבה עמומה חודרת מרחוק,מרגישה את עצמי מרחפת, מה שאינני יודעת, הוא שאני מרחפת באמת
גופי התרומם למלה האזיקים מזמן שוחררו מעל ידיי.
וההצלפות המשיכו עד שלא חשתי אותן יותר. הוא שם איתי בערך קורא לי לחזור אליו, להפנים את מה שקורא לי, הוא פוקד עלי לפתוח את עיניי
אני מבינה, אני המומה, רגע או שניים ואני נופלת. הוא שם למתה תופס
אני בידיו עטופה מחובקת.
מבקשת רשות לקרוא לבגירה שלי מסבירה שהוא מבוהל מעט ואני רוצה להרגיע אותו, הוא צוחק ומאשר. בגירה מגיע אלי בריצה, מלקק את פצעי כמעט מחבק, הוא לוחש לי קלות, עשי את אשר את צריכה.
מניחה את ידי על בגירה מתרכזת ובגירה גדל עוד יותר.
הוא מניח אותי על הנמר המדהים, ספק רוכבת ספק שוכבת, הוא לוקח אותי החוצה הרחק מהאנשים ומיי לורד אחרי.
אני לא יודעת בדיוק לאן אבל לחדר שבו אמבט ריחני מחכה לי, פצעי נשטפים מעלי, שערי ואיפורי מסודרים מחדש ושמלת ערב יפה מולבשת לגופי
אני פוסעת חזרה אל אולם המסיבה לידו מוכתרת שם
על מולו כנועה על מול עולם גבירה
ובגירה שלי תמיד לצידי ולעולם לא קשור בקולר
הוא קשור אלי בכוח חזק מזה, כשם שאני קשורה אל מי לורד.