מצחיק אז צוחקים, לפעמים גם כשלא מצחיק.

הזוגי קנה לי מדיח.
והמדיח עכשיו הוא העבד החדש שלי.
ולאט לאט כל הבית יעבור במדיח!
לפחות כל מה שנכנס.

חוץ מכמובן החתולים! 

הייתי פוליאמורית פעילה רוב השנים בהן הייתי פעלה רומנתית.
משהו לא הסתדר לי אחרת, פשוט לא הייתי בנויה למונוגמיה.
ועדין כשאמרו לי חכי לכשתקירי את האחד, את תראי שזה ישתנה, צחקתי.
מ אמר שזהי יהיה אחד ולא אחת?
ולמה זה חייב להיות ביחידים?
למה לא רבים ואיך בכלל אחד או אחת אמורים למלא את כל הצרכים שלי לבד?

בהתחלה, היינו פוליאמורים פעילים, או לפחות אני הייתי כזו. 
היו לי עוד פרטנרים במקביל אליט בשנה הראשונה שלנו יחד. אבל אז הגיע עוד ניתוח ועוד ניתוח, אחד שלו, אחד שלי. והכוחות שלי הצטמצמו בטרוף. ונוצרה שיגרה שלו ושלי, רק שלו ושלי.
וכל פעם אמרנו שכשהשיגרה תשתנה נבדוק שוב. כל פעם אמרנו כשרק השלב הבא יצליח להגיע ניבדוק שוב.
ועברנו לגור יחד ופתחנו חשבון בנק יחד ואפילו סוג של התארסנו. ועדין נשארנו בשיגרה רק שלו ושלי.
ואנחנו עדין קוראים לעצמנו פוליאמורים, אנחנו עדין מרשים זה לזו להיות עם אחרים סוג של.
פשוט אנחנו לא עושים שום דבר עם הרשות הזה. 
ואני מתרצת לעצמי תרוצים, נותנת לעצמי הסברים, שאין לי זמן וכוחות ומקום ואנרגיות.
ואיפה בשיגרה שלנו אני מכניסה עכשיו עוד אנשים בלי שזה ישבור את השיגרה שלנו?

אני כל הזמן עם האצבע על הדופק. ובאמת יותר טוב מרע לי, יותר נעים ממפריע לי.
יש לי יותר ממה שחסר לי.
אבל פיתחתי פחד שכזה להכניס מחדש אנשים חדשים לחיים שלי, אחרי שהשתנתי כל כך הרבה בזכותו. 

אחרי שהזדקקתי והפכתי יותר ויותר לעצמי בלי אישורים של הסביבה, אני תוהה מי ירצה נון קונפרמיסטית שכמותי חוץ ממנו והאם יש לי בכלל כוחות להתחיל מחדש משחקי חיזורים.
כשיש לי כל כך הרבה בבית ואני לא יודעת בכלל מה עוד אני צריכה או רוצה לחפש שם בחוץ?

כשכל כך טוב לי, האם בכלל חסר לי משהו?
או שזה פשוט הרגל שכזה שפיתחתי שאומר שאני לא יכולה להיות שקטה בלי גיבויים?

והיום הבית מתמלא בניחוח בורשט אדמדם סגול בורדו עשיר.
מלא סלק שיאכל עם תפו"א ושמנת חמוצה כמיטב המסורת.
ויהפוך לו למרק ורוד זועק ונפלא!

יחי הבורשט!

היום הוא התעלל לי בפיטמות. אני עוד ארגיש את זה מחר. הוא הכאיב לי עד שירדו לי דמעות. ותוך כדי יכולתי להרגיש את הזין הנפלא שלו מתנפח ומתקשח.

הייתי חייבת למצוץ אותו בו ברגע שהו שחרר לי את הפתמות. 

ואז הוא גם נתן כמה ספנקים טובים וזין לי את הצורה.

ובסוף אוננתי על הזין שלו.

ואז גם אוננתי לידו.

ואחרי הכל חיבקתי אותו חזק נישקתי ואמרתי לו תודה.

וזה למה 4 שנים ועדין לא באמת מגרדות לי הידיים.

המערכת יחסים אולי ונילית.

הסקס ממש לא

וזו רק סיבה אחת פיצית למה אני כל כך אוהבת אותו

אני כבר הרבה זמן מנסה להבין אם חסר לי. ואם כן אז כמה חסר לי.
ואם חסר לי אז מה בדיוק חסר לי.

נכון, אני כבר לא מזדינת עם 3 גברים שונים בשבוע. ואני לא מזדינת במשך שעות על שעות כל ערב שני.

אבל זה גם לא מה שחסר לי, כן אפילו לא חסר לי לגמור יותר פעמים ממה שאני מסוגלת לספור.

הסקס הפיזי המזדמן, זה לא מה שמדבר אלי היום. וכשאני חושבת על מה שבאמת חסר לי זה משחק המוחות.

ללמוד להכיר אדם מחדש על בוריו, ללמוד ולבדוק כל כפתור וכפתור. להבין מה גורם לו לתקתק ואז לשחק לו במקצבים. 

זה קצת חסר לי, אבל לא מאוד, לא מספיק כדי שאתריח את עצמי לכל הכאב ראש של לחפש מישהו או מישהי למערכת יחסים מסודרת של שליטה, כזו שבאמת אפשר להגיע איתה לגבהים.

ומצד שני התהליך הזה של להכיר וללמוד אדם חדש זה חלק מהכיף?

לא רוצה שהחיבוקים שלו אי פעם יפסיקו.
לא רוצה שההתפנקות שלו אי פעם תפסק.
לא רוצה שאי פעם הוא יפסיק להיות הוא.

הוא עושה לי כל כך טוב,  הוא שומר האושר שלי.
הוא מרים אותי כשאני שבורה.
ואוסף אותי אליו בשיא הרגישות.
הוא לא איש של מילים אבל תמיד אומר את הדברים הנכונים.
והוא סובל את כל השגעונות שלי.

לא רוצה שאי פעם יפסיק מה שיש לנו ביחד. 

ואני תוהה, האם יש בי עוד את היכולת לשחרר. לתת את השליטה לאחר.
להירגע מספיק כדי לוותר על משהו שהפך כל כך אני בשנים האחרונות.

אני תוהה, האם אני עדין בכלל רוצה ביותר ממשחק של הנאה הדדית שכזו.
משחק תפקידים, אני כזו, אתה כזה ומשחקים בתמימות של ילדים.
שעוד לא נפגעו ולא נכוו ועדין לא יודעים איזה דברים נוראיים יש בעולם.

ואני יודעת, שלשלוט ישפך ממני כמו מים. זורם ושוטף רך וסוער.
תמיד היה לי הכי קל לקחת את המושכות, לדעת מה צריך לעשות ואיך לנטב.

ואני תוהה

החלטתי החלטה

עשיתי מעשה

ועכשיו נקי לי 

אני תוהה אם אי פעם ארגיש בנוח לפרסם בו את הבלוג הזה. 
אבל בינתיים אפרסם בזה את האחר. 

https://mogliap.wordpress.com/

זה מדהים כמה לא משנה איזה חברים היו לי, 
איזה אנשים היו סביבי, משפחה, חברים, בני זוג.
תמיד הרגשתי לבד, תמיד הייתי צריכה להתמודד עם שלי לבד.
וכמה קשה זה היה.

והמדהים באמת זה איך דברים השתנו.
איך הייחסים שלי מול המשפחה השתנו כי ביקשתי.
איך החברות והחברים שסביבי התחלפו ופתאום אנשים באמת שם כשאני צריכה.
שמים אוזן קשבת, כתף תומכת ואני לא צריכה לפחד שאני אקריס אותם.
והכי הכי חשוב, יש לי בן זוג שחולק איתי הכל.
את הטוב ואת הקשיים.
הוא פה, נוכח, תומך, מקשיב, מרים, מצחיק ואוהב בלב שלם.

כמה שוני עשה בחיים שלי הידיעה שאני אהובה באמת.
היכולת שלי לקבל את זה שהמשפחה שלי אוהבת אותי ולא תנטוש אותי.
ושבן זוגי פה בשביל להישאר.
והחברות שלי יודעות לשים גם אותי ראשונה לפעמים כשצריך.
מסתכלת אחורה, כמה שנים אחורה ומבינה איזה מרחק עצום עשיתי.
חיים שלמים של הבדל.

אני גאה בעצמי על כל זה 
באמת גאה בעצמי