|
|
|
אז, התרופה החדשה שמרגיעה את האנדומיטראוזיס.
עושה לי התקפי חרדה הזויים בתקופה שאני אמורה לדמם בה.
אז לפיה אם העולם מגיע לקיצו בקרוב...
אני אשמה בטוח.
בכל מקרה החרדה קיבלה נבוט תרופתי בראש וא0עכשיו אחכה לזה שיתחיל להשפיע
אמור להיות כמה שעות נמנום
ואז פרודוקטיביות.סבירה.
דרך אגב אם יווצר חור שחור באזור רחובות ראשון כזה....
זה רק.הרחם שלי התכווץ.לתוך עצמו מחדח.
אני רוצה להעלות פה נושא שלי, עמוק משהו.
וחשוב לי להדגיש מראש שהוא מאוד מורכב עבורי ומאוד דיסוננסי.
היו לי מחשבות, חלומות ופנטזיות בדסמיות מאז שאני זוכרת את עצמי.
עד שגילתי את עולם הבדסמ והפנטזיה, לא היה לי שום עניין או רצון לחוות מיניות עם אנשים אחרים.
לענג את עצמי היה בעיני מספיק.
ובטוח לא היה בי שום עניין במערכות יחסים זוגיות וכן הלאה.
ואז הגעתי למצוא את העולם הזה.
הצצתי והסתקרנתי לגביו הרבה לפני שהייתי חוקית.
ואיפה שהוא שם בסוף גיל העשרה,קיבלתי את האומץ לטבול אצבע של הרגל ולהתנסות.
ואיך שהו תוך שנייה כבר קפצתי פנימה ודילגתי כנראה בדרך על כמה שלבים שלי הרגישו מיותרים.
התענגתי לשבת לסטוץ המזדמן אי שם בגיל 16 על הפנים בלי שום רצון להתנשק איתו קודם.
לשחק איתו בקשירות וכו.
לחוות בגיל 18 את הסשן הכי מטורף וסוג של לא בטיחותי שיכולתי לדמיין.
ועפתי!
חוויתי והתנסתי בכל מה שהתחשק לי.
מהפסיכי ועד המוטרף לחלוטין.
ואל תדברו איתי על לאט ובטוח.
כי ביננו הסם שלי היה בדיוק ההפך.
מה שהעיף אותי היה לסנן ולסנן ולמצוא את אלו שיבטחו בי עד לאקסטרים.
ואת אלו שאני אוכל לבטוח ולהאמין בהם.
ואיך שהו צלחתי לא מעט שנים בלי יותר מידי כוויות נפשיות או פיזיות.
ופתאום היום, בתוך זוגיות ונילית וסגורה (בעצם מונוגמית עד שנחלית אחרת) מכורח הנסיבית.
ואני ממש מבולבלת מכמה מאושרת אני באמת.
מוזר לומר שאני לא מתגעגעת לבדסמ ולאקסטרים.
אבל אני הייתי כן רוצה להתגעגע אליו.
אני רוצה איפה שהו להתגעגע לקפוץ מאחד לשני, לחפש את המשהו המלהיט הבא. או לחקור כמה עמוק ורחוק אפשר לעשות עם מי שפה.
אני מתגעגעת לצורך בבדסמ.
אבל אין בי אותו, הוא חסר.
משהו מאוד עמוק נעים ונוח קורה לי פה עם הונילי הזה. הונילי הראשון שלי!
זה די מובן וברור לי איך פה בתוך הפלונטר הזה שהוא ואני קוראים לו החיים שלנו. שהם מצד אחד מענה על אין ספור פנטזיות שלי, אבל גם מענה על אין ספור סיוטים ופחדים שלי. אני מקבלת בעצם את המענה על הצורך המדהים הזה של לבטוח במישהו לחלוטין.
לאהוב מישהו לחלוטין.
לדעת שיש מישהו שיצא מגידרו ויהיה מוכן לדחוף את עצמו לקצה גבול היכולת שלו, לסבול עבורי את הסבל הכי נוראי שהוא יכול לתאר רק כדי שאני אהיה מאושרת. ואני אהיה מוכנה לאותו הדבר בדיוק עבורו.
ואיך מתוך זה מצאנו מאין איזון קסום כזה שגוקרם לשנינו לא לסבול אבל גם להיות מאושרים בטרוף.
מוזר לי לומר שהסקס הכי טוב בחיי הוא נטול קשירות ושוטים
אבל מלא בתשוקה וטירוף חושים מדויק.
בעונג שמטייל בין סבל לעונג
בדיוק שכנראה אפשר רק מתוך הבנה הדדית כמו שלנו
ועדין
יש בי מאין אבל ו צער על זה שלא חסר לי.
שאין בי געגוע או צורך בריקוד ההוא
במשחק החיזור והפיתוי.
בהפקות הענק של הסשנים שנעו בין טקס עתיק וסרט פורנו מהזול ועד היקר ביותר.
ומשהו בזה שהגבר הזה שנוחר שנ"ץ כרגע לצידי יודע בדיוק איך בשנייה וחצי לקחת את המוח שלי ממצב תיפקודי יום יומי לשלולית חרמנית ורוטטת של ג'לי סקסי.
האיש הזה שמסוגל גם בפאקינג (😜) קוויקי עצלן של רבע שעה בקושי לגרום לי לגמור גם 5 או 6 פעמים בלי להתאמץ.
בלי ששנינו נצטרך להתאמץ או לתכנן.
זה טבעי וקסום כמו סיפור אגדה שלא חשוותי שיכול לקרות שהגוף שלו ושלי נענים בשלמות.
ואני בכלל לא אכנס למה קורה כשאנחנו משקיעים.
ועם כל האושר הזה
אני מרגישה מאוד לא בנוח, מכמה נוח הכל מרגיש לי.
וכמה מוזר זה לא לחוש את הצורך הזה בבפנים של הבטן לנוות בין להיות טרף לבין לחפש טרף לעצמי.
בלחפש את הקליק הבא ושותף.פה הבאים למחול שדים של בדסמ וחוויות אחרות.
איך בכלל מסבירים.
שמה שחסר לי, זה להרגיש שחסר לי.
זה להרגיש שהכול לא בטוח
ומצד שני להיות כל כך מאושרת.
שיש לי פינה משלי בלב שלו ושהוא יודע שיש לו אחת גדולה מאוד בשלי
וזה הבית שלנו.
ואיך שהו, עדין חסר לי שלא חסר.
מוזר לי שלא מגרדות לי הידיים ושפשוט אין בי עניין אפילו לרוץ אחרי הדבר הבא.
יום ארוך עבר עלי.
ישבתי לצד מיטת החולי של אבא שלי בבית החולים.
רואה אותו נרדם ומתעורר במלמולי כאב.
דלקת קשה בדרכי השתן ובכליות.
כנראה גם זלגה לדם.
קטטר ולין נוזלים.
הוא לא אוכל או שותה כנראה עקב הכאבים.
הוא ממלמל בין שינה לערות ושואל למה?
למה הוא חווה את כל זה?
מה הוא עשה רע שזה מגיע לו.
בין לבין אני מניחה עליו יד מנחמת.
מחזיקה לו את היד בעוד התקף כאבים.
אני חושבת.שההתקף עבר והוא נירדם חזרה אז עוזבת את היד שלו.
הוא מתנער באחת והיד שלו רודפת את שלי.
אוחזת בי כאומרת אני לא רוצה לאבד אותך שוב.
מחזיק בי כאילו אעלם לו שוב.
אני מביטה ביד שלי מחזקה ונאחזת בשלו.
מנסה להתרכז בחמלה כלפיו.
מנסה לשדר אליו מוזו ואנרגיות טובות ומנחמות.
להעביר אליו אנרגיות מרפאות.
כמו שהייתי עושה עם אמא שלי כשהייתי ילדה.
עומדת לצידה ומניחה את הידיים עליה מנסה להקל את הסבל.
אבל כל כך קשה לי.
יש לי פלשבקים, לחדר ההוא, הרחוק בקצה המסדרון.
בחדר הבודד ההוא, בו נימצאה מיטה אחת בודדת.
ובשלט ה"בידוד מגע" שהתנוסס עליו
כמו השלט שמתנוסס מעל המיטה של אבי כעט.
מאני זוכרת את אחותי המותשת מגיע יום אחרי יום. לאחר 8 או 9 או יותר של שעות בהתרוצצות.על הרגליים. בעבודה קשה מנסה לגרד את הכמה שקלים להחזיק אותנו צפות ואוכל במקרר.
ועדין להצליח להגיע ולבלות איתי שעה או שתיים, לנחם ולהוות חברה אנושית.
לדבר עם הרופאים בנסיון נואש להבין אם יגגיע ומתי הסוף של הסבל.
לה, אין את.האינסטינקט להניח יד מנחמת. אבל היא מנסה. מנסה לנחם ולעודד.
ואני שוכבת שם כואבת ומוטשת.
לא נרדמת אבל לא רוצה להיות ערה.לבד ומבוהלת. מיחלת למות כדי שכל הסבל יגמר.
בדיוק כמו אבי.
ההבדל הקטן הוא שני בת עשרים ושנייה. בקושי חייתי, בקושי חוויתי. ואבי כבר בן השמונים, אחריי חיים שלמים ומלאים, כבר עם האישה השלישית.
ולא לבד, כי אני פה, יושבת ומחזיקה את היד שלו.
חוזרת לתפקיד הלא נגמר של הילדה המטפלת.
הילדה שהיא בעצם ההורה. והוא ההורה שהוא בעצם ילד.
הפעם אחותי עדין מפרפרת ומנסה להבין מהרופאים מה ההמשך ואיך בכלל כל זה יגמר.
אבל היא לא לבד הפעם.
כי היא ואני הפעם יחד, תומכות וניתמכות זו בזו.
ובגברים הנפלאים שכל אחת.מאיתנו מצאה לה לבנות יחד משפחה לעצמנו.
עדין המטפלות, של הילד המפונק שעושה טנטרומים ומסרב לטפל בעצמו ובמצבים המסכנים חיים שלו.
לא אוכל, לא שותה ומצפה שאנחנו נדאג ונרעיף תשומת לב.
עדין, אין שבב של עזרה משאר הצאצאים שלו, האחים הגדולים שלנו.
האחות שברחה לעשות ילדים, שלא מפסיקה למצוץ ממנו כסף, אך לא תורחת לעשות מעמץ.אלה אם היא נידחקת לפינה.
שלא נדבר על שני הנכדים המפונקים אין קץ, שכבר עשורים הם אנשים מבוגרים, אך עדין הילדים.
בקושי מתקשרים.
בערב, כאשר אני נפרדת בחוסר רצון כי אני חייבת לחזור לדאוג לחיי שלי. ונאלצת להשאיר אותו עם המטפלת.שמחבקת.אותי בחיבוק אמיתי ומנסה להסביר שאנלנו כמו אחיות.
אבל לכי תסבירי לה, שאצלנו במשפחה אף.אחד לא מחבק כל כך חם ורגשי כמוהה.
כולנו מצולקים מידי לזה.
והוא בעין דומעת מצער בכאב על הזמן שפספס איתי. ושב ואומר בצורה כו כנה שהוא מעריך וזה לא מובן מאליו כל מה שאני עשיתי היום עבורו.
אני תוהה.
האם באמת הוא מכיר ומבין ששכבתי במיטה בדיוק כזו, בכאבים כאלו ואחרים. ימים ושבועות ערוכים, קשים ובודדים.
ולי אף אחד לא החזיק את היד כשכאב.
אותי לא היה מי שינחם. אז שתקתי ולא בכיתי.
הייתי חזקה ועמיצה אין קץ, כדי לא להכיבד עוד יותר על אחותי המסורה שהיתה.רגע קט מקריסה.
כשהוא חיי לו באושר ולא שם מחשבה קלה לכיוונינו.
שלי אף.אחד לא החזיק את היד כשכאב, אף אחד לא ניסה לשלוח אנרגיות מנחמות ומבריאות.
ואני תוהה גם עכשיו, שעות אחרי שעזבתי אותו,
אם זה נידמה לי, או שהוא באמת מבין, כמה כעס יש בי על כך.
כמה ערס ורעל מבעבעים בי, כמה אני נלחמת להשקיט ולנטרל אותם, כדי להיות אני כמו שאני רוצה, אני הטובה יותר, שמטעלה מעל.
הבת המסורה והאוהבת, באמת.אוהבת.
שמנחמת אותו עכשיו.
שתתקשר.בבוקר,שתדאג ובאמת תדאג בכל ליבה.
אבל עדין תילחם בכעס ובטינה שמאיימים להרעיל את הנפש שלי.
כדי להיות האישה הרחומה והטובה שעמוק בפנים היא רוצה להיות.
עוד פחות מחצי שעה ירעיש השעון המעורר.
לא מצליחה למצוא כי סביר להניח לא יודעת איפה ואיך, רינגטונים כמו שבא לי.
בא לי שעון מעורר שנשמע כמו שעון מעורר של פעם. כזה שמצלצל פשוטו כמשמעו.
העגולים עם שני הפעמונים והפטישון למלה
ובא לי רינגטון חדש לצלצול של הטלפון.
השיר כבר מזמן לא אני.
אני מזמן לא ביטצ' אלה רק לובאר.
אז בא לי רינגטון שישמע כמו צלצול של טלפון נייח של פעם. מהאלו הקצת ישנים של בזק, עם השפורפרת שהיתה מחוברת בסליל מתולתל ארוך.
כדי שאפשר יהיה ללכת מצד לצד כאשר מדברים.
לילה רע, סיום קלאסי לשבוע רע.
רע פיזית, כי כאילו, קכמה שקשה עם הכאבים, הקישיון של הגוף והמעמסה שזה יוצר על הנפש. הרצון לבכות ולשחרר.
זה שיש זוגי שמבין באמת ומכיל ונותן מקום לשחרר את הקושי שלי ואני יכולה לפרוק אליו
וזה באמת, כל כך עוזר. שאין שפיטה לרעה, האשמה והתגוננות, כי כאילו שיחשוב שתקפתי. אלה מבין שזה קשיים שלי מול עצמי ונותן לו מקום.
הוא באמת מבין, את הצורך הזה לבנות ולעשות.
לסדר שטויות, לקדוח להבריג, לעמוד עם מברגה ולחבר גלגלים לקרש.
לעצב מחדש מבפנים ומבחוץ קופסת קרטון, למיטה מהממת לחתולסקי החדש.
כדי לזכות להישטלת מחדש על שולחן הטואלט שלי.
הוא מבין את הצורך לעצור ו"לבזבז" זמן ואנרגיות על אומנות והנפש.
למרות שעוד לא היה אוכל מתבשל וכן היה כייור גולש מכלים מלוכלכים.
שקים של אשפה שצריכים לרדל לפח.
בית מלוכלך ולא מאורגן.
מראה לכך שהפכתי בעיני לעקרת בית כושלת!
דברים שפעם, אפילו לפני רק עשור. עוד תיקתקתי מידי פעם ולפני עשור חצי בכלל תיקתקתי אותם על הדרך כזה בלי להרגיש.
שטיפה של כל הבית, ניקוי אבק
שטיפה יסודית את עצמי והעמדת סירים על סירים של אוכל ביתי ריחני ומשגע.
גם בלי לפחד לתקתק מתכונים של 3 או 6 או 12 שעות הכנה.
והכל כזה על הדרך, תוך כדי עבודה גדולה ודורשת?
ניהול חיי חברה גם מחוץ למרשתת.
ובקיצור לחיות חיים פעילים.
עקרת בית משכמי ומלה.
עם התחלה אחר התחלה של לימודים או קרירה בעבודה עם קידומים.
להיות טוטחית בכל מה שאני עושה
והיום מרגישה קליפה של עצמי
לא מצליחה אפילו להקפיד על טיפוח בסיסי.
ולמצוא כוח ולזכור למרוח קרם לחות על הפנים אחרי מקלחת טובה. ואין מה לדבר על לארגן רעמת תלתלים מושלמת.
להצליח לגלח בסדירות שתמנוע ממני הסתובבות עם שיער של סמ אורך על הרגליים.
לז'גל באביר את הכדורים שהם פרקים בחיי
מתגעגעת
להרגיש מלאת אנרגיה
מלאת התוכן ויצירתיות מתפוצצת
ולא רק.קליפה ריקה נעה ברוח
עכשיו כבר נותרו 2 דקות לשעון.
לקום להתארגן לעוד יום של אירוי לידוקאין.
לוטו כמה יעזור השבוע...
והינה הצלצול. וכבר צריכה לקום לארגן עוד יום.
נלקדתי בכלוב בשר ודם
עצמות וכאב.
ואני מביטה בי במראה
ואינני מבינה
הכיצד זו אני, היתכן?
כל אי המסוגלות הזו
היא אני?
כל אי היכולת והכאב
האם הם אני?
ואני לבד בתוך בעצמי
ואין אפילו
קווי מתאר של יציאה
והכל פועם בסבל.
ואין ישואה
הייתי כל כך עסוקה בלהתמודד עם הטעויות שההורים שלי עשו בי.
שלא ראיתי שאני חוזרת עליהן באדיקות.
ועכשיו כשההגענו לתחתית הבור.
הגיע הזמן לשנות כיוון ולטפס חזרה למלה.
כבר יצאתי מבורות קשים מזה.
אז גם את זה אצלח.
לפחות הפעם אני מתקנת טעות של עצמי.
ענקית ככל שתהיה.
מצחיק.
ה"בחור" מימי התיכון שוב פנה אלי. הפעם היה איך נומר, ישיר הרבה יותר.
אחרי שבשיחה הקודמת הבהרתי שאני נשואה באושר ובלי כוונות לגוון.
הפעם העיז להצהיר הצהרות בסגנון שעוד ניפגש ו"אני יזיין אותך" (שגיעה במקור)
ברגע הראשון נשמתי עמוק ועמדתי להדוף בנחמדות כמו שאני רגילה.
אבל הרגע הזה היה קצר מספיק שעוד לא נוצרה מחשבה קוהרנטית.
ובמקום העמדתי את ה"בחור" במקום ושתלתי אותו עמוק באדמה.
כי אם כשהייתי בת 16 פעורת עיניים וחסרת נסיון הוא לא הצליח להתמודד איתי.
אז עכשיו, הוא עשרות קילומטרים מאחורי במרוץ.
ופשוט החלטתי לומר כל מה שאני חושבת ושתמיד חלמתי לומר לו ובכלל.
על איפה אני ואיפה נמצא ה"בחור" הזה שחי באשליה שהוא עדין מלך הפנימייה.
ואני השמנה הלא רצויה, שהוא יכול להשיג בלי מאמץ.
אם אז לא הצליח, אז היום?
וזה הרגיש כל כך נכון וטוב!
להכיר במי ומה אני.
להיות גאה באיך אני חושבת שצריך לחיות.
ולמה הוא לא מסוגל אפילו לעורר בי את הפנטזיה של להיות איתו, כאשר זוגי ואני סגרנו את מערכת היחסים עד הודעה חדשה.
הוא בטוח לא יהיה מי שישבור את אמות המוסר החזקות שלי, שאני כל כך גאה שאני חייה לפיהן. ויגרום לי חלילה לבגוד באהבה הכי גדולה שחוויתי אי פעם.
ובדיוק מה אני חושבת עליו ועל העובדה שאורלי ואנאלי בעיניו הם שיא הסוטות המינית. ואיפה הוא לאומת איפה אני עומדת ביחס למימוש כל פנטזיה מינית שאי פעם היתה לי מבחירה שלי.
ולחשוב שפעם חשבתי שאם אולי יש לי בחירה אחת מסיטואציה מינית בעברי, שאולי אני מתחרטת עלי, זו הבחירה שבחרתי כשניסה להשיג אותי בעבר.
קיבלתי שוב את ההבהרה שגם לפני 20 שנים בחרתי הכי נכון בעולם!
והוא אפילו לא קרוב ללהיות ראוי לחוות את העונג שהוא הזדינות איתי!
כי כל מי שחושב.ת שאני רק היישג לסמן עליו וי. או עוד חריץ לסמן בגב המיטה.
לא ראוי לחוות אותי.
אם אפילו לא הייתי מגדירה את מה שחווה כשעשוע קל ו20 שנים אחרי הוא עוד נואש לעוד.
היום אני אשאיר אותו קטטוני!
אני חייתי סיטואציות שהוא סביר להניח לא מסוגל לדמיין לראות בפורנו 😝😝😝
סורי
אבל הייתי חייבת לפרוק!
כי אין לו סיכוי להיות מסוגל להתמודד עם מלכת הבדסמ שאני!
שוכבים במיטה.
מוקפים בחתולים מגרגרים.
אפילו הפחדן החדש בא להתפנק ולמד לבטוח.
הנשימות שלו סדירות ושלוות ממש לידי.
מן רגעים בינאליים כאלו שהם בעצם הכי מיוחדים.
הוא מעביר ליטוף עלי מידי פעם ואני עליו.
בין שאנחנו מחלקים ליטופים בין כל החתולים.
רגעים בינאליים כאלו
של אושר הכי לא בינאלי בעולם.
חלומות שהתגשמו
על אהבה ואושר.
רגעים שהעולם עומד מלכת.לרגע וכל צרות היום יום נמסים ממני.
שלווה ברכות ונילית לא צפויה.
הבחור (באו, הגבר שתכף בן 40) שהתחיל איתי בפייס, זה מהפנימייה.
אז הסיפור פה חמוד ומורכב כל כך יפה.
טכנית, הטענה שלי בפנימייה היתה שאני דלוקה על אחיו הקטן. הילד הרע!
זה היה פשוט מאוד נוח, כי האגו שם היה בשמיים ואין מצב שהוא היה יוזם משהו כי אני שמנה! אז הייתי מוגנת.
אורת הילדה טובה ותמימה היתה שיריון מגן מצוין, למרות שבאו! תמימה לא היתי גם כשנולדתי!
אבל הוא, האח הגדול היה אחד הבנים הכי נחשבים בין נערות הכפר.
הוא היה לאונרדו דקאפריו של הפנימייה...
ואני, שבכל זאת היתי בת 17 חסרת ביטחון ברמה מוחלטת עקב ההתעללויות בבית.
לא תארתי לי לשנייה שמישהו מהבנים שם יתחיל איתי ברצינות. אני תמיד הייתי בטוחה שזה הכל כדי להפוך אותי לבדיחה.
גם כשמר דקפריו הפנימייתי נעמד מולי עירום וזקוף אחרי מקלחת, בעיקר התלוננתי שהוא מסתיר לי את הטלוויזיה 😝 כי אני זו בכל זאת אני!
היה שם פלירטוט מסיבי אבל לא עבר.
והמשכנו בחיינו כאילו כלום לא קרה.
היו לי כל כך הרבה רגשי אשמה שהוא בכלל יזם משהו כי אחת החברות הכי טובות שלי היתה מאוהבת בו רצח. ולמרות שהגברת השתכרה למוות וזינה גם את אחיו הקטן, זה שאני טענתי שאני דלוקה עליו ושברה לי את הלב בגלל הפגיעה באמון. לא יכולתי לעשות את ההפך.
הרבה שנים אני מודה, תהיתי אם הייתי רוצה לחזור אחורה ולזיין לו את הצורה, כמו שתמיד אהבתי לזיין ולהזדיין עם כולם.
זה סוג של היה הנקודה היחידה שלא הייתי שלמה עם הבחירה שלי.
והינה היקום נתן לי הזדמנות נוספת, להבין שהבחור פשוט לא בליגה שלי.
וכנראה אף פעם לא היה בליגת רמת הסטיות שעושות לי את זה.
כי באו, השועל ה"ונילי" והמושלם שלי יותר סוטה ממר אורלי ואנלי.
וחוץ מזה אני נשואה באושר אלוהי
עם סקס ששורף גם את הגהנום מרוב שהוא טוב לי.
אז לסרב לו בעדינות בא בלי אפילו לחשוב על זה.
וזה מרגיש לי כל כך נכון וטוב...
(למרות שביננו הפיה הקסומה היתה מהראשונות שמבינה למה זה כזה בוסט לאגו)
כשעוד בחור מימי התיכון שלי
AKA ימי כפנימיסתית חסודה, בתולה ותמימה כמובן!
מתחיל איתי בפיסוש
ומבין שהוא לגמרי לא בליגה שלי.
ובעיקר אני מבינה שהוא לגמרי לא בליגה שלי
