סופשבוע נעים אורח/ת
עכשיו בכלוב

יום, לילה ומה ש...

"Be Negative", By HIV positive
לפני 12 שנים. 27 באוקטובר 2012 בשעה 23:59

 

"דר' זה כואב"

"איפה זה כואב?"

"איפה שהרבצת לי!"

 

הכל תמיד בא לו בקלות מידי. הוא יכול להיות מי שהוא רוצה. היום הוא בחר להיות רופא.

 

"גב' בראון!?" – הקול שבא מהחדר נשמע קר ולעניין.

"שלום דוקטור" – היא אמרה מהכניסה בחיוך. המבט הרציני שלו החזיר אותה למשחק. היא שמה יד אחת על הגב התחתון, כאילו כואב לה ומיד מחקה את החיוך.

 

"שבי בבקשה" – הוא אמר בלי להרים את המבט מהדפים שהיו מונחים מולו על השולחן.

"א-ח-ח-ח" – היא נאנחה כאילו מכאב, אבל יצאה לה חצי אנחה – חצי גניחה. בכל מקרה, הוא לא הרים את המבט.

 

"דוקטור...? דוקטור?!" –  לרגע היא שכחה שהוא לא רופא אמיתי. ההתעלמות הזאת הזכירה לה את הרופאים האמיתיים.

"אז, כן." – הוא הרים את המבט לכמה רגעים, לקח את הכרטיס המגנטי שהיא החזיקה בלי לשים לב כבר יותר מדקה והפנה את מבטו למחשב.

"... הגב שלי דר'  " היא חזרה לעצמה לאחר מספר שניות, - " זה לא כואב, אבל מציק כשאני עושה משהו. כשאני עושה כל דבר, בעצם."

הוא המשיך לתבונן במחשב, במראה מאוד מרוכז, אבל חסר אמפטיה. כעבור עוד דקה של הנהונים עם עצמו, הוא הורא לה על מיטת המטופלים במבטו ומיד קם וניגש לשם. היא קמה מיד אחריו ומיהרה למיטה. לאחר כמה מבטים שואלים מצידה וקרים מצידו, היא הבינה מה בדיוק מצופה ממנה. היא עברה מסביב למיטה והתיישבה על הצד השני עם הגב אליו. בלי אף מילה נוספת, הוא הרים את חולצתה והתחיל ללחוץ במקומות אקראיים, לחיצות עדינות. אחר כך הוא לחץ עם אצבע אחת בין שתי צלעות, בכח רב.

 

"זה כואב!!" – היא קראה בהפתעה.

"אני רואה... תראי גב' בראון, אני אצטרך לתת לך זריקה במקום." – הוא המשיך בלחיצות כאילו מחזק את התגלית ה"רפואית" שלו, אבל הפעם באיזור הצוואר. כשהיא ניסתה להסתובב אליו, הוא לחץ חזר יותר וכאב חד עבר מהצוואר, דרך הכתף וקצת נמוך יותר. היא הבינה את הרמז.

"זה משהו רציני, דוקטור?" – היא ניסת להישמע מאוד רצינית ומודאגת ודי הצליחה. הם לא דיברו על שום זריקה. הוא יודע שהיא לא אוהבת מדיקל וכל השטויות האלה. היא אפילו קצת פוחדת ממחטים ודברים חדים בכלל.

"לא, לא. אין שום סיבה לדאגה. יש לך שריר טפוס והוא זה שגורם לך לאי נעימות. זריקה אחת היום, טיפול תרופתי למשך עשרה ימים ועוד זריקה בסיום. כמובן להפחית במאמץ ומצבי לחץ" – הוא הדגיש את המילים האחרונות.

 

הוא הפסיק אם הלחיצות משחרר אותה להסתובב. במבט חטוף, היא שמה לב שהוא מוציא בקבוקון קטן עם נוזל לא שקוף כלשהו ומחט סגורה. היא הסתובבה בחזרה.

"אתה בטוח שזה הכרחי?" – היא שאלה וקולה בגד בה ברעידה קלה.

"זה בסדר גב' בראון, אין שום סיבה לדאגה. אני רופא" – הקול שלו היה מאוד מרוכז. הוא בדיוק מילא את המזרק.

 

הוא התעסק במשהו עוד דקה או שתיים. היא ידעה שהוא עושה את זה רק בשביל לבנות את המתח, אבל זה עבד בכל מקרה. הוא ניגש אליה רגעים ספורים לפני שהיא איבדה את הסבלנות.

"עכשיו לקחת נשימה ארוכה..." – הוא כמעט לחש לה באוזן.

היא לקחה נשימה עמוקה עד כמה שהצליחה. שום דבר לא קרה. כשהגוף שלה כבר דרש חמצן, היא הסתובבה והתחילה להוציא את האוויר. העיניים שלהם נפגשו והיא ראתה את הדבר היחיד שהיה זהה ברוב המשחקים שלהם. לא משנה איזו דמות הוא לקח, לא משנה אם הוא שיחק נהג משאית או פקיד דואר. הוא חייך. חיוך שיצר סוג של ברק בעיניים שלו. חיוך ספק מאושר, ספק מטורף.

 

המחט חדרה את החור כאילו בהילוך איטי. כאב כמעט בלתי מורגש וכמעט נצח של רגעים אחרי, הנוזל מהמזרק התחיל להתפזר באיזור. הוא הוציא את המחט ויצר מעצמו סוג של משענת אנושית מאחוריה. החדר התחיל להסתובב. הוא הושיט את היד לפניה והרים כוס מים מהשידה שעמדה מולה. היא לגמה כמה לגימות והבינה שמתקה לבלוע.

הוא השכיב אותה על המיטה בעדינות. העניים שלהם נפגשו שנית. הזמן כאילו נעצר בשבילה. היא לא ידעה כמה זמן עבר עד שהוא, חלקית, החזיר אותה למציאות.

סתירת לחי חזקה כמעט סיבבה את הצוואר שלה מאה שמונים מעלות (אם לא המיטה). 

 

המשך יבוא....

לפני 12 שנים. 26 באוקטובר 2012 בשעה 19:13

ואו, אני חושב שאני לא "קשור" לבדס"מ כבר יותר מידי זמן... אפילו כמעט התחלתי כמה קשרים וניליים, כמעט לחלוטין, בזמן האחרון.

הכי מעצבן, זה שאין לי מה לעשות בעניין... כמעט ואין סיכויי למשהו במצב הנוכחי..  :(

 

הדבר היחיד שאני עוד יכול לעשות, זה לכתוב... ולא פירסמתי פה המון זמן. אולי אני אעבור על אחד הסיפורים האחרונים שלי ואפרסם פה משהו.

 

שלכם תמיד,

מתגעגע לחיים,

אני

לפני 14 שנים. 26 באוגוסט 2010 בשעה 13:11

החלטתי שמזמן לא התעדכנתי בכלוב, אז נכנתי לראות.
ככה על הדרך גם כותב משהו משום מקום. כי לא באמת יש מה.

הצפון לא באמת מעודד (לפחות החור שאני נמצא בו כבר מתקרב לשנה שנייה:(

אבל בהכל יש צדדים טובים.

שיהיה לכולכם שבת שלום (ולמאחרים לקרוא- שבוע טוב:)

לפני 14 שנים. 20 ביוני 2010 בשעה 2:23

היא היסתכלה עליו במבט גנוב, מלמטה. הוא הוציא לאט את העשן והתבונן רחוק אל תוך עצמו, דרך החלון. המבט שלו, העמידה, הסיגריה... לא. לא היה בו שום דבר מיוחד. היא נאנחה, לא בקול רם. זה מתחיל להימעס. היא ניסתה כבר הכל. היא התגרתה בהם, התמסרה להם בצורה מוחלטת, היא התמרדה, "נאנסה", נרמסה (אפילו באמת פעם- גועל)...

זו תיהיה הפעם הלא מיוחדת האחרונה שלה. זהו היא החליטה. כן, החליטה! היא לא רוצה בזה יותר. נמאס.

היא הרימה שוב את העיניים. הוא הסתכל בדיוק עליה הפעם. הוא חייך, חצי חיוך מעורפל. מעורפל, אבל לא מספיק. לא אלמוני, לא מושך ולא גורם לה להשפיל את המבט בחזרה.

***

הוא הוציא את העשן באיטיות. הסיגריה נגמרה, אבל הוא עוד לא היה מוכן. הוא לא סיים להכין את כל התסריט בראש. הוא זכר שהיא מחפשת משהו מיוחד. "מיוחד" אעלק! הוא גיחך, לא בקול רם. הוא סובב אליה את המבט.

היא הסתכלה ישר עליו. הוא לא אמר דבר. היא שתקה. אכזבה מהולה בוויתור נראו בעינייה. בולט יותר מכל, היה שם בתוך הכחול, הכלום. החוסר ציפייה בעינייה גרם לו לפעול.

הוא החזיק את הרצועה שהתחברה לצווארה בקולר. ביד השניה הוא החזיק את שארית הסיגריה. ההטלבטות שלו הייתה קצרה. הוא לא התכוון לשחרר את הקולר.

***

קודם היא ראתה את הבדל סיגריה מתגלגל על הרצפה ומפזר עשרות ניצוצות. אחר כך היא הבינה. הוא סטר לה... עם הבדל ביד. מוזר, אבל עדיין לא מיוחד. כבר עיפרו עליה לפני וכמה בו זמנית.

***

הריק בעינייה התחלף רק לשניה. אבל זו לא הייתה התוצאה הרצוייה. היא התמקדה בבדל המתגלגל לשניה- מרותקת לניצוצות האש המהפנטות. ואז הכל חזר. החוסר ציפייה. היא חושבת שאין לה למה לצפות. הוא סתר לה שוב.

המבט שלה נשאר יציב בעיניו. עוד סתירה ועוד אחת, ועוד אולי עשרה אחריה. לעוד רגע, המבט הפך מעורפל. אבל זה בטוח עוד לא היה זעזוע. הוא נתן לה למלא את הריאות באוויר, ואז המשיך. הוא לא ספר את הסתירות, אבל היה מודע לקצב. כנראה בסביבות העשרים- עשרים וחמש... זה מספיק הקדמה, הוא יכול להיתקדם הלאה.

***

לרגע בתוך הרצף הזה היא כמעט איבדה את עצמה. לא משהו רציני. היא עדיין הצליחה לשמור על הספירה. 24 סתירות עם הפסקה אחת אחרי האחת עשר. לא השיא שלה לפתיחה. היא הרימה מעט את גופה ומתחה את כפות הרגליים בשביל עוד ישיבה ממשוכת. רק שלא יתחיל בליטופים כבר עכשיו, או שהיא פשוט תקום ותלך.

***

הוא הוריד מעצמו את החולצה. הערב היה חם מהרגיל, ועכשיו הוא הולך להיתחמם עוד יותר. הוא זרק את החולצה על הכיסה לידו והיסתובב חזרה אליה. היא כמעט חזרה לעצמה. למשך 2 דקות היא בכלל לא זזה. המבט שלה איבד צלילות והיא החלה למלמל.
"לא השיא לפתיחה", הא?- לחשתי לעצמי.

המבט שלה קיבל שוב את הבעתו הקודמת. טוב, אני עוד אוציא ממנה את האכזבה הזאת. היא החלה למתוח את כפות רגליה. התרוממות קלה ביותר. זה יספיק. תפסתי אותה מהשיער בידי הפנויה ועשיתי צעד לעברה ומעט מאחוריה.

***

אז הוא לא... היא התחילה את המחשבה, כשמשיכה שהייתה מפילה אותה לולא היה מחזיק אותה, קטעה אותה. היא החניקה נשיפה של כאב. ליתר דיוק הוא משך גם בקולר והנשיפה נתקעה לה בגרון.

נגררת על התחת כשראשה מופנה לאחור (למעלה עליו), מחשבה אחרת נוצרה בראשה. מתי הוא הוריד את החולצה?

היא עצמה הייתה עדיין לבושה. זה כן היה שינוי לבין כל השאר. זאת אומרת, זה לא שהיא תמיד הייתה ערומה בהתחלה, אבל לא ככה. בדרך כלל אלה שהשאירו אותה בבגדיה, נפטרו מהם עוד לפני ההכאבה הראשונה. היו גם כאלה שהלבישו אותה בהתחלה, אבל זה תמיד היה משהו "קינקי". הוא פשוט נתן לה חצאית עד הברכיים וחולצת V חדשות בתוך שקית ברגע שהיא נכנסה. הוא אפילו הסתובב כשהיא התחילה להחליף. היא התאפקה לשאול אותו איך גילה את המידה שלה לפי תמונה.

קו המחשבה שלה נקטע שנית.

***

הוא הגיעה איתה עד החדר והרים אותה בלי עדינות מיוחדת על הידיים. בלי לעצור את התנועה הוא זרק אותה על המיטה בנפילה חופשית. כמעט חופשית. הקולר עדיין היה על צווארה והרצועה עדיין בידו. ראשה נמתח בחוזקה אחרי חצי גילגול על המיטה, והופנה בחזרה אליו. הוא התבונן בה עוד לרגע ואז הוציא את הכיסוי עיניים ממתחת לכרית.

***

אחרי שהוא שם את הכיסוי, הוא הוריד בתנועה אחת את הקולר וניגש לצידו הרחוק של החדר. הצל שלו נמתח על פניה ונעלם כמה פעמים במשך דקה. לפני שניגש אליה בחזרה, הוא סגר את התריס.

הוא כנראה עצר, כי לשניה היא איבדה את מיקומו בתוך החלל הגדול של החדר. כשהיא הרגישה אותו שוב, הוא היה כבר מעלייה. הידיים שלה הורמו אל מעל לראשה, ונקשרו בחבל דק יחסית. מתיחה קלה לבדיקת גבולות. הוא חייך בסיפוק, או לפחות חשבה כך.

שקט. הוא מתלבט? רק זה היה חסר לה.

***

הוא התבונן בה לרגע ארוך. כיסוי עיניים היה הכרחי, אבל הוא רצה להמשיך לראות את הריקנות בעינייה. הוא רצה לראות איך החוסר ציפייה יתחלף בפחד. זה היה הרגע האהוב עליו, אבל הוא יתאפק. הוא הסתובב וקשר למיטה גם את הרגליים שלה. הוא הרים את הברך שלה מאט למעלה. הגבול בדיוק במקום.

***

לשניה היא הרגישה ממש חסרת שליטה. ואז ההרגשה התגברה. מאט נחמה, עם הוא לא ידע מה לעשות... הוא ידע.

היא הרגישה משהו קריר נוגע לה בצוואר. אחרי זה משיכה קצרה בחולצה ואז... הוא פצע אותה ממש חלש כשכל החולצה נפתחה עליה לשניים. תנועת הסכין הייתה מרושלת משהו. הוא לקח נשימה ארוכה ותפס את החצאית.

"לא!"- היא צעקה, אבל רק רגע מאוחר מידי.

החצאית חלקה את גורלה של החולצה, אבל הפעם התנועה הייתה חלקה להפליא. הוא עשה את זה בכוונה. בכוונה?! הוא שיחק איתה. בה.

***

הוא הסיר את פיסת הבד ששימשה ככיסוי עיניים, באותה הצורה כמו את החצאית ואת החולצה. המבט שלה אמר שהיא הבינה. הבינה שהוא חתך בכוונה. הבינה שהוא שונה לפחות במקצת. הריק בעינייה התערער. אבל לא נעלם. הוא ירד ממנה והיתיישב לצידה. הסכין החליקה על כל גופה, מהצוואר ועד הבהונות של הרגליים. שולחת צמרמורת בכמה מקומות. הוא התחיל את הדרך חזרה. כשהוא עבר על הבטן גופה התקמר מאט למעלה. הוא דחף.

***

"מה לעזא..."- הצעקה נתקעה בגרונה כשהוא תלש בידו הפנוייה את הכיסוי עיניים ממתחת לראשה. שניה אחרי זה, הבד כבר היה בתוך פיה הפתוח, ממלא אותו קצת מעבר לדרוש. אחרי כמה שניות היא עברה לנשום רק מהאף... והא סגר אותו בכף ידו.

הסכין המשיכה לטייל על פלג גופה העליון. שריטות קטנות התחילו להיווצר פה ושם.

***

הוא ספר בערך דקה וחצי ואז נתן לה לנשום. הבהלה כבר התחילה להיווצר בעינייה, אבל זה היה עדיין לא מספיק. דמעה קטנה של חוסר חמצן זלגה באחת העיניים. היא לקחה כמה נשימות דרך האף והוא סתם אותו שוב.

היא התחילה להיתפתל כמעט מיד. הסכין עדיין עשתה את שלה. דם התחיל לנזול על גופה. מעיינות צרים שמתחברים אחד לשני בקימורים העדינים.

הפעם הדמעות היו לא רק מחוסר חמצן. הוא התעלם. הוא שיחרר את אפה והתרכז בזרימת הדם על גופה. הוא טבל את אחת מאצבעותיו ושלח אותה לפה. עינייו נעצמו לשנייה ונפתחו שוב.

***

היא התבוננה בו דרך הדמעות. חלק ממנה חשב שמשהו לא בסדר, היא רצתה לברוח. אבל היה עוד חלק. כשעיניו נפתחו אחרי שליקק את דמה, היה שם משהו. משהו שלא ראתה עד היום. זה לא היה פראי, לא היה מגוחך כמו שיצא לה לראות כבר הרבה, זה לא היה חייתי וחסר בינה. היה שם משהו.

לפתע הוא הצמיד את הסכין לליבה. פעימה. פעימה. פעימה. והסכין הגיבה בלחיצות קצרות. הדמעות בעינייה פסקו.

***

הוא צפה בסיפוק ברגע בוא הדמעות מתחלפות לפחד טהור. הפחד שבא עם ההבנה. זה פחד שונה. זה לא פחד טיפשי (כמו מחרקים) או מתוסכל... זה פחד שבא עם ההבנה ועם החוסר אונים.


סוף טוב... (גירסא ראשונה)

***

הרצון לברוח נכנע רק לקשירות החזקות בידיה ורגליה. היא הפסיקה לזוז, מחכה לבילתי נמנע. עוד פעימה, ועוד לחיצה.

לפתע הוא סתר לה בכוח ובו בזמן משך את הסכין הצידה. היא נשמה נשימה עמוקה... ועוד זרם דם הצטרף לאחרים. הוא הוציא את הבד מפיה.

לקח לו אולי דקה לנקות את גופה בצמר גפן ספוג כהל. לאחר מכן הוא התיר את אחת מידיה ואת הרגל הנגדית. הוא התבונן בה עוד שניה. פניה התעוותו לסירוגין כשאחת השריטות "שרפה". הוא נישכב לידה והיסתובב אליה עם הגב.

היא הרגישה את אותה העייפות לפתע. אבל היה עוד משהו, שלא היה שם קודם.
"אתה תמשיך את זה מחר, נכון?" היא חצי שאלה חצי ביקשה. הוא רק הינהן לחיוב, אפילו בלי להיסתובב.
בקרוב, שניהם נרדמו.


סוף... סוף. (הגירסא השניה- והאחרונה:)

***
(מהרגע שלפני הסוף הראשון)

הוא התענג על הפעימות של ליבה. כל פעימה הדהדה בידו דרך הסכין. וכל פעם הוא דחף מאט. הוא ראה את הרצון שלה לברוח. הוא הריח את הפחד שלה, שמע אותו, טעם אותו...

לשניה הוא ראה את ההבעה של הריק חולפת בעינייה. שניה הספיקה.
הוא דקר.
הוא הביט בעינייה. גלים של רגשות.
פחד. בלבול. הבנה. כאב. ושוב פחד.
היא הפסיקה לנשום.

לפני 15 שנים. 13 בנובמבר 2009 בשעה 3:01

אני יודע שאני לא היחיד... אבל כשאתה כל כך(!) לא אוהב את העבודה שלך, אתה פשוט מתחיל להעריך מחדש את הסופ"ש...

בנושא אחר לגמריי... אני לאט, לאט שוב מקבל את היצירתיות (AKA מוזה) שלי בחזרה...

כל יום בא לי לכתוב משהו חדש... זה עוד לא יוצא כל יום... אבל זה יחזור:)

ועוד נושא... עצוב יותר:(

חשבתי שאולי השבוע אני יסע למרכז אחרי כל כך הרבה זמן. כל הרבה אנשים לבקר, מסיבות לבלות, אבל... זה לא הסתדר לי בסוף.

אבל אני יודע שזה יבוא גם
ואולי
רק אולי
אני אתחיל לחיות שוב!

בכל מקרה,
סופש נעים לכולם!

שלכם,
SATYR

לפני 15 שנים. 8 בנובמבר 2009 בשעה 0:24

"חיה בעולם דמיוני..
ומדמיינת שאני חיה..."
(משהו שמישהי אמרה מתישהו)



עולם דמיוני א'

היא נשענה קדימה וכמעט קמה מהכיסה. התמונה על המחשב התחילה להיות מציקה ויותר. אחרי רגע של זעזוע היא חזרה לעצמה.
"מה נראה לך שאתה עושה?!" היא אמרה אל תוך המיקרופון בעצבנות. "מי הרשה לך?"
"אבל גבירתי..."- הופיעה כתובית על המסך והאיש במצלמה נראה מבולבל לגמריי.
"אמרתי לך בלי גבירתי!" היא קטעה אותו, הפעם פשוט בסמכותיות. "ולא הרשתי לך לגעת בעצמך."
האיש במצלמה העלה את ידו בחזרה למקלדת. לאחר כמה שניות הופיעה המשפט הבא.
"מה תרצי שעשה עכשיו?" הוא הוסיף סמיילי של כלבלב מהנהן.
היא גיחכה, גם ככה הוא לא רואה אותה. "אני רוצה שתיקח את הנר הזה שעומד לידך..." הוא הרים את הנר כמעט מחייך.
"עכשיו אני רוצה שתתחיל לשפוך את השעווה לאט לאט אל המקום שנגעת בו קודם ללא אישור"
"אבל, גבירתי..." הופיע עוד כתובית על המסך.

היא זזה עם הכיסה וכיבתה את התוכנה.

לאחר כמה דקות היא התחברה שוב. הבקשה לשיחה עם מצלמה, מיד הופיע לה על המסך. היא "סירבה". לאחר דקה היא קיבלה הודעה. "אני מצטער, לא התכוונתי."
היא גיחכה שוב. היא הייתה בטוחה שהוא התכוון. ולאחר כחצי דקה היא ענתה,- "לא נראה לך שזה נדוש, ההתנצלות הזאת?..."

עוד דקה ובקשה לקבלת תמונה קפצה לה על המסך. היא קיבלה את זה. הוא עדיין ישב שם עם הנר ולמרות האיכות היה ברור שהטיפות הראשונות כבר בדרך.

הוא ניסה את מזלו בשנית והפעם היא קיבלה את השיחה.

הדבר הראשון שראתה ברגע שהמסך נדלק, היה הפרצוף המתענה שלו. היא התבוננה.
כשהנר הגיע לאמצע, היא אמרה לו לכוון את זה לכיוון הבטן ולהראות לה. המלמה זזה ברעד שהזכיר הססנות. לשניה התמונה קלטה את איבר מינו ואז הוא נעצר על הבטן.
"שאני לא ארה את זה שוב" היא אמרה בחצי פקודה וחצי אדישות.
"מתנצל..." הופיע על המסך.
"אתה מתנצל יותר מידי, אתה לא חושב?"
"אני רק מנסה לרצות אותך" הוא כתב ממש לאט תוך כדי שהפנים שלו מתעוותות מכאב והיד עם הנר רועדת כמו בפאניקה.
"בינתיים אתה לא כזה מצליח" היא אמרה בזילזול. "אתה יכול לשים את מה שנשאר מהנר במקום".

הוא נאנח קלות למצלמה ושם את הנר בחזרה.

זה הספיק לה להיום. היא הורידה את הכיסוי מהמצלמה ומיד חסמה אותו עם כף הרגל (כך שיראו אותה ממש מקרוב).
"אתה יכול לגמור עכשיו."
"אני..."
"אתה מה?" היא כמעט נתנה לבלבול שלה להישתקף במילים האלה.
"אני מצטער... גבירתי"

למרות שהבחור הזה היה משעשע מהאחרים וזה היה הסשן הרביעי שלהם...


עולם דמיוני ב'

היא לחצה על הכפתור של העכבר, נשענה לאחור ועצמה עיניים. עוד סשן וירטואלי עבר בהצלחה.

עוד כמה דקות היא חשבה למה הוא הצטער הפעם ולמה גרם לה להתנתק, די בכוונה. המחשבות האלה לא הטרידה אותה מידי והיא נרדמה לבסוף.

הכיסה לא היה כל כך נוח, אבל מה שבאמת העיר אותה, היו הרעשים מבחוץ. היא הסתכלה על הדלת שיצאה למרפסת (דלת הזזה מזכוכית) והחסירה פעימה. על השטיח מחוץ לדלת שכב בן אדם. הוא לא היה נראה הומלס. הבגדים שלו היו זרוקים על הכיסה ליד והוא היה ערום מלבד התחתון הצמוד.

היא התקרבה למרפסת והדליקה את האור בחוץ.

הבן אדם בחוץ הרים את ראושו אליה והיא מיד זיהתה אותו. לפני שמחשבות על איך הוא יודע איפה היא גרה ואיך הוא הגיעה לפה כל כך מהר, הוא התחיל לדבר.

"לא רציתי להעיר אותך, גבירתי"- הוא אמר מדגיש את המילה האחרונה.
זה לא כזה קל לנתק את המציאות.

היא ניערה את המחשבות וחייכה לעצמה. "זה יכול להיות מעניין"- היא חשבה. היא התקבה לדלת ולחצה על לחצן הנעילה.
"אני לא יודע איך הגעת לפה,- היא נעצרה וחשבה על זה שוב,- אבל אתה יכול להישאר שם כמה שבא לך. רק תנסה שהשכנים שלי לא יראו אותך. הם בטוח יזמינו משטרה."

היא בכוונה לא אמרה לו ללכת ולא התייחסה לגבירתי מקודם. היא לא אהבה את המילה הזאת. היא בכלל לא אהבה מילות שייכות. היא הסתובבה לאחרו ופנתה לכיוון החדר.

העובדה שבחור ערום שהיא מכירה רק מהאינטרנט, שוכב לה בגינה ממש לא הטרידה אותה. היא נרדמה מהר כרגיל.

בבוקר למחרת היא התעוררה מוקדם לעבודה. היא הכינה לעצמה משהו לאכול והלכה לשתות קפה בחוץ. הוא לא היה שם. "כמה צפוי" היא חשבה לעצמה.
היא סיימה את הקפה ויצאה לעבודה.
היום היה ממש קשה וכשהיא חזרה הביתה היא ישר התקלחה והלכה לישון.
עוד יום זהה לקודמיו. היא יצאה החוצה עם הקפה ולרגע הסתכלה מסביבכאילו מחפשת אותו. הוא כמובן לא היה שם, אבל משהו תפס את מבטה. היא התקרבה למשהו צבעוני שביצבץ מהשיחים היפים שגידלה בגינה. זו הייתה מין שמיחת פליז מקופלת יפה. לא היה ספק שהוא ישן פה גם הלילה. "זה מתחיל להיות מעניין", היא חשבה. היא סיימה את מה שנשאר מהקפה ובדרכה החוצה, הפעילה את הממטרות.

ועוד ערב ככקודמיו. שוב נשאר לה רק כוח למקלחת ושינה. היא זרקה מבט החוצה וקלטה את השמיכה עדיין מקופלת במקומה. "הפתעה!" היא חייכה לעצמה.

בבוקר למחר היא שוב התעוררה מוקדם. הסופ"ש כבר הגיע. היא הסתובבה לצד השני ונרדמה שוב.
היא התעוררה רק לקראת הצהריים. שוב הקפה בחוץ. הפעם היא קלטה אותו עוד לפני שיצא החוצה. הוא שכב לא רחוק מהשיח וכנראה ישן. היא פתחה וסגרה את הדלת בהפגנתיות, אבל הוא לא התעורר. היא התעלמה ממנו עד שסיימה את הקפה וכשהיסתכלה עליו שוב, היה נראה לה שהוא רועד.

הפעם קצת מודאגת שהבדיחה שלה הלכה רחוק מידי, היא ניגשה אליו.
"גבירתי" מאוד חלש נשמע ממתחת לשמיכת פליז. אחרי זה כל המילים ניהיו מבולבלות. "אני מ..טע... אל.. תל..י"

המלמול הזה ביחד עם הרעד, הדאיג אותה אפילו יותר. בסך הכל אחות מוסמכת לשעבר, היא ידעה להבדיל דיבור מתוך שינה, משפעת עם חום גבוהה.

בקושי רב, היא הכניסה אותו פנימה והשכיבה אותו על השטיח בסלון. היא הביאה שמיכת פוך מהארון של דברי חורף וכיסתה אותו.
היא טיפלה בו למשך כל הסופ"ש. (עדיין על השטיח).

יום ראשון הגיע בהפתעה. אחרי הקפה היא מדדה לו חום. הוא ישן מאוד חזק, אבל נראה כאילו הוא כבר כמעט הבריא לגמריי. היא ריסקה עוד כדור אל תוך כוס מים פושרים והוסיפה כפית סוכר. אחרי זה היא "מזגה" את זה אל תוכו.

היא נכנסה הבייתה מהעבודה.
"ניקיתי אחרי את השטיח, גבירתי"- נשמע קול איפשהו מלמעטה, ממש צמוד לדלת.
היא התעלמה ונכנסה הביתה. היא ניגשה אל המטבח ומזגה מים לקומקום.
"תכין לי אמבטיה"- היא צעקה לעבר הכניסה ורק אז שמה לב שהוא עומד לידה על ארבע.
"תכף ומיד" הוא אמר בחיוך והלך לכיוון.

לאחר הקפה והאמבטיה, היא חזרה לסלון והדליקה את הTV. חצי על ארבע וחצי בזחילה, הוא ניגש אליה והתיישבה לידה. הראש שלו התחכך לרגע בהיסוס ברגלה. היא לא הגיבה והוא קיבל את זה כאישור.
כשהסרט נגמר, היא קמה והלכה לחדר. "תכחה כאן" היא זרקה לאחור בלי להיסתובב.
היא חזרה עם נרות דלוקים ושוט זנבות מעור.
"אני מאמינה שלזה חיכית?" היא שאלה, שאלה רטורית,- "תתהפך על הגב."

היא הצליפה על בטנו בעדינות הדרושה והאחזריות המותרת באיזור זה. כשכל האיזור היה כבר אדום לגמרי, היא הניחה את השוט ולקחה את הנרות. הפעם, על העור הרגיש, השעווה עשתה את הנזק המירבי. הוא התפתל, למרות הניסיון לא לזוז יותר מידי. הוא די הבין בבירור מה יקרה עם טיפת שעווה תיפגה בשטיח.

כשהנר היה כבר לא נוח להחזיק, היא כיבתה אותו והניחה על הצלוחית שעמדה על השולחן.
"אתה יכול לסיים עכשיו",- היא אמרה והתיישבה לידו, כך שהרגליים שלה יהיו צמודות לפניו.

בלי אפילו לנסות להסתיר את החיוך, הוא התחיל במלאכה.
כשהוא גמר, היא קמה, לקחה את הבגדים שלו מהמקום בו שמה אותם וניגשה לדלת.
היא פתחה את הדלת ושמה את הבגדים בחוץ.
"אתה יכול ללכת עכשיו. והפעם אל תחזור אם לא קראתי לך קודם." היא אמרה וזרקה את הבגדים על הריצפה מחוץ לדלת. הוא יצא בלי להסס.

העולם...

היא פקחה את העיניים ונשענה לכיוון המחשב. הצליל של שיחת וידאו ניסנסת העיר אותה והיא בלי לחשוב לחצה על "סירוב". זה היה הוא.
לאחר רגע של היסוס היא כתבה את הכתובת שלה בהודעה ולבסוף הוסיפה "תביא שמכה חמה..." וסמיילי קורץ.

לפני 15 שנים. 6 בנובמבר 2009 בשעה 3:11

נ.ב. אין לי כוח לעבור על זה כרגע ולתקן את השגיעות וכאלה. מבטיח לתקן בהמשך. אז פשוט תנסו להנות מזה ככה. וסופ"ש נעים לכולם!

השוט כבר כמעט נחת על גבו האדום. היא הייתה בטוחה שאחרי המכה הזאת, היא תראה את טיפות הדם החסרות סבלנות שמתפרצות החוצה. היא נסחפה אל תוך זה כל כך חזק, שהיא שכחה לספור. טוב, גם ככה זה התפקיד שלו והיא תמיד שמה לב אם הוא התבלבל. זו הייתה המכה החמישים ומשהו, היא נזכרה בספירה הקודמת שלו. החמישים היה די ברור, אבל אחר זה נהיה מבולבל מאט עד המילה גבירתי שבאה בסוף.

היא הכינה את היד לזעזוע המתוק הזה, כשהשוט פוגע בגוף. היא כמעט הריחה את הדם שרצה להתפרץ החוצה. אבל... שניה לפני הרגע הגדול הזה, הוא הסתובב. הפנים שלו היו בזווית של המכה. דווקא הקצוות היו מכוונות לאיזור. היא היססה וניסתה להסיט את המכה. לא היה צורך. לפני שהשוט היה באיזור הסכנה האמיתית, הוא עצר אותו עם היד.

היא תמיד נתפסה על זה. אינסטינקט- אין מה לעשות. הבלבול וההיסוס הרגעיים האלה, יעלו לה ביוקר.

לפני שהיא הספיקה להתאושש, הוא כבר עמד מולה. - מצטער, גבירתי,- הוא תיבל את המילה האחרונה בזילזול,- אני יודע שחיכית למכה הזאת.- הוא עשה פאוזה קצרה,- אני מצטער גם על זה...

לפני שהספיקה להבין מה הוא עושה, היא הרגישה את זה. היד שלו התחברה עם הפנים שלה בסתירה חזקה. היא נפלה. זה תמיד הפליא אותה, הכוח הזה שנשאר לו. כבר יותר משעתיים היא מתעללת בו בכל דרך אפשרית. היא ראתה את הידיים שלו רועדות כשעמד על ארבע. תמיד היה נראה לה שלאחוז בשוט כאילו מחזיר אליו את כל הכוח.

היא הרימה את המבט אליו. מבולבל מאט. הוא סתר לה שוב. גם הפעם הוא לא ריחם. היא קלטה ניצוץ של שובבות ו... אחזריות בעיניו. הוא המשיך בלי מילים.

בתנופה שהוציאה לה את האוויר מהריאות, הוא תפס אותה מתחת לקו החזה. לא בטוחה אם הוא מרים אותה או מעיף אותה, היא נפלה על המיטה. הוא עצר והיסתכל רגע. נותן לה גם שניה להסדיר את האוויר. זה עיניין אותו יותר כשהיא יכלה להיתנגד. והיא תתנגד. אולי הפעם היא כן התישה אותו מספיק- היא ידעה בוודאות שהפעם התעלתה על עצמה.

הוא לקח צעד קדימה והיא זינקה. היא קפצה עליו עם יד אחת מכוונת להפנים והשניה למקום החשוב יותר. ניסיון פטתי למדיי. הוא הושיט יד קדימה והיא נמרחה על המיטה בחזרה. שוב בלי טיפת אוויר בריאות. הוא חייך. היא ידעה, הרגישה, לא ראתה. הוא לא חיכה הפעם.

עוד שתי סתירות חזרות מהקודמות והכל התערפל לרגע. דמעה בלתי נשלטת זלגה לכיוון השפתיים ומטה. היא שאפה, והוא חיכה לזה. הוא לחץ אותה למיטה עם הגב כלפי מטה. היא שוב איבדה את הנשימה. היד שלו עברה על כל גופה מהחגורה ומעלה. הוא נעצר על הצוואר.

דקה ארוכה של אופוריה... ואז עוד חצי של פחד.... ועוד חצי. היא התעלפה.

היא התעוררה ולא הכירה את המקום. זה עדיין היה החדר שלהם, אבל הכל היה שונה. הכל היה נרות. האור היה מכובה והנורות שכבר על השידה ליד המיטה. מהאחרונה הוסרו כל המצעים, הכריות ואפילו השמיכה. השטיחון לרגליים ליד המיטה היה חסר גם הוא. הוא עשה משהו ליד הארון, עם הגב אליה. לרגע הוא הסיט אליה את המבט ואז חזר שוב לעיסוקיו.

עוד משהו היה חסר. לקח לה רגע להבין. היא הייתה לגמרי ערומה. כשהוא זז מהארון, היא הבינה מה עשה. הוא קיפל את הבגדים שלה ושם אותם שם.

הוא הרים מנעול ששכב לידו על הריצפה וחיבר את הדלתות אחת לשניה. אחר כך הוא ניגש אליה.

הוא התחיל בעדינות משעווה. כשלא נשארו עוד נרות פרט לאחד בפינה והגוף שלה היה מכוסה בשעווה, הוא המשיך. בהתחה סתירות, אחר כך קצת ספנקים ואז הוא כאילו איבד את זה. הוא הצליף בה עם השוט, בתר לה עם היד, משך אותה בשיער ומה לא... בעצם הוא לא נגע בשום דבר מיני.

לאחר כחצי שעה- שעה (היא לא באמת יכלה לספור, במיוחד שהוא הוריד גם את השעון), הוא הפסיק. הדבר הבא שעשה, היה המוזר מכל.

... הוא הביט בה לרגע, הניצוצות נעלמו מעיניו, והוא יצא מהחדר ונעל אותו. יד אחת שלה קשורה בחבל לוו בקיר, השניה זרוקה ליד הגוף כמו סמרטוט משומש. לאחר כמה שניות היא שמעה גם את דלת הכניסה. הוא טרק אותה בכוח בדרכו החוצה. לא היה ספק שצליל הנעילה היה מבחוץ.

מבולבלת וכאובה בכל הגוף, היא היססה לרגע. היא ישבה בשקט עוד כעשר דקות, מנסה להבין מה הרגע קרה. ויותר חשוב מה הולך לקרות. היא שיחררה לבסוף את היד מהקיר. עוד כמה דקות שהיא הייתה מחוסרת כוחות ואז היא טיפסה על המיטה. "אם לא אפטרקייר, אז לפחות שינה.

מהזווית הקודמת היא לא שמה לב, אבל עכשיו היא הרגישה את זה מעולה. גם המזרן לא היה שם. היא הסתדרה איכשהו והתקרבלה אל תוך עצמה. קר, בטוח לא יהיה לה. המחשבות פינו בחזרה את המקום לעייפות והיא נרדמה למרות החוסר נוחות.

-גבירות לא צריכות לישון ככה- היא שמעה קול מוכר ועדיין מזלזל למדיי.

הוא הרים אותה ברשלנות מוחלטת וזרק אותה (בעדינות) על הרצפה. אחרי כמה דקות הישנוניות התחילה לעבור והיא פקחה את העיניים לגמרי.

- קניתי לנו מזרן חדש,- הוא אמר, מסיים לצפות את הכרית האחרונה במצעים שבטוח היו חדשים. - את יודעת שאנחנו שנה היום?-

היא לגמרי שכחה, ז"א אפילו לפני מה שהיה בכמה שעות האחרונות. היום גם ככה היה עמוס מידי.
-אתה לא חושב שזה היה יותר מידי בשביל מזרן,- היא אמרה מהרצפה והצטערה על זה כשהוא הסתובב אליה. הניצוץ עדיין היה שם.

הוא תפס אותה וזרק אותה בחזרה על המיטה. ברגעים הראשונים של הסקס (או אונס) המטורף הזה, היא חשבה רק על כמה נוח היה ליפול על זה ועל כמה אורטופדי בטח המזרן הזה בדוגי...



*** **** ***** ******* **********

בבוקר היא התעוררה מוקדם. כל הגוף שלה כאב. הריח הנעים שהיה מהצד השני של המיטה, אמר לה שהוא הספיק להתקלח מתישהו. אגואיסט! היא חייכה והלכה למקלחת.

היא חזרה למיטה ונשכבה עם הגב אליו, מהרהרת לגבי מה שקרה אתמול. נזכרת בכל השלבים מההתחלה ועד הסוף. חיה את כל הערב מהרעד ביד כשהיא הצליפה בו ועד הרעד בכל שער הגוף בסופו של הערב.

בשלב מסויים הנשימות שלו השתנו והיא ניחשה שהוא כבר התעורר. היא הסתובבה לאחר וסתרה לו בפתאומיות...

לפני 15 שנים. 4 בנובמבר 2009 בשעה 21:08

הנה זה בא.... הנא... עוד רגע. . . . . . ב-ו-ם!!!!
הנה התחיל עוד אחד הרגעים האלה שלי... זה קורה לי כמעט כל.. ונראה לי שזה קורה יותר בקור הזה והגשם שהיה. זה רגעים כאלה מעצבנים! אני באמת מרגיש כלוא. הכי מעצבן שאני שמתי את עצמי פה. כלאתי את עצמי.

השיגרה הזאת תהרוג אותי מתישהו. הייתי מספר לכם, אבל זה כל כך משעמם.

כשזה מתחיל בא לי פשוט לצעוק; לרוץ מהר; להיתרסק, להיבנה או לפחות משהו. וכל פעם מחדש אני נתקע בסורגים האלה. הכלוב הזה (לא האתר כמובן, אם זה היה לא ברור עד עכשיו).

הדבר הכי מעצבן זה שאני מחזיק במפתח. כמובן יש את כל הנסיבות שמחזיקות אותי, אבל.... אני מאמין שאנחנו אחראיים לכל מה שקורה לנו (אני מתכוון לדברים כאלה- לא דיון פילוסופי עכשיו:)

טוב חפרתי אפילו לעצמי.......
אני אלך להיתקע בסורג או משהו

לפני 15 שנים. 4 בנובמבר 2009 בשעה 0:40

מעורפל. מגושם. נגמר. - מוות

מסתורי. כואב. מרגיש. צועק. שותק. היום ו... מחר - לידה

מתוסבך. מגוחך. מסתתר, מסתבר. מקולל. מסוחרר. מרגש. מתבייש. - נעורים

מתחשב. מחשב... ומחשב. מנסה. מתקדם. מתמשך. ועוד קצת מתוסבך ומתבייש. - בגרות

עייף. מבוטל. מלומד... או רק משוכנע. עוד קצת מתוסכל. - גיל המעבר

מנוסה. עוד עייף. מחכה ומצפה. מפחד. - זקנה

מערפל. מגושם. נ-ג-מ-ר........

לפני 15 שנים. 1 בנובמבר 2009 בשעה 23:57

הקור המתחלחל לאטו, החליף היום את החום העוטף.
העננים השחורים- אפורים, החליפו את השמש.
והגשם המטפטף בחוזקה, החליף את שירת הציפורים.
... פתאום גם החצי השני של המיטה הזוגית מרגיש אפילו יותר קר וריק מקודם.

לא בא לי ללכת לשם עכשיו... כשאני ארדם ואפסיק לשמוע את הגשם. המחשבות יתחילו פתאום להתבהר. וגם אם רק בחלום, הבדידות שוב תעטוף אותי במקום השמיכה החמה.

..."היא" תופיע איפשהו רק לרגע קצר.
...אחר כך "היא" שוב תעלם.
...אפילו בבוקר כשאני עוד אהיה חצי ישן, התמונה הלא ברורה הזאת- ואולי רק הרגש שהשאירה... יצופו שוב במודעה.
...
...
...אחרי זה הגשם ישטוף שוב את הכל וישאר רק היומיום. עד הלילה הבא.