יום, לילה ומה ש...

הבוקר התחיל כרגיל, פקחתי את עיניי, ראיתי אותה מעליי... שוכבת על המיטה ליד השטיח שלי.
השעון הראה על 8 בבוקר. התחלתי ללקק את רגליה, לנשק אותן ולמצות את בהונותיה.
בעיטה בלתי רצונית מצדה ואני נופל על הרצפה. כנראה זה הגורל של "שעון מעורר"...
היא פקחה את עינייה וראתה אותי שוכב שם ומתאפק שלא לצרוח מכאב (בגב).
"ככה אני אוהבת אותך- שרוע על הרצפה מבוקר עד בוקר"- היא אמרה בחיוך בעודה פוסעת מעלי לכיוון המקלחת.
"כן, גבירתי"- דחפתי מעצמי בעודי אוגר את כל כוחותיי בישביל לזחול אחריה.

היא עומדת ליד הכיור ומחכה שאביא לה את משחת השיניים ואת המברשת. וכמובן שהיא קיבלה אותן. אחרי שציחצחה את שיניה היא אמרה לי שאצה. מבט, רק מבט מתחנן מצידי, אבל היא לא מרשה לי להישאר... עדיין לא. עוד לא הרווחתי, היא אומרת תמיד.

20 דקות אני יושב ליד הדלת הסגורה (ולא נעולה) ושומע את המים זורמים על גופה המושלם...
מה לא הייתי נותן בישביל להיות שם ורק להתבונן!!! כל כך הרבה!!!

סופסוף אני שומע את הקריאה שלי, מגבת נופלת על הרצפה. היא כבר התנגבה ומחכה שאעזור לה להתלבש. אני נכנס בריצה והיא עומדת בתוחתוניה ומביטה בי במבט כועס מאט.

"הספקתי ללבוש אותן, אתה רואה? זה יעלה לך מאוחר יותר. הקשר הזה רק בן שבועיים ואתה כל פעם מאחר. זה מתחיל להציק!"

עומד על ברכיי. מוריד את ראשי. לא מדבר, פשוט מתחיל לעזור לה בלהתלבש. אני יודע שלהתחנן זה לא יעזור במיוחד בבוקר, זה סתם יעצבן אותה.

הכנתי לה ארוחת בוקר ועזרתי לה לנעול נעליים.

היא יצאה לעבודה. שוב אני נשאר פה לבד לשבע שעות. שבע שעות!!! שבע שעות ללא גבירתי, מלכתי. אוליי היא תרצה לבוא לאכול צהריים בבית בהפסקה שיש לה. ואז אני שוב אתרוצץ במטבח חצי שעה- שעה ואחייך כי יש לי עוד דרך לשרת את גבירתי.

היא החליטה לבוא להפסקה, אבל אמרה שלא אכין אוכל. היא אמרה שאכין חוטי קשירה ואת עצמי לקבל עונש. לא שזה העלה לי את המצב רוח, אבל אני שוב אראה את מלכתי וזה יהיה בקרוב. בעצם בעוד חצי שעה.... איפה שמתי את חוטי הקשירה?!

היא נכנסה במהירות. הדלת כבר הייתה פתוחה בישבילה.

"הכנת הכל, כלב?... יפה מאוד, היום נבדוק את הסבלנות שלך..."

היא התחילה לקשור אותי, אבל לא לפניי שהעבירה אותי למיטתה (זה עונש?). היא קשרה את ידיי ביחד ואז גם את רגליי ואז היא קשרה חוט מרגליי הצמודות למרגלות המיטה ואת ידיי לראש המיטה.

"אני חוזרת בעוד 3 שעות, אל תזוז!"

"כן, גבירתי"- אמרתי לגבה כשהיא כבר יצאה...

שעה... שעתיים... שעתיים וחצי.......

אחריי ארבע שעות התחלתי לדאוג לה. אוליי קרה לה משהו, היא הבן אדם הכי פונקטואלי שהכרתי אי פעם ועכשיו היא מאחרת כבר בשעה... ועכשיו כבר בשעתיים.

אחריי חמש שעות שמעתי הודעה בפלאפון. אני לא יכול לבדוק אותה אבל אני די בטוח שזו היא... אני נרגע סופסוף... ונרדם.

היא חזרה ב2 בלילה. היא נכנסה לחדר ונישכבה על המיטה לידי, עם הגב אליי.

"דאגתי לך, גבירתי"- אמרתי בשקט, אבל בתשובה שמעתי את הנשימות הסדירות שלה. היא ישנה. שינה שאני הכי אוהב בעולם. נרדמתי שוב.

התעוררתי שוב כשהרגשתי שהיא מתירה אותי. השארתי את עיני עצומות. כל עוד היא חשבה שאני ישן היא הייתה כל כך רכה ועדינה...

ואז כשהיא סיימה, היא דחפה את גופי הצידה.

"תלך לשטיח שלך, כלב! אה, ודרך אגב, עברת את הבדיקה בהצלחה רבה... מאוד. מחר תוכל להישאר במקלחת בזמן שאתקלח... אבל תסתובב עם הפנים לכיוון השני"...

אז ככה.... נפרדתי מחברה שלי. סיימתי את הקשר השוויוני האחרון לשארית חיי. ואני שלם עם עצמי (סופסוף!!!)

איך זה היה?- היה טוב וטוב שהיה!!! וזה באמת המשפט כי זה היה בסדר, אבל אני כבר לא יכולתי לסבול את השוויון הזה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! אז איך זה היה?- היה...

איך זה יהיה- אני אבכה על זה יומיים (או שלא) ואז אוליי אם יתמזל מזלי אמצא מישהי שולטת שאוכל לספקה ולשרתה כראוי ולהיעלם בזה. אחיה לרגליה באמת ולא בכאילו והפעם אהיה שלם עם עצמי!!!

איך רוצה להיות?- המצב של "יהיה" אבל לתמיד ובאמת... באמת ליפול לרגליה, באמת לשרתה, ובאמת....
(קצת קטע של מיסתורים ושל לסיים טקסט ב3 נקודות)...

תראו אותי:(
אני שוב "מנהל" מערכת יחסים (כמעט) שוויונית (למה?!)
זה לא שאני לא נהנה, או לא מסופק....... אבל מה זה שווה אם כל פעם מחדש אני חושב על "מישהי" (יש אפילו ספציפית) שהייתי יכול לשרתה ולעבדה כראוי..........

עכשיו זה כבר לא משנה כי חזרתי לגור בצפון.........:( 😒 :(

שזה די מדכא לגור באיזה חור מוזנח.....

מה שאוליי יכול ורק קצת לעודד אותי.... זה החוסר קביעות שלי במערכות יחסים שוויוניות (או "שנוטשות" אותי או שאני מתעייף מגובה עינייה).[b][i]

לא מזמן (כבר תקופה די ארוכה)

אני שוכב במיטה לפני השינה ומדמיין "אותה", את מלכתי (שעוד לא פגשתי), אותה האחת ש"אלך אחריה עד סוף העולם" ויותר נכון "אלך בישבילה..."

והפעם כמעט התחלתי לבכות (בפנים, כמובן).... כי היא לא כאן, כי אני רחוק ממנה, כי אני מפחד שאני לא אפגוש אותה לעולם... כל כך מפחד!!!

אבל הקטע שרציתי לדבר עליו זה שאני מבין שבגלל זה אני לא מצליח לנהל אף קשר "רגיל" בתקופה האחרונה וזה רק מחמיר כל הזמן שאני נכנס יותר ויותר ל"קטע".

כמובן שזה לא באמת הקשר שאני מחפש, אבל........

טוב, את האמת אני די אבוד ואשמח אם תיהיה לכם דרך כלשהי לעזור לי...

התעוררתי מסתירת לחי כואבת במיוחד ואז עוד אחת ועוד אחת. מה קרה?! ישנתי אחרי שגבירתי כבר התעוררה!!! ארור אהיה! איך יכולתי?! רגל יחפה נתנה לי מכה בצד הגוף, נפלתי מהמיטה. היא דרכה עליי בעודה מדבר לעברי, דברי נזיפה. כן, כן, מדברת, לא צועקת, אבל היא אף פעם לא צועקת. מאמץ שרירי גב על- אנושי, בכדי שרגליה לא ישברו את עמוד השידרה. מגיע לי... התעוררתי אחריה, אני בטוח אענש. רק שתשאיר אותי לידה, רק שלא תזרוק אותי מעצמה. היא לא פקדה עליי ללכת אחריה, השאירה אותי על הרצפה בחדרה. בא לי לצרוח, לרוץ אחריה, אבל עכשיו זאת תיהיה טעות- בבוקר אין לה כוח לסלחנות.

להכין לה כוס קפה?! בטח שאני אכין לה כוס קפה! היא שלחה מישהו שימסור לי את פקודתה- להכין כוס קפה בדיוק כמו שהיא אוהבת ואני יודע. אבל משהו במבטו אומר שהפעם זאת לא זכות. נראה לי שהעונש שלי יגיע עכשיו. אפילו שלפחות זה אומר שאני יהיה קרוב אליה סוף- סוף. אחרי שעתיים בחדרה לבד, אפילו לא קמתי, נשארתי כמו שעזבה אותי.

קפה רותח נישפך על גופי- כאב עז. רק חצי כוס, את החצי השני היא תשתה. העור שלי מתחיל להראות סימני כוויעה. היא מתבוננת, אני מרגיש את מבטה בעודי מביט לרצפה. עורי הופך אדום, הגב, מעט הבטן והרגליים. אדום, לבן ואז פשוט מתנפח מעט. שורף, כל כך כואב, אבל אסור לצעוק, אסור אפילו לנשום כבד, אסור... היא מלטפת את גופי עם רגליה- כאב מתוק. החלקים השרופים פיתחו רגישות יתר שמלווה בכאב; אבל מה זה כבר כאב לעומת מגע רגליה?

היא סלחה לי... , בפעם האחרונה. אבל לא תיהיה פעם נוספת, אני לא אאכזב אותה שוב.

עד הערב היא לא פנתה אליי ביכלל, לא קראה לי לבוא אחריה. פשוט השאירה אותי לשכב ליד כסאה, לא זזתי כל היום. רק בערב היא פנתה אלי שוב, "לילה לבן", היא אמרה בעודה קמה והולכת לחדרה. "לילה לבן"- פירושו לילה שלם להיות קשור בעמידה במכשיר עינויים מיוחד.

אני מסתכל עליה, המכשיר נמצא בחדרה, התחננתי בפניה להיות לידה והיא הרשתה. מסגרת ממתכת והמון חוטים דקים לוחצים על גופי עד זוב דם. טיפות דם בצבע אדום בהיר נוזלות על גופי. הן לא מספיקות להיתייבש, למשך כל הלילה יושבת לידי אחת השפחות של גבירתי ומלקקת את דמי או מנגבת אותו (לבחירתה). כמה שזה מגרה!!! כמה שזה מיני!! כמה שזה כואב! אסור להגיע לזיקפה, אחד החוטים יחתוך את איברי בלי רחמים אם הוא יעבור מידה מסויימת.

זה הולך להיות לילה ארוך....

עוד שיר שאני רוצה לפרסם (הפעם באנגלית...)

pointless

I'm out of patience
This life makes me sick.
I feel so pathetic,
So pointless and weak.

Am I bound to proceed?
Is there some other way?
Should I die every minute
And live day by day?

Should I care if they know?
Should I know if they care?
If I would go to heaven,
Will I meet someone there?

In my whole life on earth
Have I learned something here?
I have felt only pain
Always terrored by fear.

I'm afraid of the dark
And to stay all alone,
Never thought of myself
Make 'em laugh like a clown.

They are happy, but me,
So pathetic and weak.
How could I love myself,
If I make myself sick?

*All the rights reserved to me.

ברצוני להציג שיר שכתבתי (הוא אף יצא בספר שירה) והוא מבטא בצורה ספרותית את הדרך שלי לטלות מנטלית (או כמעט מבטא או כמעט מדוייק)...

ליד מיטתך אעמוד,
אשמור על חלומותייך,
אתן לך הכל ועוד.
בבוקר אשטוף את פנייך,

בערב אכין ארוחה,
אמזוג לך כוס יין אדום.
אביא לך את ריח פריחה
ואז אמלא בחום.

השמש תאיר רק לך,
ירח יחזיר את אורה
ואז את אצבעותייך
אנשק כל אחת בתורה.

כשתרצי לבדך להיות-
אעלם בתוך יער רחוק
בדרכי אאכיל חיות
בפרי השמחה המתוק.

כשתרצי שאשוב לביתך,
אחזור בלי לומר מילה.
לעולם אשאר משרתך,
כי אוהב עד כדי מחלה.

ראו בזאת יצירה ספרותית בלבד.
כל הזכויות שמורות לי....

אני רוצה לשתף אותכם בפנטזיה אפלה של עצמי, נסו לתאר את זה לעצמכן/ם...

אני יושב ליד הכס שלה, לרגליה. מסתכל עליה מלמעטה. כמה יפה היא, כל כך מושכת, מכאיבה ומענה. לא, היא לא סלחנית, אבל מפנקת במבטה. היא אמרה לי שהיא צריכה אותי, שהיא רוצה עבד נאמן באמת. אחד שידע את מקומו, והנה אני. אני מנסה לרצות אותה. אם היא לא תאוהב אותי, היא בטח תהרוג אותי או אפילו גרוע מזה, תזרוק אותי ממלכתה.

בינתיים אני רק מביט בה, משהו שהרוחתי בשעה האחרונה (לא משנה איך). אני יכול להסתכל עליה עד שהיא תגיד שזה מספיק. זה לעולם לא מספיק. אני רוצה לראות אותה תמיד, לנשק את רגליה בלי סוף ולהיות רק שלה. למרות שהיא לא תיהיה רק שלי לעולם, כי יש לה ממלכה למלוך בה- ממלכת השדים.

אני מרגיש חום עז מלטף את גופי, מכסה אותו בכאב מתוק עד עצם עצמותיי, מוריד את העיניים, זאת הדרך שלה להגיד שמספיק. בא לי לבכות כשאני רואה שוב את הרצפה במקום עורה החלק, בא לי לצעוק, אבל אני שותק. פשוט הורדתי את ראשי בכניעה ושתקתי.

נשכב על השטיח לרגליה בכדי שתוכל לקום, לדרוך עליי, אסור שרגליה יגעו ברצפה, רגליה הקדושות (האפלות, אך קדושות). היא הולכת לטפל במשהו. היא קמה מכסה- מישהו הולך להיפגע, מישהו עשה טעות איומה והיא בטוח לא תחוס על חייו. אם היא קמה ממקומה בגלל עבד, אז הוא יסבול. זחלתי אחריה כמה מטרים ואז היא קשרה את הקולר על צוארי ומשכה אותי לקום על ארבע. המשכתי ללכת אחריה.

היא לא דיברה, רק פתחה את הדלת וארבעה נשים (שדות) זרקו את המסכן החוצה. כמה שהוא צעק וזעק לרחמים, דבר לא יעזור לו, היא לא מחזירה אף אחד. היא לא דיברה גם כשהדלת נסגרה. היא כמעט ולא מדברת. מי שלא מבין אותה בלי מילים לאחר יומיים בממלכתה חייב לעזוב. כמה יפה היא כשהיא מתישבת שוב על כיסה.

המחשבה שגם אני יכול להגיע החוצה יום אחד מכאיבה לי. אני מזיל דמעה שלא הצלחתי לעצרה כמה שניסיתי.

"אל תדאג- היא אמרה כשהיסתכלה על פניי- אתה בינתיים בסדר, אלייך אהיה יותר סלחנית."

אחרי זה היא הרשתה לי לנשק את רגליה מספר פעמים. כמה מתוק הוא עורה, כמה כואב זה להיות רחוק ממנו.

היא קמה שוב. היא התעייפה והולכת למיטה. היא אמרה שעוד שבוע אם אהיה בסדר היא תרשה לי לשאת אותה למיטתה ובחזרה- לגעת בגופה, להרגיש אותה כל כך קרוב, אני מפחד שאשתגע. היא נשכבה על מיטתה והצביע לי על הקצה התחתון של המיטה. היא מרשה לי לישון לרגליה!!! היא מרשה לי!!!!

היא נרדמה במהירות. חיכיתי עד שהיא תרדם- היא כל כך יפה בשנתה. התבוננתי בה עוד מספר שעות ונרדמתי גם אני. קרוב אליה. מחר מחכה לי עוד יום... לידה.