בוקר טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב סינון

יום, לילה ומה ש...

"Be Negative", By HIV positive
לפני 19 שנים. יום חמישי, 15 בפברואר 2007 בשעה 16:28
The smell of a blood

Tonight he is going to visit her home, her bed. He is going to feel her body, taste it. She is an art work! her bright blue eyes, long black hair, most beautifull body, not less than a goddes.

They've met just two hours ago, but he knew since the beginning that she is going to be his. They've already kissed, an amazing ritual of a conection. Her breath uniting with his own, so does their thongs and of course, lips, till he can feel as they are one. His heart started to beat faster and even that he can't feel the same about her, but he knew, he was sure that they are feel alike.

However, now they are on their way to her place. He is holding his hand across her body, feeling her close aside him. So close that he just might hear her heartbits, maybe even smell her blood if that could be possible.

They are getting into the house and she is taking her jakket of, her shirt, her bra... amazing!!!

He is steering at her nice bright breasts, charmed like a teenager, like he was ten years ago. He forgot how to breath, she is wonderfull.

She is making a step forward, closer to him and he is finaly remind himself to get the air out of his chest. One kiss on his lips, she is breathing faster and so is he. One kiss on hes face, than another one, than another one, down to his neck and than, probably even lower. From this single thought he is loosing his mind. She has stopped on his neck. Kiss, another one on the same place, than she is whispering somthing:

"Your blood have a nice smell"

"What?"- He faild to understand the whole sentence. She didn't respond.

"What did you said?"- He asked again. But than he felt somthing. She is bitting him! First few seconds he felt in heaven, but than he suddenly hit the ground.

He was landing into a world of nightmare, sharp pain in his neck and... Cold, its so cold.

His body hit the ground as a pack of bones, as it is, without life, without blood. She is smiling, likking a drop of blood from her lips, his blood.

"Your blood has nice smell"- she said to herself looking on the body that lais on the floor.

"Good bie".
לפני 20 שנים. יום ראשון, 21 בינואר 2007 בשעה 13:19
יום אחד, ללא שום סיבה נראית לעין, החליט מוחי המעוות לשחק איתי משחקים. הוא הכין סדרה אכזרית מאוד של משחקים אכזריים אף יותר והתחלנו. האמת שלא היה לי חשק לשחק איתו, חזרתי עייף אחריי העבודה וכאב לי הראש וגם הייתי עצבני, אבל הוא היה ממש נחוש בדעתו. לקח לו בערך דקה להזכיר לי עד כמה אני תלויי בו ולאיים עליי עד שהסכמתי.

אז שיחקנו בשח, שיחקנו בקלפים, בכל משחקי המילים הידועות ואפילו חצי משחק במונופול. אחרי כל הסידרה הזאת יצאתי מוביל. לא, לא, באמת ניצחתי את המוח שלי כמעט בכל המשחקים. כבר קמתי בישביל ללכת לישון, כולי תשוש במצטבר מהעבודה והמשחקים איתו, אבל לא ידעתי שיש לו עוד רעיון. אז איימתי עליו עם האצבע והוא הבטיח לי מאויים למדי שזהו באמת המשחק האחרון... להיום.

עמדתי כך בין החדר שלי לבין הסלון כבר מתכוון להיסתובב לאחור בשביל לחזור לפינת המשחקים שלנו, שלי ושל המוח שלי. למען האמת הסתקרנתי, שיחקנו כבר בכל המשחקים שיש לנו. מעניין מה הוא ימציא עכשיו. בכל מקרה מה שזה לא יהיה העיקר שיהיה קצר. לא באמת אכפט לי אם אנצח או אפסיד, העיקר להגיע כבר למיטה.

לפתע שמעתי את המוח שלי מדבר איתי. "התחלנו"- הוא אמר לי ללא שום הזהרה מוקדמת.
ועוד לפניי שהספקתי להגיב, בקצה העין שמתי לב לתנוע בתוך חדרי.הסתובבתי וכמה שניות עמדתי בפה פעור לא מסוגל לזוז מתדהמה. החדר שלי, המקום הכי ריק על פני האדמה, פתאום הכיל בתוכו בן אדם, ליתר דיוק בת אדם והיה לי ברור שזה לא אני.

האישה ששכבה על מיטתי ישנה שינה מתוקה ונראיתה יפה מכל. גם אם ממש אתאמץ לא אוכל לתאר את יופייה, אבל ידעתי בדיוק מי היא. אף פעם לא נפגשנו באמת, אבל תמיד כשעצמתי את עיני היא הייתה שם. זו הייתה אשת חלומותיי ועכשיו היא שכבה שקוע בשנתה על מיטתי.

סגרתי את פי וצעדתי צעד אחד קדימה בעודי מהסס שמא תתעורר. היא התעוררה. עיניה הסתכלו בעיניי ועולמי התכווץ עד שכל מה שנשאר בו הסתכם בעומק הזה שמצאתי שם.

ניערתי את ראשי מקווה שהמשחק הבהחלט לא הוגן הזה יעלם ואני יוכל ללכת לישון מדמיין לעצמי את עצמי לידה. "הפסדתי!"- צעקתי למוח שלי בלי שאף אחד אחר יכול לשמוע, אך דבר לא השתנה. היא עדיין הייתה שם.

אחרי עוד מספר שניות של התבוננות הדדית ביני לבין אשת חלומותיי, היא עברה לחצי ישיבה ואז דיברה אליי בקולה המדהים מכל.
"על הברכיים"- היא אמרה, בשקט, אך כך שיכולתי לשמוע אותה.
"מה?"- שאלתי בתדהמה.
"על הברכיים"- היא חזרה בקול מוגבר יותר, אך כך שזה עדיין לא צעקה.
"מה? את לא מבינה שאת רק פרי דימיון? המוח שלי יצר אותך בישביל לשחק איתי,- אמרתי ואז המשכתי בלב כשאני מדבר אל המוח,- וניצחת. אז אוליי הגיע הזמן להפסיק את זה, הא?"
אבל היא לא וויתרה: "אני פרי דמיון? אם אתה לא רוצה לישון היום על הריצפה, אז כדאי לך לחזור לעצמך ומייד, אחרת..."

"טוב, אני אשחק איתך במשחק המטופש שלך, אבל כדאי לך שזה יגמר מהר."- אמרתי למוחי ונעמדתי על ברכיי.
"יפה מאוד"- היא אמרה וקמה מהמיטה שלי. היא התקרבה אליי באדישות ושמה את ידה על ראשי. אחר כך היא ליטפה את פניי בעדינות וברכות ויצאה מהחדר. "תחכה לי ככה עד שאחזור מהשירותים ואז שנינו נלך לישון." ואז היא יצאה מהחדר.

החלטתי שאמשיך אז אני אמשיך. עמדתי ככה באמצע החדר שלי, בתוך הבית שלי על ברכיי, מתרכז באותה הנגיע שקיבלתי ממנה. כמה שניסיתי לשכנע את עצמי שזה רק המשחקים של מוחי המעוות, עדיין לא הצלחתי להתעלם מהמגע הבלתי נשכח הזה.

היא חזרה אחרי בערך 2 דקות ונכנסנו למיטה. היא חיבקה אותי וחיבקתי אותה בחזרה. אני מתחיל לאהוב את המשחק הזה... והאמת היא שזה לא באמת טוב.

שניה לפניי שעצמתי את עיניי שמעתי צחוק והבנתי שזה מוחי המעוות. הוא צחק וצחק כשבין לבין הוא חזר על אותם המילים, "ניצחתי"-הוא אמר ושוב המשיך לצחוק את צחוק הניצחון שלו.

מאז אותו היום עברו כבר כמה שנים, אבל אני עוד לא יודע מי ניצח ביותר מהשחקים אז, כי המשחק האחרון עדיין לא נגמר.
לפני 20 שנים. יום שבת, 9 בדצמבר 2006 בשעה 10:41
האמת שעבר קצת יותר מיום. ליתר דיוק אני לבד מזה יומיים. . . אבל היום בבוקר האקסית/ שותפה לשעבר עזבה את ביתי הצנוע בדרום ת"א.

והנה אני סופית פנוי ונתון לידי הגורל המר או ידיה המתוקות של כל מי שתעז להושיתן אלי.

סוף טוב והשאר היה לא משהו. העיקר נגמר.

עכשיו אני שוב עושה מאסזים בדנגאן ואפילו מופיע כסאב...


נ.ב. רציתי להגיד משהו לmemyself and I שהיא גם הבחורה הכי חמודה בעולם שתחזיק מעמד והכל בסדר ואם לא בסדר אז יהיה בסדר...!!!
לפני 20 שנים. יום שני, 11 בספטמבר 2006 בשעה 12:58
היי לכולם!

אני מזמין אותכם להשתתף בשמחתי הרבה עקב אירוע חשוב שקרה לי...

יש לי סופסוף שולטת...

אין לי הרבה כוח לפרט (בינתיים) כי כל הסופ"ש היינו ביחד ועכשיו אני לבדי.... מילל יחד עם הכלב שלי... (שגם הבעלים שלו הלכו...)

אבל כן שמתי פה קולר... (שאין בו הרבה פרטים לאלה שלא מכירים...)

והסימני שאלה בכותרת...

*חדשה- זה בעצם הראשונה בקשר בדסמי אמיתי (אני לוקח את האומץ לקרוא לו כך אפילו בתחילת דרכו.....
*- קצת מתחלפת.... אבל למי אכפט... אני מאוהב!!!!!!!!!!!!!!!!!! 😉

תודה שהייתם כאן...

Its doesnt matters who you are or how old r u. just remember that your life only begun...
לפני 20 שנים. יום ראשון, 3 בספטמבר 2006 בשעה 17:27
זה לא שאני אדם של "תשומי" (טוב, נו, אני כן, אבל זה לא קשור עכשיו... באמת)

אבל אני מנסה להבין למה???

למה כמה שאני כותב (אם זה סתם הודעה בפורום, במגזין-פעם או בבלוג) איש לא מגיב........

זה כזה לא מעיניין או לא שווה מילים מה שאני כותב...???!!!!

תגידו לי את האמת, אבל אל תשתקו....!!!!!


אז רק רציתי להתחלק איתכם במחשבה זו.... מה אתם חושבים?
לפני 20 שנים. יום שבת, 2 בספטמבר 2006 בשעה 10:42
ארוחת בוקר מאת אני


התעוררתי בוקר...

רגליה העדינות מלטפות את גופי. אני שוכב על הריצפה והיא יושבת על מיטתה מעליי. אנחנו אחד, אני והיא. אני החלק הקטן והיא... החלק החשוב.

נישקתי את רגלה ואיחלתי לה בוקר טוב ואז לשניה. הייתי מאחל בוקר טוב לכל חלק בגוף שלה בנפרד, אבל לא עכשיו...

"זה הזמן לארוחת הבוקר",- היא אמרה בחיוך, כאילו בתשובה למחשבה שלי.

"כן, גבירתי"-, עניתי כהרגל וכבר קמתי לכיוון המטבח.

בישלתי לנו משהו. אני תמיד מבשל אם לא התנהגתי הכי טוב ביום שלפני. ואיכשהו תמיד יש משהו לא טוב בהתנהגות שלי.

אכלנו כשהיא על הכיסא ואני על הרצפה. אוכל מצלחת ששמי כתוב עליה. היא חשבה פעם שזה יהיה נחמד אם תיהיה לי צלחת כמו לכל כלב.

כשסיימנו היא שוב הלכה לעבודה ונשארתי לבד. ברגעים כאלה אני חושב שאני נמצא בתוך סיוט וממש בא לי להתעורר.

*********

התעוררתי בביתי. שוב לבד. בית שומם כמו לכל רווק. לפעמים בא לי להשאר בתוך החלומות האלה, בבית שלה. אני רוצה להישאר שם לנצח. אפילו... אפילו כשהיא בעבודה ואני נשאר לבד בסיוט הזה, בציפיה בלתי נסבלת עד שהיא תחזור.

לא הכנתי לעצמי בוקר, אני לא אוהב את הארוחה הזאת. זה תמיד מזכיר לי אותה, את איך שאנחנו אוכלים ביחד ויש לי צלחת עם השם שלי.

התארגנתי ואז יצאתי לעבודה, עבדתי, חזרתי הביתה והלכתי לישון.

***********

"... אני מקווה שלא השתעממת פה מידי?"- היא נשאלה ברגע שנכנסה בחזרה הביתה אחרי העבודה.

"ממש לא, גבירתי"-, עניתי בהרגל.
לפני 20 שנים. יום שני, 28 באוגוסט 2006 בשעה 17:41
קרו לי 2 דברים נורא משמעותיים (מאלה שאפשר לפרסם בבלוג) בזמן האחרון ונורא מוזר לי שעוד לא פירסמתי את ברגע שניתנה לי ההזדמנות הראשונה.....

אז הנה אני מתקן טעות...


1. סופסוף התחברתי לאינטרנט.... עכשיו אני כותב מאצלי ומתי שיש לי זמן. כבר לא תלוי באנשים וכאלה... וזה פשוט מעולה!!!!!!!


2. לאלה שהולכים לדאנג'אן (וגם לאלה שלא...) אם ראיתם שם מסאז'יסט בחלוק לבן אז זה אני...... "המסאז'יסט *הלא-רשמי של הדאנג'אן"... נשמע בסדר גמור...

ואגב זה באמת רק מסאז'ים.... משהו מיוחד במעודון שכזה...

הנה עכשיו שיטפתי אותכם וגם אתם יודעים.....

ברכות ואיחולים אפשר לשלוח בהודעה אישית או כאן בתגובות.... 😉

תדוה שקראתם

שלכם,
Satyr
לפני 20 שנים. יום רביעי, 21 ביוני 2006 בשעה 21:38
קניתי מחשב נייד סופסופ!!!!!!!!!

עכשיו אוכל לכתוב את שמזמן רציתי...

אז אם אתם מעוניינים לקחת פרטים בישביל להגיד "הכרתי אותו כשעוד לא היה מפורסם, אז יאללה תשאלו....;)
לפני 20 שנים. יום שבת, 3 ביוני 2006 בשעה 14:11
מתוך הלילות השקטים,
מתוך הימים של לבד,
פנה אליי קול אלוהי.
הוא דיבר וגופי רעד.

בוא אליי,- הוא קרא בקול-,
בוא אליי-, ותיהיה אומלל.
עולם שלם רק לך מחכה,
שם לנצח תיהיה מקולל.

אך הסבל שלך ירפה,
הבדידות תעזוב לעד,
כל חייך כאב מתוק
ויותר לא תיהיה לבד.

אך במה אשלם?-, שאלתיו
וליבי שוב החסיר פעימה.
אם אתן לך, אז הכל,
אך תשאיר לי הנשמה.

ופתאום הוא פרץ בצחוק:
לא אקח נשמתך ממך.
בתשלום תשרת אותי,
כתשלום לי הבא את גופך.

והנהנתי ראשי קלות
וחתמתי בדם מדמי
ומאז אין אני בשליטה,
מדברת מאז היא בשמי.
לפני 20 שנים. יום שישי, 12 במאי 2006 בשעה 1:10
זה היה די מאכזב- הביקור הראשון שלי ב"המודון המפורסם ביותר של ה'בדסם' בארץ"....

האמת שאולי פשוט ציפיתי ליותר מידי... וגם אמרו לי שזה היה יום לא מוצלח וכאלה...,
אבל תאכלס, למי אכפט?!!!!!!!!

חוץ מאוליי בחור שקשר מישהי בצורה מהממת (הייתי מת להחליף אותה אם היא הייתה מחליפה אותו) ו... וזהו. אז הכל היה די מאכזב........

*מופעים.... בסדר ולא יותר מזה (בלי להעליב את המופיעים כי הם היו בסדר)
*משקעות... חש בכל מקום (אפילו שהמחירים די סבירים)
*נשים.... כולן עם מישהו (או מישהו עם כולן) וגם כאלה לא היו הרבה....

*בקיצור ולסיכום.... די מאכזב, שווה ניסיון שני (כי אין הרבה ברירה) ו... נקווה לטוב!

תודה שקראתם את זה ואם יש לכן (לכם) מה להוסיף, לתקן או לחזק.... אז אנא מכם אני מאוד מבקש

ש-ל-כ-ן,

Satyr