לפני 19 שנים. יום שבת, 21 ביולי 2007 בשעה 18:35
השמש שקעה.
צעקה מתמשכת פתחה את הלילה באמצע רחוב זנוח בשולי ת"א. הוא צעק כבר כמו מה שנראה שעות. הגרון המיובש נצרד וצעקתו הפכה להיות רק אוסף של ביעבועים וקרקורים בקצב משתנה. עיניו עצומות. פניו מרוחות בזיעה, דמעות ודם וכך גם גופו.
"אתה בסדר?"- הוא שמע מעליו.
מלאך, הוא כבר בגן עדן. הכאב פסק לפתע והוא הגיש חופשי. כן הוא הגיע לגן עדן.
הוא צריך להגיד משהו למלאך, חייב להגיב בכבוד, אבל עדיין קצת קשה לדבר. אולי כאן לא צריך לדבר כלל. הוא ניסה להנהן, להראות שהוא בסדר, אבל לא היה בטוח מה הביע ההנהון. לא משנה, המלאך מבין.
מישהו עזר לו לקום- המלאך. הם הלכו והלכו. כנראה עכשיו הוא יראה את אלוהים.
לרגע הוא שמע רעשים, רשרושים ולחש קל שנשמע כמו קללות עדינות. עדינות כי מלאכים לא יכולים לקלל.
אחר כך הוא נפל על משהו רך, כמובן. רגע של חושך מוחלט וכשהוא פתח את עיניו הוא ראה את האור. ואז... האור נעלם. הוא שכב על מיטה גשמית למדי, על סדינים רכים ונעימים והיא עמדה מולו.
הוא לא התאכזב, אולי רק קצת, אבל עכשיו הוא ידע מי המלאך- היא. הוא ניסה לזוז ולהתקרב, אבל ברגע זה של הכרת המציאות גם הכאב חזר אליו. כל גופו נדקר בסכינים חדים וזעק מבפנים. הוא חייך.
"שלך"- הוא אמר והושיט את ידו כאילו מציג את עצמו.
"מה?"- היא שאלה מאט מופתעת.
"אני... שלך... ,- הוא הוציא מעצמו במעמץ,- ואת?"
"אה, אני קוראים לי *מירב... אבל אתה לא שלי..."
"אני חב לך את חיי, הם שלך."
"אני לא... לא צריכה.. זה בסדר, אתה לא חייב לי דבר"
"אני מבין,- הוא הוריד את ראשו בעצב ועצר דמעה שניסתה לצאת מעינו,- תרשי לי רק להישאר כאן עוד יום ומחר אני אלך אם תרצי."
"אתה לא רוצה שאקח אותך לרופא..."
"לא"- הוא קטע אותה בנחישות שנשמעה לה כתחינה.
"אבל אתה חתוך בשתי מקומות וכולך חבול. אתה חייב לראות רופא".
"זה בסדר... בבקשה, אני אחלים מהר. אני גם מבטיח שאני אנקה כל מה שאני אלכלך."
"בסדר, אבל רק ליום אחד ותבטיח לי שאם יהיו בעיות תלך לרופא."
"מבטיח."
"עכשיו אתה צריך לישון, גופך עוד עייף. אני צריכה ללכת לעבודה, יש אוכל בתוך המקרר ומיקרו על השולחן. הבגדים שלך תלויים במרפסת. אני מקווה שלא אכפת לך, אבל הייתי צריכה להפשיט אותך,- הוא רצה לומר לה שלא אכפת לו, אבל היא כבר המשיכה,- בכל מקרה אני חושבת שאני אחזור לפני שתתעורר. לילה טוב"
אחר כך היא פשוט יצאה מהחדר. אחרי כמה רגעים הוא שמע גם את דלת הכניסה ננעלת אחריה.
הוא עצם את עיניו, אבל לא הצליח להרדם. כל גופו כאב, האוזניים החלו לצלצל כמו סירונות, אבל הוא ניסה לקום... והצליח.
סיבוב אחד בביתה אמר לו הכל עליה. בערך בת 30 (שזה בערך כמוהו), נקיה, אבל לא בדיוק מסודרת, רווקה, אבל הייתה נשואה עד לא מזמן (יש תאריך על התמונות שבמגירה התחתונה בחדרה) ו.... בודדה ו... צריכה אותו. המחשבה האחרונה גרמה לו לחייך, מה שגרם לקצת אי נוחות בלסת החבולה.
בזמן ששטף לה את הכלים שהתאספו בכיור כנראה כי הייתה עסוקה מדי בלטפל בו, הוא חשב על מה שקרה לו. הוא לא הצליח להיזכר. הוא שטף את הריצפה, עדיין מנסה להיזכר ואז גם קיפל את כל הכביסה חוץ מהבגדים שלו. אותם הוא השאיר תלויים בלי ללבוש אפילו ביגוד תחתון כלשהו.
לאחר שסיים את כל הנקיונות והסידורים, הוא נכנס למיטה במחשבה מתוקה על חזרת המלאכית כשיתעורר. מירב... מירב. הוא נרדם.
הוא התעורר כשהרגיש אותה יושבת לצידו על המיטה. הוא ניסה להתרומם, אך כשל ונפל בחזרה, מקפץ פעם נוספת על המזרון הקפיצי.
"זה בסדר,- מירב הושיטה את ידה קדימה,- ראית שעשית פה נקיון בבית... לא היית צריך."
"אני הייתי חייב לך לפחות משהו. בינתיים זה כל מה שהצלחתי לעשות, אבל אני מבטיח שאני יכול יותר... אני צריך רק קצת זמן להחלים."
"כבר אמרתי לך, אתה לא חייב לי כלום! ומחר בבוקר אתה כבר עוזב... סביר להניח שבכלל לא נתראה שוב"
המילים האחרונות שלה כאבו לו יותר מכל הגוף גם יחד. היא אמרה שהיא לא צריכה... לא רוצה בו. אבל... אבל הוא מייד התאושש ואפילו חייך (בפנים), הוא נזכר שהיא כנראה עוד לא יודעת שהיא צריכה אותו.
"מה? את סתם תזרקי אותי בחזרה לרחוב?"
"לרחוב?! אין לך בית? משפחה?"
"כמובן שיש, אבל,- הוא השפיל את מבטו,- אני לא אלך..."
"אז מה תשאר ליד הדלת שלי מחר ועד שארית הימים?"
"עד שתקראי לי להיכנס."
"הביטחון העצמי שלך מתחיל לעצבן אותי!" אני מבקשת שתעזוב. עכשיו!"
"אני יכול להתלבש קודם?"
"לא! פשוט תלך!"
הוא קם. בפנים הוא עוד התלבט אם לצחוק או לבכות. הוא ראה בעיניה גם את הנחישות, אבל גם את ההשתתפות... ההשתתפות במשחק שהוא התחיל והיא כרגע התחילה להמציא את החוקים. לא הפריע לו, הוא שלה, אז גם החוקים שלה.
כשהדלת נסגרה מאחוריו הוא הבין פתאום שכל הזמן שניקה, לא הביט החוצה. הייתה פה חצר פרטית נחמדה שיצאה לכיוון השכונה. הוא התישב על המדרגה של הכניסה והתקפל אל תוך עצמו. במחשבות על המלאכית הוא אפילו לא שם לב איך עיניו נעצמו מעצמן. לא, הוא לא נרדם. רוח אמצע הסתיו היא לא באמת שמיכה טובה ומחממת.
לאחר כשעה הוא התחיל לרעוד ממש חזק. הוא חייך לעצמו כשנזכר שהבטיח לה שילך לרופא אם המצב יחמיר. מעניין אם זה תופס גם עכשיו כשהוא באיזור לא מוכר וללא בגדים?...
האור בפנים נכבה, אך לא לפני שהוא ראה את הוילון שהוזז מאט הצידה. הוא לא ראה אותה מציצה, אבל היה בטוח שזה מה שעשתה.
