בהתחלה לא הבנתי מה קורה.
היה שם ריח דקיק של ריחוק,
כמו משב אוויר קר שחודר דרך חלון סגור למחצה.
המגע שלך התרכך, המבט התפוגג,
ואני – כמו טלה במרתף – התחלתי לפחד.
הרגשתי אותך מתרחק.
והלב שלי זעק.
שאלתי אותך, כמעט בלחישה,
"אתה פה?"
אתה חייכת.
לא חיוך של נחמה.
חיוך של מי שצפה בי צועדת
לתוך המלכודת שלו מרצוני החופשי.
כשראית את המבט שלי מתערבל בין פגיעות להכרה.
"תמיד אני אתפוס אותך."
והמילים האלה – לא שחררו אותי.
הן קשרו אותי עוד יותר חזק.
כי הבנתי.
אתה לא מפעיל אותי מבחוץ.
אתה מדליק בי מנגנונים ישנים,
עמוקים, חייתיים.
אתה מרעיב אותי אליך,
ואז מאכיל אותי בתשומת לב כמו שהיא אוויר.
"שתיקת הכבשים".
מזכיר לא את הזוועה – את הדינמיקה.
הוא היה פסיכיאטר מבריק, היא חוקרת צעירה.
הוא חדר לה לראש במילים מדויקות,
והיא – במקום לברוח – התקרבה.
כי יש משהו במי שרואה אותך עד הסוף,
שגם אם הוא אפל – את לא מסוגלת להסתובב וללכת.
ואני –
אני בוחרת בזה.
לא כקורבן.
כמישהי שמצאה סוף סוף גבר
שיודע לשלוט גם בלב, גם במוח, וגם בין הרגליים.
שיודע מתי לדחוף,
ומתי –
לתפוס אותי בדיוק כשאני נופלת.

