מסע זיכרונות שממשיך וממשיך

פרח קטיפה פורח: כשהילדה הפנימית מתעוררת

הלילה, תחת אור ירח רך, גיליתי פן חדש ומרגש במוזה שלי.

היא, שתמיד הייתה סמל לחוזק, לעצמאות ולמיניות משוחררת, חשפה בפני צד אחר, פגיע ועדין - את הילדה הקטנה שחיה בתוכה.

עיניה, שבדרך כלל נוצצות בביטחון עצמי, נצצו הפעם באור שובב וסקרן, כמו ילדה שגילתה גן שעשועים חדש. שפתיה, שבדרך כלל נושאות חיוך מפתה, התעקלו הפעם בחיוך תמים וחסר דאגות.

היא ביקשה ממני לקרוא לה בשם חיבה ילדותי, שם שמעורר בה זיכרונות מתוקים של ימים תמימים. היא התעטפה בבד רך ונעים, כמו שמיכה שמגוננת עליה מפני העולם החיצוני.

שיחקנו משחקים ילדותיים, כאלה שמעוררים צחוק מתגלגל ותחושת חופש. היא רצה וחלפה על פני, כמו פיה קטנה ביער קסום. היא ביקשה ממני לספר לה סיפורים לפני השינה, סיפורים על נסיכות ואבירים, על עולמות רחוקים וקסומים.

במבט חודר, ראיתי את הילדה הפנימית שלה פורחת. ראיתי את שמחת החיים, את התמימות ואת הסקרנות מתעוררות לחיים.

היא הניחה לי לראות אותה פגיעה, חשופה, בלי מסכות ובלי הגנות. היא נתנה לי את הזכות לחבק את הילדה הקטנה שבתוכה, להגן עליה ולעזור לה לפרוח.

הלילה הזה היה קסום. הוא הזכיר לי שגם בתוך האישה החודרת והעצמאית, חיה ילדה קטנה שזקוקה לחום, לאהבה ולקבלה.

גיליתי פן חדש ומרגש במוזה שלי, פן שגרם לי להתאהב בה אפילו יותר...