כשהיא טובה, אני רע: ריקוד דו קוטבי על חבל דק
היא מלאך בלבן, צחורה וטהורה. שפתיה נושאות תפילות, עיניה משקפות תמימות. כשהיא טובה, העולם טוב יותר.
אבל אני, אני השד שמתחבא בצללים. תשוקותיי אפלות, רצונותיי סוערים. אני ניזון מהניגודיות, מהמתח שבין אור לחושך.
כשהיא טובה, אני רע.
כשהיא לובשת לבן, אני מדמיין אותה בשחור. כשהיא מדברת בלחש, אני שומע צעקות. כשהיא מציירת לי לבבות, אני משרטט לה צלקות.
אני נמשך אליה כמו עש אל להבה, יודע שאני עלול להישרף. אבל ריקוד התשוקה הזה, ריקוד הדו קוטביות, הוא שממלא אותי חיים.
כשהיא מניחה את ידה על לחיי, אני רוצה לנשוך אותה. כשהיא מחבקת אותי חזק, אני רוצה לקשור אותה.
אני רע, כי היא טובה. אני החושך שמבליט את אורה.
אנחנו שני קצוות של אותו חבל דק, נמשכים זה לזה למרות הסכנה.
היא המלאך שרוצה לטהר אותי, אני השד שרוצה להכתים אותה.
מי ינצח בסוף?
אולי אף אחד. אולי דווקא המתח הזה, הריקוד הזה על חבל דק, הוא שמחזיק אותנו יחד.
כשהיא טובה, אני רע. וביחד, אנחנו סיפור אהבה.