מסע זיכרונות שממשיך וממשיך

אין יותר בקשות, רק אני מחליט: סימפוניה של כוח ושליטה

הלילה, היא שלי. כולה שלי.

אין יותר מילים, אין יותר משא ומתן, אין יותר בקשות.

הלילה, אני המנצח על התזמורת, והיא הכלי המוזיקלי שלי.

אני אגע בה כפי שאני רוצה, אנשק אותה כפי שאני רוצה, אטעום אותה כפי שאני רוצה.

גופה יהפוך ללוח הציורים שלי, וכל מגע שלי יהפוך ליצירת אמנות חושנית.

עיניה יהיו מכוסות, שפתיה יהיו אטומות, ידיה יהיו קשורות.

היא תרגיש אותי בכל תא ותא בגופה, אבל לא תדע מה יבוא אחר כך.

היא תהיה פגיעה, חסרת אונים, נתונה לחסדיי.

והיא תאהב את זה.

היא תאהב את תחושת חוסר השליטה, את ההתרגשות שבאובדן הדרך.

היא תאהב את הידיעה שהיא לא צריכה לחשוב, לא צריכה להחליט, לא צריכה לבקש.

היא פשוט צריכה להיות.

להיות שלי.

הלילה, אני אראה לה את הצד האפל של הירח, את הצד שבו תשוקה וכוח מתמזגים לכדי ריקוד חושני ומסוכן.

הלילה, היא תלמד מה זה אומר להיות נשלטת לחלוטין.

והיא לא תרצה לחזור אחורה.