|
|
|
כשאת זזה בלי שאמרתי מילה
מספיק מבט אחד עם העיניים
זו פסגת האינטימיות
כשאני מעביר עליך את היד
בדיוק במקום שגורם לך לרעוד
זה העומק של החיבור
כשאנחנו מסתכלים בעיניים
דקות ארוכות בשקט מוחלט
זה הדבר הכי ערום בחדר
ומצאתי את הדרך אליך
וחיכיתי שתהיי מי שאת
ולקח זמן עד שעלינו על הגשר
ומתחת עברו הרבה מים
מסתכל עליך עוד פעם אחת
בחוץ עומד מולי רק האוויר
בתוכי נשארת הכי יפה שיש
יורד בצד הלא נכון של הגשר
ישבנו אחרי עוד סשן
רעדת כמו תמיד
מחייכת
כולך עלי כמו שאת יודעת שאני אוהב
הסתכלת על התקרה ופתאום שאלת
"מה הקטע עם סבל? אני מבינה את הסבל ברמה הפיזית. אני אפילו נהנית ממנו, גם מכאב שמגיע יחד עם הסבל. אז מה הקטע עם סבל נפשי? למה אני סובלת בלי לדעת כ"כ ממה..."
תמיד היו לך יציאות טובות אחרי סשנים. רגעים צלולים.
"לולו, את יודעת, זו שאלה טובה. בגדול, הסבל שלך מתחיל כשאת מתייחסת להזיות שלך בראש כטיעון עובדתי..."
אני זוכר את המבט הזה לתוך העיניים שלי. את הברק הרטוב סביב אישוני הבדולח האלו. את הנשיקה שקמת לתת לי.
"אתה... אז... למה בעצם אני לא מצליחה לגרום להזיות שלי להיות טובות יותר?"
חייכתי אליך. אני אוהב את השיחות האלו שלנו. את הסקרנות שיוצאת ממך גם כשאת מדברת על עצמך.
"את יודעת לולו, ההזיות שלך גם סובלות. הן סובלות כי את מונעת מהן להזות את כל מה שטוב. ככה זה ימשיך עד שתרשי לעצמך להזות מה שבא לך ולא רק אסונות..."
אני מכיר את המבט הזה... הוא מגיע לרוב שאת חצי מקשיבה לי וחצי חושבת על תשובה אימפולסיבית...
"אבל אז אני אתחיל עם החלומות שלי ואגלה שטעיתי ואז זה יכאב יותר"
את מסתכלת עלי ואת מתעצבנת מהחיוך שקשה לי להסתיר...
"לולו, אז החלטת להתחיל לסבול מההתחלה רק כדי אולי לא לסבול בסוף..."
חיבוק ארוך ושקט ששומעים בו רק האוויר שנכנס ויוצא.
"אני פה לולו..."
עדיף שלא אקרא לך שוב פעם
אני מחכה לך במקום
שלא ידעו עליו אף פעם
וזה מפתיע שפתאום את מופיעה
בדיוק שהשעמום שלי הגיע
עם כל הצבע והמילים והטמפרטורה שלך
זה עוד לילה שחור ומיוחד
והחשק שלי אליך לוקח אותי אליך
את בודקת שאף אחד לא מסתכל
למרות שאת יודעת שלא אכפת לי
למרות שאני יודע שאת אוהבת
עדיף שתתקרבי אלי עוד
את יודעת שאני אוהב אותך עלי
מסתכל עליך מקרוב
זה משגע אותך שאני שותק ולא משתף
ועוד רגע תלחשי שאת רוצה לשמוע
בלי גרם נוסטלגיה אני נזכר
בכל הפעמים שאת נושמת בכבדות
והלילה הזה שחור מאוד
מבליט את העור הלבן-שקוף שלך
זה עינוי משותף ואנחנו נהנים
בלי גרם של בושה את בודקת
את רוצה שאמשיך להסתכל
עדיף שתישארי קרוב
ככה זה שאת שלי
שייכות היא דבר הדדי
וכאב הוא עניין יחסי
כמה פעמים שמעתי את זה
כמה פעמים אמרתי את זה
מכל הילדות, הצעצועים, המשרתות והמסורות
יש אחת כזו עם עיניים ירוקות-רעל וגוף-גיטרה של רוברט ג'ונסון
מלא חוויות עברו בנהר הסטיות וההזיות הערומות
והזמן איתך צף מעל כל מי הזוהמה ונוזלי הגוף
ידענו מההתחלה שזה יהיה גל חזק וגם קצר
חיכינו ליום שהים של החיים ההם יאסוף את הגל חזרה לחיקו
כשהיינו יחד זה היה משהו אחר
כל איבר וכל נשימה היו בבעלותי
אין עליון בלי תחתון ואין לקחת בלי לתת
כל פעם שהייתי הולך ידעתי שזה מתקרב
וכל פעם שהיית באה רצית שנישאר
בגלל כל הרגשות שטרחנו לשייף ולעגל
נפלנו לתהום העמוקה של הבדלים
ועמוק בפנים הרגשנו את כל החלקים הדוקרים
רצית להיות רק שלי ורק שלי ורק איתי ורק איתי
והייתי גומר על המכנסיים שלך
איך אהבת לצאת לסידורים עם מזכרת ממני שכולם רואים
כל פעם שישבנו בשקט היית מתקרבת בשקט
ידעתי שהרעל הזה יהרוג את שנינו
ושתיתי את הכל
לא אכפת לי שאת כבר לא פה
רק תחזירי לי את כל מה ששלי
את הגוף הזה והנפש הזו וכל היופי הזה
ששנינו יודעים שהוא רק שלי
ואם תמצאי את עצמך שוב מבקשת
לבד או עם מישהו אחר
זה אומר שגם את יודעת
יש כתמים שלא יורדים בכביסה
יש רגעים שלא באמת חלפו
היה עוד קיץ ואי אפשר היה לסבול את החום
ננעלנו יחד בבית למשך כל הסופשבוע
יום שישי בבוקר ואני כבר מסתכל עליך וזומם
איך אפשר שלא...
את לבושה בבגדים שאני מרשה לך ללבוש בבית
את יודעת... בבית זה ערומים, או צמודים
והטייצ הזה קרוב אליך יותר ממני
אז אני קם אליך ותופס אותך מאחורה
"בבקשה תשאיר עלי סימנים... אני רוצה להרגיש אותך לפחות עד יום שלישי..." חייכת אלי
"השמש רק התחילה את הדרך לים, עד שהיא תגיע. אליו.. בטוח יהיו עליך סימנים"
ניסית ללכת ממני בדיוק שתפסתי אותך חזק יותר
"לאן את הולכת צעצוע שלי?"
"הכנתי לך הפתעה מאסטר"
אני משחרר את האחיזה ומסתובב לסלון
היא מרחפת בהליכה הזו ונעלמת לחדר
אין הרבה הפתעות שאני זוכר שאני אוהב
זה הולך להיות סופ"ש מעניין זה בטוח
היא יוצאת מהחדר ומסתכלת עלי מרחוק
הטייצ עדיין צמוד ונוסף קשר בחולצה מעל הטבור העגול שלה
השיער אסוף לשתי קוקיות של ילדה טובה עם שביל באמצע
אני מסתכל עליה מחייכת אלי ומתקרבת לאט
בדיוק נכנס שיר אחר, מאלו שגורמים לה לזוז אחרת
היא מתקרבת אלי עם התמימות הזו שמהולה בזימה ומחשבות סוטות
מתיישבת עלי עם הגב אלי ומתחילה להתחכך בי לאט
השיר ממשיך להזיז אותה עלי והגוף הזה מצליח בכמה שניות לבליטה במכנסיים שלי לרצות עוד
"אני מבין שהצעצוע שלי רוצה לשחק?" - שאלתי
היא ממשיכה לזוז עלי ומסכלת אחורה, מהנהנת בהסכמה
אני נותן לרגע הזה להמשיך עוד קצת
שניה לפני שאני מרים את הטלפון
היא רואה את זה ומנסה למשוך את תשומת הלב שלי יותר
עד שאני לוחץ על השיר הזה שפתאום יוצא בווליום לא סביר וממלא את הבית
היא נצמדת אלי לשניה ומרגישה את הידיים שלי אוחזות את המתניים שלה והופכות אותה אל הספה הענקית
שניה אחרי היא מתרוממת קצת ואני עומד מעליה, הידיים שלי הלכו מעצמן אל הטייצ הזה
שכבר היה מספיק זמן צמוד אליה יותר ממני... והיא יודעת את זה
הרעש הזה של הקריעה גורם לה להתפתל והגוונים של העור שלה נחשפים אלי דרך שאריות של טייצ
אני מחזיק לה את אחת הקוקיות
מרים אותה לאט אלי ולוחש לה "אני חושב שזה זמן טוב לסימן הראשון..."
בין מחשבה לנוסטלגיה
ובין הדמיון לבין המציאות
שם אנחנו רוקדים
ממהרים להדביק מדבקה עם שם
כדי לזכור מה אנחנו יודעים
וכשמדביקים כזו מדבקה על בנאדם
לא באמת לומדים
אלא יותר מנחשים ונזכרים
כאילו אנשים לא משתנים
וזה שקר גם ויומרני
"לדעת" מי נמצא מולי
בלי סקרנות אמיתית ובלי ללמוד את הדקויות
אלו שנשרו אתמול ואלו שצמחו הלילה
ובענפים הדקים והחדשים
שם נמצאת התשוקה
שם ההרגשה הזו שמרגישים אותנו פורחת
זה דחוס עמוק במערכת ההפעלה שלנו
מחולק למיליוני קבצים שאנחנו לא מכירים
ואיך בכלל מישהו יודע שהוא סקרן?
מלא מחקר פנימי ועדין
זה אף פעם לא מפסיק ולא מספיק
דברים ממשיכים לזוז באותו הקצב
ורק שאריות של חוויות נדחסות פנימה
בין אם קרו באמת או רק בראש שלנו
אין לזה חשיבות למעשה
כי אנחנו הוזים בצורה מופלאה
את מה שמשרת אותנו גם אם זה רע
ובא לי לפגוש אותך כבר
אם רק היית יודעת כמה זמן
שאני שולט בעצמי כל כך טוב
מחזק את שרירי הסבלנות והאיפוק
מתכונן ללמוד אותך
את התיקיות הסודיות האלו
לחקור כל דבר עד הסוף
זה מתחיל ונגמר בפנים בתוכנו
כל התפאורה בחוץ משרתת את מה שקורה שם
אם כולם היו מתייחסים לעצמם
כמו שהיו מתייחסים לאהוב ליבם
ואני כאן מרשה לעצמי עוד פעם
לדעת בלב שלם שאני לא מושלם
כמו שהייתי רוצה אותך
היפנים קראו לזה קינצוגי
שזה למעשה חיבור (מוזהב)
האנלוגיה הזו של הדבקת כד שבור
והצביעה של השברים באבקת זהב
הופכת כדים שבורים לשווים יותר ומיוחדים יותר
כל כד והשבר שלו
אז עד שתבואי אני מכין את אבקת הזהב שלנו
יחד נצבע את השברים שלך ושלי
עם מכחול שעשוי מגע ומילים
ונהרוס ונתקן ונשבור ונחבר
ונלמד איך לאהוב את הרגעים
כמה שרק אפשר
סוטה מן הכלל
זה הסגנון וזו דרך חיים
לא רק במיטה
איפה שרק אפשר להרגיש בנוח
ולתת מקום ואפשרות לחלום
זה מתחיל בלי מושג
כשזה מתגבש אני מרגיש את זה קורה
כל היום הסקרנות הזו מגרדת לי בגוף
ואת אוהבת את הקטע הזה
פתאום זה מגיע
אני מפרט לך בהודעה את מה שעומד לקרות
הכדור תמיד אצלי
ואת עושה מה שאני אומר
וזה לא דומה לאתמול
או לשום דבר אחר
יש משהו בלא לדעת
שמייצר אצלך התרגשות
וזה מה שאני מחפש
סוטה מן הכלל
וזה לא עוצר לרגע
למשוך, לקשור, לקרוע, לסובב, לצאת, לחזור, להוריד, לגמור, לעשות את הכל שוב, לעשות הכל אחרת
התאווה הזו לא נגמרת
כל פעם זה קורה רק איתה
אנחנו מכירים הרבה זמן
עשינו כל מה שרצינו יחד פעמיים לפחות
ולא משנה כמה זמן עובר
היא חוזרת אחת לכמה זמן
"אני רוצה שתקשור את המחשבות שלי במילים שלך שוב"
ואני שותק
והיא נאנחת
ובסוף היא באה
ויש עוד כל כך הרבה שרצינו להספיק
אבל כמו תמיד היא פתאום אומרת
"הטון הזה שפתאום יוצא ממך..."
היא מתפשטת ונשכבת מולי
עוצמת עיניים ומחכה
לא אכפת לה אם קר או חם
ואני לוקח את הזמן
אני אוהב את המשחק הזה שלנו
מתיישב לידה בלבוש מלא
ומתקרב אליה עד שתרגיש
את הנשימות החמות האלו על הגוף שלה
והיא מתפתלת בתוך עצמה
היד שלי עוברת מהרגל שלה
דרך הירך ועד הבטן והחזה הקטן והיפה שלה
אני אוסף את היד בחזרה ושוב שותק
והמילים האלו על בעלות ושייכות מתחילות להתחבר
כשהיא זזה יותר לאט ונאנחת
כל פעם שהיא שומעת את הרווח בין המילים
ומשהו בגוף שלה מנסה להתקרב אלי
ואני ממשיך את הדיבור שקושר אותה יותר
בגלל שרק ככה היא מתמסרת באמת
כשהרגל שלה שוב רועדת קרוב אלי
זה אומר שהיא כבר רטובה וחרמנית מאוד
ואני יושב שם עם זין עומד ותחושה עילאית
עוד לא הבנתי על איזה טון היא מדברת
ואולי זה בכלל בראש שלה
או משהו בחיבור הזה והאמון המלא
ועוד רגע זה יקרה
המילים יקשרו אותה חזק מספיק
בדיוק לאן שרציתי לקחת אותה
והיא תרעד עם האנחות השקטות האלו
כשהיא גומרת בלי שנגעתי בה
זה הרגע שהיא הופכת שלי באמת
והיא תפתח את העיניים
ותתחנן שאזיין אותה כמו תמיד
"בתחת, בפה, איפה שאתה רוצה... אני הרכוש רק שלך"
ובתוכי אני יודע שכבר גמרתי
והזין הקשה רוצה גם הוא את שלו
ולא משנה מה אני בוחר
היא ממשיכה לטפטף על הסדינים
עד שאזיין אותה כמו שרציתי
שאשתמש בה עד הסוף
לא תמיד זה יקרה
אבל הפעם אולי כן
והיא תמיד מבקשת להישאר עוד קצת
ועוד חיבוק אחד
ונעלמת
עד ששוב תתרחק מספיק
כדי לחזור בחזרה
בהתחלה צריך לבטא את עצמנו
ואני מכיר את ההתפשרות הזו
שהיא דרך מעוותת להציג רק מה שנראה נכון
וכבר כאן מאבדים את האמת הזו
שאולי תצמצם אפשרויות
ואולי תסנן אנשים
אבל תהיה מדויקת מספיק
כדי להגיע למשהו אחד
כזה שמתאים בדיוק
בלי הפינות העגולות
בלי הגדרות ותחפושות
משהו שיגיע דרך הטיפות
לחבק את השפיצים החדים
להבין שזה מה שזה
שכולנו עשויים מהשברים
ורק דרכם אפשר לראות את האמת
זו שלפעמים טורחים להסתיר
רק כדי שלא יגלו
את מה שהכי היינו רוצים לספר
צל שחור עוטף אותך
את יודעת איך זה מרגיש
והוא מכסה את העיניים הכחולות האלו
שקועות בעוד דמיון אפל
את לא רואה
רק מרגישה
את הנשימות שלי מאחוריך
את האחיזה של הידיים שלי
חיבוק אטום וחם
את נושמת כבד
ולא יכולה לזוז
כבולה בחבלים של משי שחור
רועדת מרגש ומפחדת מהשקט
אני לוחש לך מילים אפלות
מבטיח לך עונג וייסורים
והמילים חדות
חותכות את הרצונות שלך
את רק שלי ואת יודעת את זה
בין גן עדן לגיהנום הפרטי שלנו
אוביל אותך אל המקום
שהוא רק שלך
אוביל אותך אלי
