Kinkme

אז הפוסט הזה הוא לכבודך (את יודעת...). דיברנו בפרטי ורצית לדעת על ההתחלה... ועל עוד כמה דברים. מקווה שזה יענה לך על מה שחיפשת.

אז הבנתי שאני כנראה לא בדיוק הבן אדם שאפשר לזהות עליו סממני BDSM ובטח שלא שולט סטראוטיפי. למעשה, אני די בטוח שאף אחד לא היה מעלה על דעתו שההוא שהרגע פגשו, הוא גם... ובכן... שולט או משהו... ובכלל בעולם ה BDSM.

הבנתי את המורכבות הזו במערכת היחסים הראשונה שהיתה לי לפני כמה שנים טובות, ששילבה יחסי DOM-SUB. הייתי חסר ידע וניסיון. כך שבעצם כל יום כמעט, הזדמן לי לפגוש במשהו מורכב נוסף בדינמיקה ובעיקר בעצמי. 

הספק הראשון שפגשתי היה מחוץ למיטה (או בכל מקום אחר שהיינו רק שנינו בלי מגע או כוונה פיזית). מה כזה דום בלהיות בבית ולהכין משהו לאכול או להתאמן והיא שם מדברת בטלפון... סתם ככה. זה היה מבלבל כי לא היה לי מושג אם אני עושה משהו לא נכון, או לא עושה משהו ואני אמור... 

הדינמיקה שלי עם עצמי היתה מאוד מוזרה ומלאת ספק ברגעים האלו. מכיר את עצמי לא מעט זמן... בערך מאז שנולדתי. מכיר את הביטחון שלי, ההחלטיות, את ההגיון שלי ואת המאפיינים שבי, אלו שגרמו לי להרגיש דומיננטי הרבה לפני שידעתי על הקשר ל BDSM. הנה אני פה, בבית, לא יודע איך ליישם את הדבר הזה, שמרגיש לי חלק ממני. 

בהתחלה ההיא, כל הוראה או דרישה שלי היתה חצי מאולצת. הרצון לבדוק עם עצמי מה באמת הסיפור יחד עם כל המשקולות שאני סוחב כנראה עוד מהעבר שלי... הכל ביחד הפך מסובך וקשה. אני בשליטה? על מה? על מי? אני סתם מבקש ממנה לעשות משהו? אני מנצל את המצב? מלא שאלות על מוסר וספק ואשמה אפילו. 

ככל שהיינו רחוקים מלקיים איזה סשן פיזי, הקושי היה מגיע ובגדול. הייתי חייב לפתור את זה ומהר.
בכובע אחר בחיים שלי, אני עוסק בתחום הנפשי, בדגש על תקשורת ויחסים. היו לי מלא כלים והרבה דרכים להבין מה קורה, אבל בכל זאת, קשה לעשות את זה לבד.

פאק איט. גם אם זה יעלה לי ביחסים ולא משנה מה - אני פותח את זה. אני מוכרח להבין.

אז ישבנו ערב אחד. התחלתי לדבר ולדבר ולדבר. תוך כדי, הבנתי כבר חלק גדול מהסיפור שהיה לי בראש, רק מלדבר את זה. אחרי מלא משפטים ומלא דברים שאמרתי, היה רק דבר אחד שהייתי צריך לשמוע כדי להבין את זה עד הסוף. "אני בחרתי להיות פה ולהיות ככה איתך, מתוך זה שאתה מבין אותי, מתוך כבוד שיש בנינו ומתוך בחירה שלי". זהו. האסימון שנפל פה היה אחד החשובים שנפלו מאז ועד היום. להזכיר לעצמי שמדובר במשהו שמוסכם על שנינו, על זה שכל אחד בדינמיקה הזו הוא בעל כוח מיוחד ואחר... ששני אלו יכולים להרכיב את הסיפור ולא רק אחד.

מפה הדברים החלו להשתנות ולהיות הרבה יותר טובים. משהו בהנאה ההדדית, בהתמסרות, בהבנה הזו של לקחת ולתת ובעיקר על ביטחון וביסוס של דינמיקה אמיתית. עבור שני הצדדים. ההגדרה הזו - שולט\דום, השתנתה מקצה לקצה עבורי במהלך כל התקופה הזו. החיבור עם פרטנריות הוא הרבה יותר עמוק מאז, היחסים בכלל השתנו לטובה. 

היום אני מבין שזה הרבה יותר חלק ממני מאשר תפקיד או סיטואציה שזה קורה בה. יש משהו בספק שיכול להרתיע אבל גם ללמד. בעיקר על עצמי ועל לקבל את מה שיש בי, גם את הספק. המשמעות האמיתית שאני מרגיש היום בקשר נוצרת בעיקר על היסודות האלו, של המפגש בין תחושת הספק לביסוס של תחושת ביטחון וכמובן לזכור, שמדובר בבחירה משותפת.

כמה זמן עבר מאז... התקופה ההיא, עוד כשקורונה היתה רק בירה... ימים אחרים. סיימתי פרק גדול בחיים והרגשתי שבא לי איזו רוח חדשה. עד אותו יום שפגשתי אותה, הייתי כל כולי בתוך רצף של אירועים שלקחו לי את כל תשומת הלב. רק כשהכל נגמר, ידעתי שאני הולך לחפש חוויות חדשות. משהו. כל דבר. רציתי להרגיש משהו חדש ושונה.
רק הוצאתי את הראש החוצה והיא היתה שם. היא היתה יפה בצורה אחרת. היא גם ידעה את זה. אהבתי מאוד את החיבור הזה שהיה לה עם עצמה והתחלנו לדבר. אחרי כמה שעות שחפרנו בלי להרגיש, עלה הנושא הזה... -"נראה לי שאני נשלטת...". המשכנו לדבר על עוד ועוד דברים. המפגש הראשון הזה הפך כבר לקטע שלנו, של להיפגש לכמה שעות כל כמה ימים, לדבר ולדבר.
יכולתי לשים לב לזהירות שמתעוררת בה, כשהיא מדברת איתי על בדסמ ובכלל על Fטישים. גם אני מאוד זהיר בנושאים האלו. לא מושך פנימה ולא משכנע. אם זה קיים - זה קיים. אם לא אז לא. בכל אופן, ידעתי באותו זמן שאני לא מחפש משהו מיוחד, רק לחזור לאינטראקציות ומפגשים ובכלל יחסים. היא היתה מושלמת במובנים האלו. חכמה, מצחיקה, סקרנית. בשלב מסוים, העניין המיני נדחק לתחתית טבלת הרצונות. היה שם רצון, אבל לא רק פיזי. היינו במים העמוקים... והיה לנו כיף. עוד כמה לילות של שיח... -"אולי בעצם אני שולטת...? זה פתאום מרגיש לי יותר אני."
השיחות נמשכו, על החיים, על העבר והעתיד ועל מה לא... ומדי פעם זה היה מגיח. -"אולי אני סוויצ'? קראתי על זה :)". החיוך הגדול שלה פגש את שלי. ערב אחד, אחרי יותר יין מהרגיל, התחלנו להתנשק, זה היה כמו פרץ אמיתי וחזק של תשוקות ורעב למגע. היינו כ"כ קרובים שזה הרגיש כמו חיבוק סבוך ונשיקות אינסופיות. העיקר מגע. חשבתי לעצמי, אין לי מושג מה יהיה, אבל אני יודע שיהיה טוב. ניתן לדברים לקרות. העניינים המשיכו ככה, עד שפתאום היא אמרה: "בא לי לנסות...". לא הבנתי על מה בדיוק היא מדברת, אבל ידעתי שזה בכיוון. עד עכשיו הזהירות והרמיזות גרמו לי לזנוח את הנושא. לא היתה לי תכנית כזו גם ככה. "מה בא לך?" שאלתי בסקרנות.
-"אני רוצה לראות איך זה... סשן... לשלוט". זה היה חמוד, נאיבי ומפתיע. אני לא מכיר את עצמי בעמדה הנשלטת ובטח לא במשחק ספונטני של פעם ראשונה... אבל בכל זאת, אנחנו כבר כאן ואני סקרן מטבעי. "שתדע לך שקראתי, אפילו ראיתי כמה סרטונים, עשיתי שעורי בית וממש בא לי לנסות איתך. נוח לי איתך". - "אוקיי" עניתי. "על מה חשבת?".
היא התחילה לתאר לי סיטואציה, ועם כל משפט אני מבין שהיא באמת חשבה על זה ובאמת חקרה ובדקה. מפה לשם, היא רוצה להכאיב לי. להרגיש עליונות וכוח. לא הייתי מוכן לזה כל כך, אבל כבר אמרתי אוקיי, אז אוקיי. מה עכשיו?
היא פותחת את התיק, מוציאה איזה סט ונילי שנראה כמו משהו שאיזה זוג קנה לעצמו ביום האהבה. היו שם אזיקים, כיסוי עיניים, קולר ורצועה  והכל בצבע ורוד מסטיק... ובכן... חשבתי לעצמי... סקרן אמרנו. עוד לא הספקתי לגבש את סוף המחשבה, היא ממשיכה לדחוף את היד לתיק ומוציאה משם שוט סגול מעור. אוקיי. מה עכשיו? לא יודע. חושב עם עצמי, מרגיש מוזר מאוד אבל משהו בי רצה להמשיך... אולי כי עבר זמן, אולי כי זו היא, אולי סתם כי בא לי לראות לאן זה ייקח אותנו. 
-"מה תרצי לעשות עכשיו?"
היא לא עונה... רק נעמדת מולי, מסמנת לי עם האצבע לרדת על הברכיים. אני שומר על קשר עין ויורד על הברכיים. היא מכסה את העיניים שלי בוורוד מסטיק ואני יכול רק לשמוע את האזיקים... היא אוזקת לי את הידיים מלפנים, די חזק. אני מבין עם עצמי שזו למעשה הפעם הראשונה שאני במצב כזה חסר אונים. פתאום, על אף כל המפגשים העמוקים והשיחות, הייתי בתחושה של חשש ומשהו בתוכי הרגיש מאוד לא נוח. הדבר היחידי שהצלחתי להגיד לעצמי "אני בשליטה. אני בטוב". היא מושכת את האזיקים בתנועה חדה ואני לא רואה שום דבר, רק שומע קולות של נעלי עקב הולכות סביבי כשאני על 6, בדוגי. "אין מצב שאני פאקינג בדוגי... טוב... אני בסדר, אני בשליטה". תחושה מוזרה וחדשה. הצעדים מתקרבים אלי מצד ימין מאחורה... ואני נושם עמוק. משהו בי מאוד החלטי פתאום "לא משנה מה, אני עובר את זה, סופג את זה, מכיל את זה, את הכל, אני עומד ליהנות".
המרחק בין הרעש של השוט לבין המפגש שלו עם החלק האחורי של הגוף שלי היה מאוד קצר, קצת גב, קצת תחת, קצת רגל. הצלפה אחת מהירה וארוכה. אני נושם בשקט. רעש של עקבים והצלפה נוספת. אותם מקומות ואזורים אחרים. נושם. השניות האלו ארוכות. אני ממש מרגיש את העור שלי "מהבהב". לא יודע להסביר את זה, אבל אני מאוד רגוע ובפוקוס. כאילו מנותק ממה שקורה בחוץ ומחובר לאיזה משהו בתוכי. זה המשיך ככה עוד פעמיים... כשבכל פעם משהו בי הרגיש יותר חזק ויותר בשליטה. לא זז, לא מוציא צליל, רק נמצא עם זה. פתאום שקט...
שומע קול של צעדים מתקרבים אלי... ואז קול שברירי אומר בטון שקט:"אני שלך... אני רוצה שתעשה איתי מה שבא לך". עוד לא הספקתי להבין מה קורה, הכיסוי שלי ירד מהעיניים. אחר כך האזיקים. אני מביט בה. היא כזו יפה. משהו בפנים שלה נראה אחרת. עדיין לא הצלחתי לפענח מה זה. אני מביט בה ושותק... מחכה להבין מה קרה. -"פליז תגיד משהו... אני כבר לא יודעת מה קורה...". - "מה קורה בייב?" שאלתי. היא מתאמצת להוציא חצי חיוך ואומרת "פשוט היית כ"כ בשקט, לא ידעתי מה לחשוב... כל הזמן חשבתי איזה חזק אתה, לא זזת. לא הגבת לשום דבר. הרגשתי שלא משנה מה אני עושה, זה לא באמת עושה לי את מה שחשבתי... ואז... ואז...". היא נושמת רגע... "ואז ניסיתי יותר חזק ועדיין לא זזת. פתאום הבנתי, אני בכלל נשלטת פה בסיטואציה הזו. אתה לגמרי שולט בעצמך ובאיך שאני מרגישה, ואתה בכלל קשור ולא רואה כלום. זה פתאום גרם לי להרגיש כזו כנועה, שאני שלך בכלל וכל הדבר הזה לא קשור לכאב או לקשירה." שוב היא עוצרת. אני מסתכל עליה. לא סתם אהבתי לדבר איתה כל כך הרבה. היו לה אבחנות מעניינות לגבי המון דברים. "מה הבנת? למה זה קשור?" שאלתי.
"זה קשור לשליטה עצמית ולהתמסרות. גם בלי מילים, בלי כוח ובלי לזוז, היית מעלי. רציתי בהתחלה להוציא ממך איזו תגובה... כזו שתגרום לי להרגיש שאני שולטת. אחר כך הבנתי שאני רק רוצה תגובה... אני בעצם תלויה בתגובה שלך... ואחר כך הבנתי שאני רק רוצה שתעשה משהו. כאילו השליטה שדיברנו עליה בכלל נמצאת אצלך...  רציתי לראות אותך זז, עושה משהו, מוציא איזה קול...העיקר שתגיב." יושבת מולי... היא מורידה את המבט לרגע, מרימה אותו ומחבקת אותי. אני מחזיר לה חיבוק ארוך. אנחנו מסתכלים אחד על השניה מקרוב בעיניים. אני מסתכל עליה לתוך העיניים. מחייך. היא מתנשמת. אני נעמד מעליה, והעיניים שלנו מחוברות. המבט לא זז. עוברת דקה ארוכה של שתיקה. "אז את אוהבת וורוד מסטיק?" חייכתי... היא מהנהנת אלי ומושיטה אלי את הידיים שלה...

היא היתה צעירה ממני משמעותית. בראטית. לא מיהרתי להיכנס לזה, אבל היא מראש הצהירה: "אני ילדה אבל גדולה ויכולה לבחור לבד. אני בוחרת בך להיות זה שבוחר בשבילי". 
מהרגע הראשון היה בה משהו מבריק וחצוף. אני מכיר את עצמי ומכיר את החיוך הזה שיוצא ממני, כשאני מרגיש משהו מעבר. היא הוציאה ממני חיוכים כאלו, והרבה.
אחרי כמה מפגשים יחסים מאופקים, עם רצון אמיתי להבין מה מתאים לשנינו, הרגשתי כמה טרחן וזהיר אני יכול להיות. מעדיף את זה ככה לפעמים. עד גבול מסוים. היא באמת ילדה גדולה. לפעמים יותר ממני. השילוב בנינו היה מאוד טבעי. מהר מאוד הגבולות והאיפוק הפכו דקים ומטושטשים. היינו בסערה אמיתית של המון רגשות, המון רצונות לממש יחד.
היא היתה צעירה ממני משמעותי ונשלטת עם קינק מיוחד. היא אהבה את הדרך שבה חינכתי אותה. יש לה גוף עם קימורים מעוררי תשוקה ומבט מתמסר. הרגעים שהכי הרטיבו אותה היו רגעים של החפצה, של שייכות ובעלות. פקודה אחת או משפט מסוים היו מרטיבים אותה. על אף שאני לא בקטע של להכאיב יותר מדי, ידעתי שבקשר הזה, אנחנו כנראה נצליח למתוח את הגבולות של שנינו.
יום אחד, היא היתה בעוד פרץ אנרגיה אופייני. אני ישבתי בסלון, מאזין למוזיקה. צולל לתוך צלילים וקורא ספר. היא ממול, רוקדת כאילו אף אחד לא רואה, רק אני. מתאמצת ללכוד את המבט שלי. אני מרים את העיניים. רואה אותה זזה כמו שרק היא יודעת. שוב החיוך זה. אני מנסה לחזור לקרוא, אבל היא רוצה לשחק... אחרי כמה דקות של טיזינג, הבנתי שאני לא אצליח לקרוא שום דבר. גם ככה הגוף שלי כבר מסמן איפה תשומת הלב שלי באמת. אני קם במהירות והיא יורדת על הברכיים מיד כששומעת את הטון שלי מתחיל לדבר. הידיים שלה מאחורי הגב. אני עומד מעליה... מהרהר מה אעשה. היא ממשיכה עם המבט המתמסר הזה. מבקשת בלי מילים שאעשה בה מה שאני רוצה. הפעם, בשונה מכל הפעמים האחרות, רציתי למתוח איתה גבול חדש ואחר.
היא שומעת את הקול שלי, קמה והולכת את הספה הגדולה. נשכבת על הבטן, היא מבליטה את הקימורים שלה ומחכה. היא אהבה את הרעש של היד שלי, במפגש עם הישבן העגול שלה. אהבה את הסימנים שאהבה להגיד עליהם "הסימנים שאני שלך". אבל הפעם, זה היה אחרת. 
"לא לזוז" אמרתי. הראש שלה פונה לכיוון הספה והיא שומעת את הצעדים שלי מתרחקים. אני בדרך לחדר, להביא מהתיק שלה את חומר הסיכוך שלה. ההבנה הזו שהיא שם והיא לא תזוז מילימטר, מדליקה אותי מספיק כדי לחזור לאט, מתבונן מרחוק בישבן העגול הזה, מחכה.
היד שלי מחליקה על הגוף שלה, הקול שלי מגיע לאוזניים שלה, עם המילים האלו שהיא אהבה לשמוע. על שייכות ובעלות. היא רטובה שוב. אני מוציא את חומר הסיכוך, מתפלא עם עצמי למה בכלל צריך אותו עם  כל הנוזלים האלו וברגע אחד אני מחליט: "אני לא נוגע בך הפעם, רק אשתמש בך כדי לספק את עצמי". היא שומעת את זה ומתפתלת. היד שלי עוברת עוד שניה על הגוף החלק שלה. מרגיש את החום והאיפוק הסדוק שלה להישאר ולא לזוז. אני מורח קצת מהחומר עלי ומתחיל לאונן מעליה. מביט בחצי המבט שלה שמביט בי. ממושמעת ומאופקת. עם כל דקה שעוברת, היא מתחרמנת יותר ויותר אבל היא יודעת שהיא לא תזוז. גם אני יודע. זה לקח משהו כמו 15 דקות שלמות. 15 דקות שאני לא נוגע בה, נוגע בי, מענג את עצמי סביבה. היא מחכה לרגעים שהיא יכולה לראות משהו. הכוס שלה כבר נוטף על הכיסוי של הספה, כמו כל פעם שהיא מתאפקת הרבה זמן. אני גומר בסופו של דבר. מרטיב את כל הישבן העגול שלה והיא רוטטת. לא זזה, אבל רוטטת.
אני מתנקה, יושב לידה ערום וחוזר לקרוא. אחרי כמה עמודים, היא מבקשת רשות לדבר.
"מה רצית?" אני שואל.
"אני רוצה לרקוד בשבילך" היא עונה. שוב החיוך הזה.
אני קם ומנקה אותה במגבונים. מאפשר לה לקום ולהמשיך להתנקות. היא, מחויכת, אדומה בלחיים ונראית כמו אחרי הרבה סקס. 
"אני חושב שלפעמים אחרי עונש, אפשר גם לקבל פרס. אני אחשוב על זה" אמרתי.
היא זורקת את המגבונים על השולחן, מגבירה את הווליום ומתחילה לרקוד ערומה, כאילו אף אחד לא רואה, רק אני. 
שוב החיוך הזה...
 

שמעתי את הצלצול המוכר. הודעה חדשה.

אני פותח את ההודעה בסקרנות וקורא "היי, אני נשואה ונואשת. בעלי כבר לא נוגע בי כמה שנים טובות. יש לי תשוקה ומלא תסכול. אני רוצה שיכאיבו לי, שישלטו עלי. שיקחו עלי בעלות. קראתי את מה שכתבת ואני רוצה להיות הכלבה שלך אדוני".

תוך כדי קריאה, אני מבין איזה עצוב זה שהיא נשואה ומתוסכלת. אין לי שום רצון להיכנס ליחסים כאלו ובטח שלא להיות שותף בהרס שהיא מבקשת. משהו בטקסט הזה משך אותי מספיק כדי להגיב.

"היי, מה שלומך? אני מבין את התסכול שלך. הייתי רוצה לקחת בעלות עליך, אבל אני לא מתחיל כזה קשר כשיש לך כבר בעל אחד. אני בטוח שתוכלי למצוא אדון שיתאים לו יותר להיות במצב הזה".

שלחתי ועזבתי. הספיקה לי פעם אחת כזו כדי להבין שזה לא מה שאני מחפש. שאני יודע מה אני רוצה בדיוק וכמה זה חשוב להיות מדויקים במקום הזה. עוברות בקושי 2 דקות והצליל שוב מגיע בהפתעה.

"אוףףף, איך אתה כזה בטוח? אולי אחרי שנדבר תחליט אחרת? אני לא יודעת למה, אבל אני מרגישה שאני ממש רוצה את זה איתך. אולי נעבור לטלגרם? אם תחליט שלא - מבטיחה שלא אציק לך יותר".

אני קורא ומחייך. חתיכת דרישה יחסית למישהי שמחפשת שישלטו עליה. אני מעריך את זה. אין סיכוי שאני אקח את זה קדימה כל עוד יש בעל שלא יודע על שום דבר. אין לי כוח לדרמות. אין לי רצון לקחת חלק במשהו עם אפשרות להפתעות לא נעימות בהמשך. טוב, בוא נראה מה היא חושבת שהיא מצאה פה שחשוב לה כל כך...

פותח את הטלגרם ומוסיף את היוזר. -"אני כאן, מה יש כאן שיכול מבחינתך לשנות את ההחלטה שלי?"

"היי, אדוני, אני כ"כ שמחה שכתבת לי. תודה תודה תודה. אני כבר רטובה רק מלדעת שאתה כאן. אני רוצה להיות שלך. שתעשה לי מה שאתה רוצה. חשבתי שאם תסכים לבוא לפה, אוכל לשלוח לך הקלטה של הקול שלי, תמונה של הגוף שלי ואת כל מה שאני רוצה שתעשה לי. חשבתי שזה ישנה את דעתך".

-"אוקיי, דבר ראשון, אני מאוד החלטי. דעתי לרוב לא נתונה לשינוי, בטח שלא כשאת רוצה אותי כאדון. הסתירה זו לא יכולה להתקיים כבר בהתחלה. מעבר לזה, הדעה שלי מגובשת בגלל הסטטוס שלך, לא בגלל המראה או הקול שלך. אם את בכל זאת רוצה לשלוח, אני מרשה לך".

משהו בהתמסרות המהירה הזו הרגיש לי מוזר. אולי זה חוסר ניסיון? או מצב נואש? לא יודע. מסקרן מספיק כדי שארצה לדעת יותר. עדיין, אני משקף כמה שאני יכול כמה התשובה שלי כבר התקבלה וכמה היא מוחלטת. זו לא פעם ראשונה ואולי לא אחרונה שזה קורה. אני זוכר את החוויות המטורפות עם הפוליאמורית ההיא, שבעלה לא היה בעניין. כמה קל זה היה, כמה נוח וכמה פתוחה היתה התקשורת בנינו. יכולנו לעשות בצורה חופשית את כל מה שהגדרנו בגבולות שלנו. גם הדו-מינית שרצתה גבר שולט לצד בת הזוג הקבועה שלה היתה חוויה מיוחדת ועמוקה. הסיפוק ההדדי היה גבוה והיחסים שלנו הפכו יותר ויותר אינטנסיביים... עד שבת הזוג שלה החלה לקנא. האישה שהייתי איתה, היתה יותר יותר שלי ופחות כל דבר אחר. זו הסיבה גם שזה הסתיים בסוף. הסוף היה מכבד ובטוב, אבל הבנו שהמקום שהגענו אליו מזיק לאחרים שסביבה בעיקר והיא עמדה בפני החלטה של או-או.  הסשן האחרון שלנו היה מטורף. משהו בידיעה שזו פעם אחרונה הפך את שנינו למאוד מתמסרים, כל אחד לחלק שלו. יצאתי משם מסופק מאוד וחרמן יותר מאי-פעם. זה היה מטורף.

הצלצול שוב מפריע לי במחשבות, פותח את הטלפון, מתבונן בתמונה... מולי גוף ערום ויפה, עם קימורים נשיים ועור שנראה נעים למגע. אני מתבונן בתמונה ומרגיש את החום והתזוזות במכנסיים שלי. זה מוביל אותי ללחוץ PLAY על ההקלטה. קול נשי ועדין מתחיל "אמממ... שלום אדוני. תודה שהסכמת לי לשלוח לך את התמונה וההקלטה. אני ממש חמה ומצטערת שניסיתי לשנות את דעתך. אני פשוט רוצה אותך. רוצה שתעשה בי מה שאתה רוצה ולהיות הכלבה שלך. שתיקח אותי ותעניש אותי. שתחליט מה מגיע לי."

לקול שלה. למילים שבחרה. אף פעם לא קרה לי שמישהי התמסרה כ"כ מהר, הרבה לפני ההיכרות עצמה. הרבה אורות אדומים. אבל בכל זאת, אני לבד בבית מחזיק טלפון. עוד לא קרה כלום. אני רוצה לסיים את זה ובדרך שלי. לקחתי כמה דקות עם עצמי... חשבתי קצת. 

ברגע אחד הרמתי את הטלפון, לחצתי על הקלטה והתחלתי לדבר: "קיבלתי את ההודעה שלך. התמונה שלך בהחלט היתה בחירה טובה והקול העדין שלך נשמע שברירי ומתחנן. כמו שהסברתי קודם, לא אוכל להיות הבעלים שלך במצב הזה. זה לא עובד בשבילי. אבל, אני מבין שאת רוצה להיות שלי ואני מוכן רק למשהו אחד וחד-פעמי. במשך השבוע הקרוב, בכל יום, תמצאי זמן שבו את יכולה להיות לבד. בזמן הזה, תכיני את עצמך בשבילי, כמו שהיית עושה אם הייתי מסכים. תתכונני כמו הכלבה שאת. כשאת מוכנה, תמצאי מקום שיש בו מראה. תרדי על ארבע, עם התחת שלך גבוה וממתין לי. תחכי ככה בלי לזוז 10 דקות. אני מרשה לך להסתכל במראה. אחרי 10 דקות, אני מרשה לך לגעת בעצמך, רק בזמן שאת מדמיינת את כל מה שאת רוצה שאני אעשה לך. תחשבי רק על זה ובדרך הכי מפורט שאת יכולה. את יודעת בדיוק מה מגיע לכלבה כמוך. כשאת מרגישה שאת עומדת לגמור, את תשמיעי את ההודעה שלי, שאומרת לך מה לעשות. אז ורק אז מותר לך לגמור, כי את צייתנית וכלבה שרוצה לעשות מה שאומרים לה. כשתגמרי בזמן שאת שומעת אותי אומר לך מה לעשות, תקשיבי רק לי ותני לקול שלי ללכת איתך לכל מקום אחר כך. אחרי שבוע שעשית את זה, אני מרשה לך לשלוח הודעה שזה בוצע."
לחצתי "שלח".
משהו בסיפור הזה היה כזה מדליק. כל החורים בסיפור... המהירות... נשארתי חרמן מאוד. מסתכל על התמונה שלה ושומע את הקול שלה שוב. השתעשעתי עם אלו קצת ועזבתי. עבר שבוע וכבר שכחתי מזה... עבר עוד שבוע ועוד אחד עד שנזכרתי... והנחתי שבטח היא שמעה את ההודעה והחליטה לעזוב את זה. קורה. זה הכי הרבה שהייתי מוכן לתת במסגרת המוזרה של הסיפור.

פתאום צלילי מוכר. אחרי חודש בדיוק, ממש על היום, הודעה חדשה בטלגרם: "אדוני. לא שאלתי אותך אפילו איך תרצה שאקרא לך, אז אני מקווה שאדוני זה בסדר. רציתי להגיד לך שעשיתי מה שאמרת לי שבוע שלם. היה לי קשה להפסיק כי שמעתי את הקול שלך גם בלי להקשיב להקלטה. זה גרם לי לעשות שוב ושוב את כל מה שאמרת לי. כל פעם שעשיתי את זה, הייתי יותר חרמנית והרגשתי יותר ויותר הכלבה שלך שכל כך רציתי להיות. אבל בסוף הבנתי שזה לא יקרה. הבנתי שאני גם לא מוכנה עדיין לעזוב את בעלי. אז רציתי לכתוב לך ביי ותודה אדוני. תודה שנתת לי להיות הכלבה שלך ואני מקווה שבמקום מסוים אשאר הכלבה שלך לנצח".

לנצח. כל המילים האלו. לפעמים קל יותר להשתמש בהן מאשר להבין מה המשמעות שלהן. זו היתה חוויה ממש שונה וכיפית. אין לי מושג מה קורה איתה מאז, ולא יצרנו קשר מחדש עד היום. לפעמים אני נזכר בה ובגוף שלה, בקול שלה... וחושב מי האחד ששומע אותה אומרת: "אני רוצה להיות הכלבה שלך..."