RESTART

החיפוש מתיש

הציד מתיש

העבודה טובה אם כי מתישה

גם לעמוד כמו ברווז עם מטרה על התחת זה מתיש

מוצאת את עצמי נרדמת אחרי הצהריים וקמה לפנות בוקר ועדיין מותשת.

 

אני צריכה להטעין מצברים.

רעיונות?

גם ללהתחיל את היום ב4 בבוקר.

גם לקומה שלישית בלי מעלית.

אבל היי, יש לי אמבטיה😜

 

יום קסום חברים.ות

יוצאת לשאכטה ורואה מעבר לכביש גבר בן למעלה מ60 קופץ כמו ילד קטן בשלוליות וכולו מחייך.

רגע מושלם לצפות בו.

עשה לי טוב בלב.

 

היא החיים שלי

הפלפלונית

שבוע מושלם לפחות כמוהה

את ליל אמש עוטף ערפל סמיך ורק הישבן הדואב מזכיר נשכחות.

אני חייבת להתחיל לתעד ב-מ-קום.

מייד.

אחרת הערפל משתלט ואני נמחקת.

 

 

 

 

 

 

 

לפעמים טוב הערפל הזה...

ככה שוכחים שמי שפגע בנו, פגע.

ואולי סולחים.

בשיטוטיי בפורום בדסמ הגבתי בשרשור על החפצה. עיניין אותי להבין מה זה אומר להיות חפץ אנושי. בחזקת מישהו. לרצות שאותו האדם ישתמש בי. שאלתי באותו השרשור אם יש מי שיכול להסביר לי לעומק את הקונספט.
כך נתקלתי באדם וזוגתו נלי.

כבר שלושה חודשים שאדם, נלי ואני משוחחים יום יום.
לעיתים זו שיחה צפופה של שלושתינו ולעיתים זה אחד על אחד.
הם זוג מעניין, אדם ונלי, בשנות ה20 המאוחרות לחייהם ודי מסודרים בחיים.
הוא הייטקיסט לקראת אקזיט והיא מפסלת בחרס, גרים בדירה יפואית מעוצבת ליד הים.

את הרעיון שאבוא להתארח אצלהם הציעה נלי.
היא אמרה שאבוא לסוף שבוע ארוך ואראה אם מתאים לי איתם ואיך מרגיש לי הקונספט. שמורה לי הזכות לעצור הכל מתי שארצה, אף אחד לא יכעס. היא לא לחצה או דחפה, היא גם הדגישה שמין ומגע מיני הם מחוץ לתפריט ורחוק מהשולחן.
'אולי רק נחבק ונלטף אותך' היא אמרה.
אני לא בטוחה מה חשבתי באותו הרגע אבל הסכמתי. הם מרגישים לי אנשים טובים.

עברו עוד שבועיים עד שהגעתי אליהם בחמישי אחרי הצהריים.
נלי לקחה את התיק והמעיל שלי ותלתה בכניסה.
נלי הראתה לי את הדירה וככל שהתקדמנו פנימה הבנתי מעט יותר.
היא הושיבה אותי על שרפרף מכוסה שמיכה שהיה לי מוזר ולא נוח, השרפרף שלף ידיים וצעקה קטנה ברחה לי.
'מה זה?' שאלתי וקמתי מהר. נלי הסירה את השמיכה מהשרפרף ובחור שמנמן עם חיוך מתוק הרים אליי ראש ושלח שוב ידיים.
'הוא יוריד לך את הנעליים' נלי אמרה ואני הגשתי אליו רגל בהיסוס. הוא הסיר ממני את הנעליים וניסה גם את הגרביים ואני קפצתי.
'לא נוגעים לי ברגליים' אמרתי בחדות.
'שרפרף' היא אמרה והבחור חזר למקומו, מכונס ומצונף בעצמו. חזר להיות שרפרף.

נלי מובילה אותי למרפסת מחוממת ואנחנו מתיישבות על ספה נוחה.
צעדים עמומים מתקרבים אלינו והשרפרף מתיישב לרגלינו ופותח את הפה כלפי מעלה.
פתאום אני מבינה שאין לידנו מאפרה.
אנחנו מקשקשות במשך שעה קלה ואני פחות מתוחה. היא מאפרת לתוך המאפרה בטבעיות ואני עוד זוכרת שהמאפרה הוא בן אדם ומכריחה את עצמי לאפר לו בפה.

'את מוכנה?' היא שואלת. 'אני חושבת שכן..' אני אומרת בשקט. 'לכי לחדר ותלבשי את מה שמחכה לך על המיטה. אדם בדרך הביתה.' היא אומרת ומובילה אותי לחדר השינה.
אני עומדת מול כותונות שקופה וקטנה ולא מצליחה להביא את עצמי להתפשט.
נלי מניחה יד על עורפי, 'את צריכה עזרה?' היא שואלת ואני מצליחה רק להנהן. אני מפחדת פתאום מהעירום שלי למולה. מתביישת אפילו.
'עכשיו את ברבי. זוכרת שהיינו ילדות והיינו משחקות בברביות?' היא אומרת ומתחילה להסיר ממני את החולצה. אני נדרכת והיא מרגישה את זה.
'אני לא אעשה לך משהו שאת לא רוצה. את תעצרי אותי. נכון?' היא שואלת ואני מהנהנת ונרגעת. הידיים שלה רכות ונעימות. היא מפשיטה ממני את המכנסיים ואני נרתעת כשהיא מנסה להוריד ממני את הגרביים. 'נכון. זה את לבד' היא אומרת ואני מסירה את הגרביים ומתיישרת. היא מורידה ממני את התחתונים ומקפלת את הבגדים שלי, נותנת לי רגע להתרגל לעירום שלי מולה.
היא מלבישה אותי בכותונת ומובילה אותי אל הכניסה.

כשאדם מגיע לדירה, אני עומדת בכניסה עם ידיים מושטות, מנסה בכל כוחי לא לזוז ולא לדבר. נלי אמרה שאני מתלה. שזו משימה קלה להתחיל בה.
'שלום לבית ולרהיטים.' הוא אומר ומניח אליי מעיל ותיק. הוא ניגש אל נלי ונושק לה, חונק אותה מעט. 'שלום לאישתי היפה'.
'שלום אדוני' היא אומרת ומנשקת לו את היד בהערצה.
'מתי הבאת מתלה חדש?' הוא אומר לה ומצביע עליי. 'זה רהיט מודולרי. עכשיו זה מתלה. נראה כבר מה אחרכך.' היא אומרת ומושכת אותו אל הספה.
אני לא יודעת כמה זמן אני עומדת שם. החלפתי תנוחה אחת לכמה דקות למרות שאמרו לי לא לזוז. קשה ממש להמשיך להחזיק חפצים בידיים מושטות קדימה ולמעלה.
הכותונת בקושי מכסה אותי ואני נבוכה ומסמיקה ולא נעים לי.

'מתלה, בואי' נלי קוראת לי.
היא הסבירה לי קודם, שחפצים לא מדברים. רק ממלאים את תפקידם.
אני מניחה את המעיל והתיק על השולחן בכניסה ומתקרבת אליהם.
'אמרנו בלי רגליים. נכון?' נלי שואלת ואני מהנהנת. נלי מסמנת לי לרדת אל הרצפה.
'עגלה' היא קוראת והבחור השמנמן נכנס פנימה עם מגש ועליו שתייה. כמו עגלת קפה וינטאג'.
'ידיים קדימה, את מדף.' היא אומרת לי ומניחה עליי את המגש עם השתייה.
אני מסמיקה ונבוכה. הידיים רועדות לי. 'זה לא מדף יציב במיוחד' אדם מציין ואני מתיישרת.
'את רצית את זה. זה מעניין אותך. תראי את אפילו רטובה אז ברור שזה מדליק אותך.' אני אומרת לעצמי והרעד נרגע.
אני מתרכזת באיך שהנשימה שלי משתטחת כשהם לוקחים את הכוסות ומחזירים אותן. אני מתרכזת ברטוב שנוזל לי על הירכיים. אני כל כך מרוכזת שהזמן נעלם.
אני שוקעת במחשבות והידיים מתייצבות לי.
אני מדף. אני יציבה. כלום לא חשוב כרגע. רק למלא את תפקידי.

'עגלה, פינוי' אדם אומר והקול שלו מעיר אותי.
פתאום היציבות נעלמת ואני אני וקצת חוששת.
אני פוקחת עיניים כשאדם לוקח ממני את המגש. הידיים נוחתות לי לרצפה ופתאום אני מרגישה את הכתפיים.
'חופשייה' נלי אומרת לי ואני משחררת אוויר בקול.
'לאן נעלמת שם?' היא שואלת. 'לרגעים באמת היית חפץ דומם. דיברנו אלייך ולא שמעת' היא מוסיפה.
'הייתי מדף.. אני חושבת.' אני משיבה ופתאום קולטת שכבר חושך בחוץ ושאדם ונלי התפשטו.
נלי מקימה אותי מהרצפה ומובילה אותי לחדר האמבטיה.
'הגיע הזמן לרחוץ כלים' היא אומרת ואני רואה את העגלה עומד בפינת המקלחון בדום מתוח.
'מה...' אני נלחצת. היא אמרה בלי מגע מיני ועכשיו עומד מולי בחור ערום ואני צריכה להתפשט ו..
'שששש... תנשמי. גם אותו אני צריכה לרחוץ.' היא אומרת כאילו קראת את מחשבותיי.
היא מפשיטה אותי מהכותונת ומסדרת אותי בעמידה עם הידיים על הקיר.
היא מפסקת לי את הרגליים ופותחת את הברז.
המים חמימים ונעימים והיא מסבנת אותי עם ליפה רכה.
התנועות שלה נעימות לי והיא מאוד מקצועית. מסבנת ושוטפת. אני כלי בידיים שלה. אני מרגישה כמו צלחת בכיור בזמן הרחצה.
כשהיא מסיימת היא מנגבת אותי ומורה לי לעמוד ליד תנור החימום 'שתתייבשי' היא מוסיפה. היא פונה לרחוץ את הבחור באותה מקצועיות נקייה.

כשאנחנו חוזרים לסלון אני רואה את השולחן הגדול מכוסה במפה.
'תעלי ותשכבי, ראש לכיוון המטבח' נלי אומרת ואני מצייתת. אני תוהה ביני לבין עצמי האם לשכב בלי לזוז משמש מטרה כלשהי והאם יהיה לי נוח ככה. ובעצם מה זה משנה אם נוח לי כל עוד רטוב ונעים לי מלמטה?
דפיקה בדלת גורמת לי לסובב את הראש במהירות. 'לא לזוז. מבט למעלה.' נלי אומרת וניגשת לפתוח את הדלת.
נקישות עקבים ממלאות את חלל החדר ואיתן קולות נשיים שמדברים ביניהם בשקט.
נלי מניחה לידי שקית גדולה ואני מנסה להציץ מהזווית של העין.
'מה אמרתי? את צלחת. מגש. חפץ.' והכוס שלי מתכווץ. למה הוא מתכווץ? למה זה נעים לי?
היא מוציאה מהשקית מגשי סושי ואחת הנשים שאיתה מסדרת את החתיכות עליי.
אני מרימה מעט את הראש כדי לראות את הסידור ואת האישה וציפורן חדה ננעצת לי במצח. אני מתיישרת חזרה על השולחן ולשדה הראייה שלי נכנסות פנים קטנות וחדות מוקפות רעמת שיער אדמונית.
'חשבתי שחפצים לא זזים' היא אומרת לנלי ומעבירה את הציפורן שלה מהמצח שלי, במורד הלחי ואל הצוואר, שם היא נועצת שוב את הציפורן ומחייכת. 'תנשמי חפץ. זה כל מה שמותר לך לעשות.' היא אומרת, הפעם אליי.
אני נושמת עמוק והיא חוזרת לסדר את הסושי על גופי.
אני עוצמת עיניים ומתרכזת בתחושה הקרירה של השולחן, לדביקות של האורז ולידיים שנוגעות בי.
הנשימה שלי משתטחת והגוף נרגע.
אני אחת עם השולחן. אני לא קיימת אלא מלבד הרגע הזה שבו משתמשים בי.

אני שומעת את החדר מתמלא, ידיים נוגעות בי, אנשים לוקחים חתיכה אחר חתיכה של סושי מגופי.
מפעם לפעם מישהו טורח להיכנס אל שדה הראייה שלי כשהוא לוקח חתיכה אבל לי כבר לא אכפת מכלום. אני רק חושבת על זה שבקרוב יסיימו את האוכל ולא יהיה לי שימוש.
כמה עצוב זה יהיה. כמה חבל שאין יותר סושי.

'תגידי, נלי, היא גם פח? או רק מגש?' שאל גבר ממש מחוץ לשדה הראייה שלי. 'פח אורגני' נלי ענתה. הגבר לוקח חתיכה של סושי ומסתכל לי בעיניים. 'את פח. פתחי את המכסה' אני פותחת את הפה מבלי לחשוב והוא מכניס את החתיכה פנימה. 'לא לסגור.' הוא אומר ומכניס עוד חתיכה. אני לא יודעת מה לעשות. האם ללעוס או לבלוע. אני מחכה שיגיד לי מה לעשות. הוא הולך ממני ואני נשארת עם הסושי בפה. אני לא יודעת כמה זמן עובר לפני שזה מפריע לי ואני מתחילה לדמוע.
אדם מתקרב אליי. 'מי השאיר אותך ככה?' הוא שואל. 'את גורס אשפה. תלעסי ותבלעי' הוא אומר ואני ממהרת ללעוס ולבלוע. מאיפה יש לי את הכוחות לעשות את זה? עם זה שזה מחרמן אותי נורא, כבר השלמתי.
אדם מסמן לנלי לבוא והם מפנים ממני את השאריות ומנקים אותי מהדביקות של האורז והרטבים.

נלי לוקחת אותי לחדר האמבטיה ורוחצת אותי שוב. הפעם היא מערסלת אותי בידיה ומלטפת לי את השיער.
'את חפץ מאוד מוצלח. לא להאמין שמעולם לא עשית את זה.' היא אומרת לי.
אני בוכה. כנראה מהקלה.
היא מנגבת ומלבישה אותי, כאילו הייתי הבובה שלה.
היא מסרקת את שיערי ומאפרת אותי מעט.
הפנים שלה זוהרות כמו ילדה שמשחקת בבובות.

את שאר הערב אני מעבירה בתור פסל בפינת המרפסת, ליד החימום.
אדם מתקרב אליי עם סיגריה 'שאכטה?' הוא שואל ואני לא עונה. הוא צוחק בקול ומלטף את פניי. 'את מכונת עשן' הוא אומר ומגיש את הסיגריה לשפתיי. אני שואפת ונושפת על אוטומט. מפזרת עשן סביבי.
הוא מלטף את פניי שוב וחוזר אל המסיבה.

את היומיים הבאים אני זוכרת לפרקים. בעיקר כשהייתי אני ולא חפץ.
משהו מתנתק בי כשמשתמשים בי. משהו משתתק. רק הכוס שלי פועם ונוזל ומרטיב סביבי שלוליות.
אני מגש ומתלה ומדף. מחזיקה כוסות לאורחים, מחזיקה מעילים ותיקים רחוק מהרצפה.
אני מכונת עשן ופסל עירום ומעמד לנר. חרוטה לי תמונה שלי מחזיקה ארבעה נרות בשתי ידיים ואת אדם מחליף ביניהם ומטפטף יצירת אומנות על גופה של נלי.
אני מעמד לטוש במקלחת כשהם מתקלחים.
אני כרית כשהם נחים על הספה במרפסת, מעוכה ביניהם לבין כריות הספה, הם מתלטפים מעליי ואני סופחת את האינטימיות הקסומה שלהם.

במוצאי שבת אנחנו יושבים במרפסת ומשוחחים.
הם נעימים לי ומטפלים בי יפה. להיות חפץ שלהם ולשימושם הרגיש לי נכון.
אני חבוקה ביניהם על הספה ואדם מאכיל אותי ענבים ומנגו בידיים.
אנחנו מסכמים את סוף השבוע ומסכימים שאבוא שוב בסוף השבוע הבא.

את התחושה של להיות בשימושם אני זוכרת עוד שנים קדימה. אף אחד מעולם לא התנהג איתי כמותם.אף פעם לא הרגשתי כל כך שקטה ונקייה, כמו שהרגשתי כשהייתי אצלם בדירה, בתור חפץ.

נעים בכלוב בסך הכל. 

בתוך הכלוב אני מוגנת ובטוחה.

גם בזמן נסיעה זה יותר נעים להיות בתוכו.

הבעלים שלי מביא אותי למכון הוא אמר.

אני לא בטוחה למה הוא מתכוון אבל אני יודעת שהוא רוצה את הטוב ביותר בשבילי.

כשהוא אימץ אותי, הוא אמר לי שאני צריכה אילוף מחדש. שמעכשיו אני אלופה והוא ילמד אותי להיות מושלמת.

הוא לא מוכן לקבל פחות ממושלם, הוא קפדן וקשוח. 

אני נענשת הרבה. הבעלים שלי מכה אותי בפנים עם עיתון מגולגל, שם לי מחסום וקושר אותי לספה. וזה מגיע לי, אני מבינה את זה. אחרת איך אלמד?

אבל הוא אמר שנמאס לו להעניש אותי ולכן הוא לוקח אותי למכון, הוא יודע שאני יכולה להיות מושלמת.

 

הרכב נעצר והוא יוצא ממנו.

הוא מגיע לתא המטען ופותח את הדלתות.

אני מתרגשת אליו, זזה מצד לצד ומכשכשת בזנב.

הוא פותח את המנעול על הכלוב וזה הסימן שלי להתיישב זקוף ולהרים את הראש. הוא לימד אותי לחכות בסבלנות בזמן שהוא מחבר רצועה לקולר שלי.

אני מתאפקת לא לזוז וזוכה לליטוף בפנים ושתי אצבעות בגרון.

האצבעות של הבעלים שלי תמיד טעימות לי.

הוא מסובב אותי עם הישבן אליו, עדיין בתוך הכלוב ומוציא את הרגליים שלי מחוצה אליו.

שתי האצבעות שהיו לי בגרון נדחפות לי לכוס, חופרות בי לעומק.

אני מיבבת מעט והוא מחליף את האצבעות בזין שלו.הוא מזיין אותי חזק ומהר וכואב.

אני גונחת והוא תופס אותי מהקולר בחוזקה, חונק מעט.

'לא לגמור כלבה' הוא נוהם באוזניי ונושך את הכתף שלי ואני מתאפקת חזק, שיהיה גאה בי.

הוא גומר בתוכי, ממלא אותי בזרע, אחר מחזיר את התחתונים שלי למקום וסוגר את מכנסיו.

'שיישאר לך ממני. כלבה טובה.' הוא אומר ומוציא אותי מהכלוב והרכב.

רק כשאני על הרצפה, אני שמה לב שאנחנו בחנייה מקורה ומרוצפת בחצץ שחור.

הוא מוציא תיק מתא המטען וסוגר אותו.

 'רגלי' הוא אומר ומתחיל ללכת, אני ממהרת אחריו על 6, כיאה לכלבה טובה.

אנחנו עולים במדרגות צרות ונכנסים לאולם רחב ידיים, מכלאות ובהן כלבות אדם פזורות מסביב.

אני מסתכלת על הבעלים שלי בעיניים שואלות והוא לא עונה, רק ממשיך ללכת לעבר דלפק שיש גדול שנמצא בפינת החדר, גורר אותי אחריו.

אנחנו מגיעים אל הדלפק והוא משוחח בשקט עם אישה יפה עם קול נעים.

'אפ' הוא אומר ואני נעמדת על שתיים, מניחה ידיים על הדלפק.

'אילוף בסיסי יש לה, אני רואה' אומרת האישה.

'היא כלבה טובה. אני רוצה אותה מושלמת.' הבעלים שלי אומר.

'הבאת אותה למקום הנכון' היא משיבה והוא מעביר לה את הרצועה שלי.

 'אליי' הוא אומר ואני נצמדת אליו לחיבוק.

'אני אחזור בקרוב, את תעשי מה שאומרים לך ותהיי טובה. תעשי אותי גאה' הוא מחבק אותי חזק אליו, נושק לראשי ומשחרר.

'להתראות' הוא אומר והולך ואני נשארת עומדת ליד הדלפק עם האישה.

 

היא מניחה את הרצועה שלי על הדלפק וצועדת לכיווני.

'קחי את הרצועה בפה ועקבי אחריי. על 6 כמובן.' היא מצווה ולוקחת את התיק שלי.

אני לוקחת את הרצועה בפה ויורדת לרצפה. תחושה לא נוחה מתבשלת בבטן שלי אבל אני משתיקה אותה. הוא יודע מה טוב בשבילי.

אנחנו עוברות דרך החנייה לעבר גרם מדרגות אחר. החצץ חורץ לי את הברכיים ואני מנערת אותו ומנסה לעמוד בקצב שלה.

היא מובילה אותי לחדר שמזכיר לי מרפאה.

במרכזו שולחן מתכת גדול והיא מסמנת לי לעלות עליו ולשבת.

אני נעמדת על שתיים כדי לעלות על השולחן והצלפת קרופ נוחתת על ישבני.

אני מיבבת ומתיישבת חזרה על הרצפה.

'כלבות לא עומדות על שתיים כלבה. תשתמשי בשרפרף.' אני מטפסת על הברכיים דרך השרפרף ומצליחה לעלות אל השולחן.

'רצועה אליי' היא אומרת ואני משחררת את הרצועה מבין שיניי.

היא מסירה ממני את הרצועה ומחברת אל הקולר שלי לרצועה שמחוברת לשולחן. הרצועה של השולחן קצרה ומכריחה אותי לכרוע מאוד נמוך.

ידיים עטויות כפפות נוגעות בי ואני נוהמת בשקט וחוטפת הצלפה נוספת מהקרופ.

הידיים פותחות לי את הפה בכוח ושתי אצבעות נדחפות לי לגרון בעוד היד השנייה ננעלת לי על הגרון.

'על מי את נוהמת, כלבה? ככה מתנהגת אלופה?' הידיים והקול שייכים לאישה כבדת משקל עם עיניים קטנות וכהות .

היא מסתכלת לי על השיניים, על הלשון והגרון.

'אסתטית. מסודרת. זה טוב' היא מדברת לעצמה.

היא שולפת מספריים ממגירת השולחן וגוזרת לי את החולצה. אני מנסה להתנגד ושתי הצלפות נוחתות לי על הישבן. 'תזוזי שוב את תנבחי עד עשר.' הקול מאחוריי מזהיר ואני מפסיקה לזוז.

האישה הכבדה גוזרת לי את התחתונים ומפסקת לי את הרגליים בכוח.

היא דוחפת אצבעות לתוך הכוס שלי וגורפת משם את הזרע של הבעלים שלי.

'הוא השאיר לה זרע. היא צריכה מקלחת.' היא אומרת ושולפת ממני את הזנב.

'לפחות התחת נקי' היא אומרת ומסירה את הכפפות.

זרם מים קר וחזק ניטח על ישבני ואני מיבבת בקול. 'שתקי. תיכף תהיי נקייה' אומרת האישה היפה ואני מיבבת בשקט, דמעות זולגות על פניי.

הוא לא אמר לי שככה זה יהיה. הוא לא אמר לי כלום למעשה. רק שאם אני רוצה להמשיך להיות שלו - אני אהיה מה שהוא רוצה.

 

כבדת המשקל מנגבת אותי במגבת רכה. התנועות שלה עדינות יותר ונדמה שהיא כמעט מרחמת עליי.

היא מסרקת את שיערי ואוספת אותו, מחזירה את האוזניים שלי למקום.

היא מחזירה את הזנב שלי למקום, משחקת מעט עם הפלאג ובודקת שהוא לא זז.

אחר היא עוטפת את כפות ידיי בכפפות ומחליפה בין הרצועה שמחזיקה אותי צמודה לשולחן לרצועה שלי.

'בואי כלבה' היא אומרת ומובילה אותי לרצפה ומשם אל חדר חמים עטוי שטיח.

החדר עמוס לעייפה בכלובים מרווחים, מתאימים במדויק לכלבת אדם מחונכת.

היא מובילה אותי לכלוב שעליו מונח התיק שלי וקושרת אותי אל שרשרת המתכת המחוברת אליו.

'ברוכה הבאה' היא אומרת ומשאירה אותי שם.

 

אני מסתכלת סביבי, ליד הכלוב שלי יש קערת מים מבריקה עם האות הראשונה של שמי.

תחנת ההאכלה ממוקמת במרכז החדר ועליה עשרות קערות עם אותיות עליהן.

'פעם ראשונה?' אני שומעת קול מאחוריי. אני מסתובבת ורואה כלבת אדם צעירה ושופעת, שיערה המתולתל מתפרע לכל הכיוונים ואוזניה כמעט נבלעות בו.

אני מהנהנת אליה והיא מתקרבת אליי, אל תדאגי, אני פה כבר פעם חמישית. זה לא נורא כשמתרגלים.' היא אומרת ומלטפת את ראשי בעדינות. 

אני מתנתקת ממנה ונכנסת אל הכלוב שלי.

הבובה האהובה עליי כבר נמצאת בתוכה ואני מתכרבלת איתה ובוכה בשקט.

באמת הסכמתי לזה? הרי אני כלבה שלו, של הבעלים שלי. לא של הנשים כאן. מי הן שייגעו בי ככה? הוא בכלל יודע מה קורה כאן?

ואולי בכלל זה מה שהוא רוצה... שמישהו אחר יחנך אותי...

אני ממשיכה לבכות עד שנרדמת.

 

בימים הבאים אני מתאמנת בלשבת ולהישאר, לומדת לציית לנקישות ומבטים, לומדת להציג את עצמי בגאווה.

 אני אוכלת, שותה ועושה צרכים כמו כלבה והאישה כבדת הגוף רוחצת אותי בכל פעם. זה מביך וקר ואני בוכה בשקט אבל לא מוציאה מילה, שלא תבוא היפה עם השוט.

את מעט הזמן החופשי שניתן לי אני מעבירה במשחקים עם הכלבה הצעירה בכלוב לידי. הידיים שלנו עטויות בכפפות כל הזמן הזה ואנחנו לא יכולות לאונן איתן, אז אנחנו מלקקות אחת את השנייה בתורות. לגמור זה נעים ומרגיע והמשחקים מעבירים לנו את הזמן.

 

אני לא יודעת כמה זמן אני פה כבר. אני מתגעגעת לבעלים שלי אבל גם קצת כועסת עליו. איך הוא יכל לנטוש אותי פה? אני עד כדי כך לא טובה?

השיעורים והאימונים כבר קלים לי. אני מקבלת המון ליטופים בראש ולא הצליפו בי פעם אחת כבר לפחות יומיים.

כמה מהכלבות שהיו בכלובים סביבי נעלמו. אני לא בטוחה אם אספו אותן או שהן עזבו. אני רק יודעת שהרבה יותר שקט עכשיו.

 

האישה כבדת הגוף באה והעמיסה את התיקים והחפצים האישיים שלי ושל אחרות לתוך עגלה.

שתי נשים נוספות עברו ואספו אותנו, הכלבות.

הן הוליכו אותנו אל המקלחות ושחררו אותנו לרחצה חופשית.

'יש לכן עשרים דקות להתקלח ולהתגלח. עוד רבע שעה להתארגן אחרי. התערוכה מתחילה היום.' הן אומרות ויוצאות מהחדר. 

לא עמדתי על הרגליים כבר כמה ימים. הברכיים רועדות לי כשאני מתיישרת ונמתחת.

אני מתענגת על המים החמים ומתגלחת חלק חלק, כמו שהבעלים שלי אוהב.

אני מסיימת להתקלח ומתיישבת על הברכיים על מגבת מול המראה.

אני אוספת את השיער בקוקו הדוק ועונדת את הקולר והאוזניים שלי, אני מכניסה את הפלאג פנימה ומבריגה אליו את הזנב שלי.

כשאני מסיימת אני ממתינה בישיבה זקופה ליד הדלת.

הדלת נפתחת והאישה היפה עומדת בפתח.

היא מחברת אליי את הרצועה שלי ומניחה אותה בפי. אני הולכת אחריה על 6, זקופה ושקטה. היא מחייכת אליי כשאנחנו נעצרות בכניסה לאולם גדול.

אני מרימה עיניים וסורקת את החדר.

העיניים שלו פוגשות את שלי ואני מתחילה לבכות בדממה. הוא פה! הוא לא שכח ממני! אני נטועה במקומי עם הרצועה בפה ולא מעיזה לזוז, השוט נמצא ביד של האישה היפה.

הוא צועד לכיווני ולא מסיר את עיניו מעיניי.

'חופשי' האישה אומרת ואני סוגרת את המרחק בינו לביני.

'אליי' הוא אומר ואני קופצת אל החיבוק שלו.

'דברי' הוא אומר ואני מנסה אבל לא נוצרות לי מילים. אני מיבבת אליו ומסתכלת לו עמוק בעיניים. הוא יבין. הוא תמיד מבין. אני לא צריכה איתו מילים. הוא יודע.

'בואו כולם, בעלים, כלבות. אנחנו מתחילים בעוד חמש דקות' אומרת האישה היפה ואנחנו צועדים לכיוון הזירה עם עשרות בעלים וכלבות.

התערוכה מתחילה.

 

בדרך חזרה הביתה, הוא מרשה לי לשבת לידו.

אני שכובה על המושב לידו ומלקקת את הזין היפה שלו בזמן שהוא נוהג.

הסרט הכחול שזכיתי בו מתנדנד על המראה.

אני חושבת שאני אחטוף פחות עונשים מהיום. הרבה פחות מכות מהעיתון.

ואולי, אם אהיה ממש טובה, הוא ירשה לי לישון איתו במיטה.

 

 

 

https://www.instagram.com/reel/C2FsNPeJ9e-/?igsh=MW5hem9zcmR4OHhwZw==

 

 

 

שיחה מעניינת על גובה וגודל הובילה אותי לשרבט את הדבר הבא

 

 

אני גאוותנית.

אני שואפת להיות הטובה ביותר שאני יכולה.

אני לא מוותרת בקלות.

 

מחכה לרגע שהשרבוט הזה יקום לתחייה ויהפוך למציאות...

שבת קסומה יקיריי

 

קצת הוקר לנשמה

גיטרות מיבבות ובס חם ועמוק.

קול חם ועשיר כמו אספרסו כפול עם קרמה גבוהה.

נעים לבוקר הקר שסוער בחוץ.

 

תתלבשו טוב ותישארו יבשים💋