*
מתחילה את היום בכאבי מחזור שהזכירו לי נשכחות.
מאז שהתחלתי גלולות, לא היו לי כאלה.
עוברות כמה שעות של בטן מתהפכת וחוסר יכולת לאכול אני מצליחה לסדר קצת את המטבח ואז נשמע צליל חזק בבית.
המח העקום שלי הולך למקומות אפלים.
הדוב מחבק אותי חזק ומרגיע.
הדוב טרק חלון. זה היה הרעש.
לא צריך לפחד.
אני בוכה. בכי משחרר אנדורפינים ומרגיע את המח.
כשאני נרגעת, אני מחליטה שאני חייבת קצת להזיז את הגוף.
אני מחליפה לבגדים קצרים ונעלי ספורט ועולה על קורקינט אל הטיילת.
צועדת מצ׳ארלס קלור עד גורדון.
האוויר נעים ואף אחד לא מעז לפנות אל הקירחת עם הבגדים השחורים ומשקפי השמש אז יש לי שקט.
שכחתי כמה הקרחת מפחידה ומאיימת על הגבר הישראלי הממוצע. בעצם זה שגילחתי את הראש יצרתי שכבת מגן מדושים.
קצת אחרי חוף גורדון אני מסתובבת ומתחילה לצעוד קצת חזרה.
מול בית האופרה אני נעצרת, כי מבחינתי סיימתי את ההליכה, מתיישבת לשמוע יצירה* שתמיד עושה לי גם שמח וגם עצוב.
כמה דקות לתוך היצירה ומשהו נוגע לי בגב.
אני מסתובבת וזה גור מתוק, לא יותר משלושה-ארבעה חודשים, רועה בלגי שחור יפהפה, עם אוזניים יותר גדולות מהפנים שלו.
הבעלים מתנצל ואני מחייכת, מלטפת את היצור הקטן המתוק הזה והם ממשיכים בדרכם ואני חוזרת להסתכל על הגלים ולנשום.
בדרך חזור על הקורקינט, הרוח מייבשת ממני שאריות זיעה ודמעות.
אני מגיעה הביתה וקוראת קצת חדשות.
סינוואר חוסל.
אפשר לנשום יותר עמוק עכשיו.
*צ׳ארלס קלור.
