יש רגעים, גם אחרי כל השריון, כל המגננות, כל השכבות שעטפתי סביבי כדי לא להרגיש יותר מדי שמישהו מצליח לגעת בדיוק במקום ההוא. להזכיר לי איך אני רוצה להרגיש. למה אני כמהה באמת.
זה לא רק מגע, זה לא רק מילים. זו שפה שלמה, שפה ששותפים לה רק שניים. כשהוא נוכח, כשזה האדם הנכון, אני יכולה פשוט להיות. לדבר את מי שאני. בלי פילטרים, בלי עיבודים. רק אני.
והוא—הוא מבין. הוא רואה אותי. כל דבר בחיים שלו מסקרן אותי. כל תנועה, כל מחשבה, כל מבט. יש בינינו זרימה, קלילות, עומק. המגע שלו נעים, אבל גם מדויק. הוא יודע לגעת ברבדים שאני בעצמי לא תמיד מצליחה להגיע אליהם.
אני מצליחה להתמסר. להינמס לתוכו. להרגיש עטופה גם כשהוא בוחר להצליף, גם כשהוא דורש. כי זה לא על שליטה, זה על אמון. זה על חיבור. זה על לשחרר את כל מה שהונדס בי, כל מה שלימדו אותי לפחד ממנו.
גיל? הוא רק מספר. אבל כשמישהו מצליח להבין אותך באמת, לראות את העולם דרך העיניים שלך זה כבר מהות. וכשאני כמהה לחיבוק, זה לא רק מגע. זה רובד אחר לגמרי. זו בדיוק התחושה שהכל מסתנכרן, מתהדק ומתדייק תחושה שהגעת הביתה.