מה לעזאזל

אם יום אחד אני אעלם

מישהו ישים לב?

מישהו ירגיש בחסרוני?

מישהו יקרא בשמי עד שאענה?

ואם העיניים שלי תהיינה אדומות

כמה יבינו שבכיתי בכאב?

וכמה סתם יחשבו שלא ישנתי טוב בלילה?

וכשאקרוס

והרי זה ברור שאקרוס

מישהו יראה את זה מגיע?

מישהו יתן לי כוס מים וקצת אוויר לנשימה?

מישהו ירגיע אותי שהעולם עדיין בסדר?

מישהו יחזק אותי?

התשובה דיי פשוטה.

לא.

כי את אלו שרוצים בקרבתי

אני לא רוצה

אז הרחקתי אותם

והבודדים שאני רוצה?

לא מעוניינים בי.

ולמה שיהיו מעוניינים?

הם מושלמים מכל זווית

ואני?

אני סתם אחת.

 

 

אני עייפה מהתקופה הזו כל כך.

מתי כל זה ייגמר?

קיבלתי כמה החלטות חשובות

בנוגע לאופן בו אני כותבת.

אני עושה שינוי בבלוג שלי

וחושבת שחשוב שכל הקוראים (אם יש) יכירו.

השינוי הראשון והכי חשוב

החל מהפרסום הבא

אני מפסיקה לכתוב לך.

אתה לא ראוי לזה יותר.

אני רוצה לכתוב למישהו אחר.

הוא יודע בדיוק מי הוא.

אני רוצה לדבר אליו

לתת לו להרגיש אותי

לא מגיע לו שאפנה אליו בגוף שלישי

ולך?

לך לא מגיע שאפנה אליך בכלל.

החלטה נוספת שקיבלתי

פחות שיפור

יותר שימור

אני אשאיר את המסר בסוף כל פרסום.

המילים הבודדות בסוף שמסכמות הכל?

כן כן

זה נשאר.

 

 

זהו זה בינתיים.

זה לא הרבה

אבל בעיניי

זה לא סובל דיחוי :)

כשגיליתי שאתה משקר לי

ובחרת בתחליף הזול על פניי

הייתי עם החברים שלי מהעבודה.

וזה כל כך כאב.

התחלתי לבכות מול כל הצוות שלי.

החברות שלי לא הצליחו להבין מה אני אומרת.

מלמלתי מילים לא ברורות

בין שובל דמעות.

בסוף הצלחתי לנשום ולדבר

להסביר לכולם למה אני קורסת.

ואז אישה אחת

אישה אדירה שהשפיעה עליי המון

אמרה לי ברוגע

"את מלאת מזל.

מזל שגילית את זה עכשיו ולא התחתנת איתו".

והיא צדקה.

בזכות המשפט הזה הצלחתי לראות את הצד החיובי של הסיפור הזה.

כמה ימים לאחר מכן

הלכתי לחרוט על החזה שלי

בצד שמאל

קצת מעל הלב

תזכורת קטנה

כמה מזל יש לי.

מזל שהכרתי אותך.

לימדת אותי המון.

מזל ששחררתי אותך.

כי היית משמיד אותי בסופו של יום.

 

מאז ועד היום

אני מוצאת את עצמי מתנחמת בתזכורת שלי

מזכירה לעצמי כמה מזל יש לי.

אם ניקח את היום לדוגמא

היום נשבר לי הלב.

אבל היה לי מזל.

מנהל הסטודיו הודיע לי שיש מקום באימון

אז במקום להישאר במיטה ולבכות

הלכתי להתאמן קצת

ומי שמכיר אותי יודע

שזה מה ששומר אותי (סוג של) שפויה

אז אני כבר לא בוכה הרבה

עכשיו אני בוכה קצת

אבל עדיין

המון מזל שהיה מקום במקרה

כי אם לא

לא בטוח שהייתי מצליחה לצאת מהמיטה היום.

 

 

בכל זאת

עדיין כואב לי.

מישהו יודע איך מרפאים כאב לב?

שואלת בשביל חברה.

האירוניה קורעת אותי

למרות שהיא בכלל לא מתכוונת.

בעודי מנסחת מילים על כמה שאתה לא ראוי לי

וכמה שאני ממשיכה הלאה, בלעדיך

ההמשך שלי הלאה בא ומבשר לי

שכל מה שחשבתי הוא שקר.

אני מוכנה לקבל הרבה דברים.

אבל שקרים כמו שלך

זה לא יקרה.

גבר שמחזיק תחליף זמין

מישהי שתרד על הברכיים רק כשיביט בה

זו שתחכה שאפנה את מקומי בשקט

ברור שהוא לא הגבר שלי.

 

הגבר שלי לא מתכנן תוכניות ליום שאחרי.

הגבר שלי לא חושב על אף אחת אחרת

הגבר שלי מאמין שאין נשים אחרות בעולם

יש רק אותי.

לרגע אחד חשבתי שהוא הגבר שלי.

אבל הנה

קיבלתי סטירה מצלצלת על התמימות שלי.

מתי אלמד לא לסמוך על אנשים?

כולם מסתירים סודות.

כולם שקרנים.

אין מקום לציפיות.

ציפיות נועדו לכריות

לא לגברים.

 

הוא שבר לי את הלב.

מקווה שזה שווה את זה בשבילו.

אז חסמתי אותך.

שוב.

למה? ככה.

כי לא מגיע לך משהו אחר.

שנים התחננתי שתעשה משהו בשבילי וסירבת.

ואז אני צריכה לגלות שאתה עושה את זה בשביל אחרים?

אל תזיין לי במוח.

עשית לי בכוונה.

גם אם כן וגם אם לא

אני לא רוצה יותר לשמוע ממך.

את החסימה הקודמת הורדתי כשחשבתי שאני אמיצה.

אוי התמימות

אוי הטיפשות.

עכשיו?

זה העונש שלך.

אין לך גישה אליי יותר.

אני לא אהיה תמימה יותר.

שלא תחשוב אפילו לנסות להתקשר אליי

או לשלוח הודעות במקומות אחרים.

אני אחסום מכל כיוון שתנסה לפנות אליי.

הדבר היחיד שאני משאירה לך

איש עלוב שכמותך

הוא את הגישה לבלוג שלי

שתראה כמה אני פורחת

צומחת

מתפתחת

ואתה נשאר מאחור

מסתפק בתחליפים עלובים.

 

 

אגב

רק במקרה ותהית

לא שיניתי את דעתי.

מזל שלא התחתנתי איתך.

אפס.

בתקופה האחרונה

התמודדתי עם שברון לב.

כל עוקב הדוק של הבלוג שלי מכיר את הסיפורים

עם הטיסה

עם הבחורה המחליפה

עם הכאב שחוויתי לאורך השנים

והכאב היותר גדול כשנאלצתי לשחרר אותך.

ההתחלה הייתה נוראית.

לך הייתה בחורה שרצתה אותך מהרגע הראשון

וגם אם לא אהבת אותה

להתנחם בזרועותיה של אישה

תמיד עדיף מאשר להיות לבד.

הסטנדרטים שלי קצת יותר גבוהים.

כלומר

הכרתי אנשים

אבל אף אחד לא מילא בי צורך.

ניסיתי לצאת

ניסיתי להכיר

שיחות קלילות

מפגשים בערב

לפני אימונים

אחרי אימונים

סופי שבוע

מתי שרק אפשר.

עשיתי הכל כדי לא להישאר לבד עם המחשבות שלי.

 

יום אחד הבנתי שזה לא עובד.

השיטה המפגרת הזו של למצוא מי שיעביר לי את הזמן

זה לא באמת יכול למלא את החלל.

זו הכחשה ותו לא.

אז לקחתי הפסקה מהמרוץ.

התאבלתי עליך.

ובמקביל

חגגתי לידה מחדש.

הבטחתי לעצמי

שאם איבדתי את מי שהייתי איתך

לפחות אהיה הגרסה הטובה ביותר של עצמי.

אני אתאמן כדי להיות הכי טובה במה שאני אוהבת.

אני אלמד כדי להיות הכי משכילה שאפשר.

אני אישן ואוכל טוב כדי להיות הכי בריאה.

אני אנשום עמוק.

אני אטפל בכעסים שלי.

אטפל בפחדים שלי.

בסוף התהליך

אני לא אזהה את עצמי

אני אהיה אישה חדשה.

 

התהליך לא הסתיים.

אני עדיין לא ברמה הספורטיבית שאני רוצה.

עדיין לא סיימתי ללמוד.

עדיין לא בריאה לגמרי.

עדיין סובלת מכעסים.

אבל לפחות אני מודעת לכך

ומודעות

זה הצעד הראשון

הפתרון הבעיה.

 

לקחתי הפסקה ממציאת השותף לחיים.

התמקדתי בעצמי.

האמנתי שאני לא צריכה למצוא אותו

כי הוא ימצא אותי.

וככל שהימים עוברים

וככל שאנחנו צוללים עמוק יותר

אחד לתוך המוח המעוות של השנייה

אני מרגישה כאילו

יש סיכוי קטן

שאולי הוא כבר מצא אותי.

למרות שהכל מאוד ראשוני

והכל מאוד בחיתולים

הוא החזיר לי משהו שלא היה לי הרבה זמן.

תקווה.

ועל זה

אהיה חייבת לו לעד.

 

 

תודה על כל מה שאתה בשבילי :)

צרחתי על שואב האבק.

מה אני אעשה?

הוא ביקש ממני לרוקן את מיכל האבק

וכשהייתי להוציא אותו

הוא סירב לצאת.

ככה במשך כמה פעמים

עד שאיבדתי שליטה.

ואז צרחתי.

בקולי קולות.

צרחה של זעם

של כעס

של כאב

של תסכול

של ייאוש.

 

ההורים שלי טסו לחופשה לכבוד יום ההולדת שלהם

שבוע וחצי בצד השני של העולם

וביקשו ממני להיות בבית

לשמור על הילדים.

זה כל כך מתיש.

כמה שאני לא עושה

כמה שאני לא נותנת

תמיד יש תלונות

תמיד אני אשמה

אומרים שאני הכי גרועה בעולם

כועסים עליי כאילו אני קבעתי שיש בית ספר מחר בבוקר.

 

והבית...

לא משנה כמה אני מנקה

הוא מלוכלך.

לא משנה כמה אני מסדרת

הוא מבולגן.

אני מוצאת את עצמי שוטפת כלים שוב ושוב

לפני רבע שעה שטפתי

איך הכיור שוב מלא?!

הכביסות לא נגמרות

המטלות השוטפות מתישות אותי.

 

יקומו החכמים ויגידו

"ככה זה כשגדולים

צריך לגדל ילדים

זה לא קל

אבל זה משהו שכולם צריכים לעבור".

צודקים.

אבל החכמים הגדולים שוכחים כמה דברים.

הראשון הוא שאלו לא הילדים שלי.

לא אני הבאתי אותם

לא אני בחרתי בהם

זכותי להרגיש את הנטל ולהתלונן עליו

אם לא אני ביקשתי אותו.

הדבר השני

ולא פחות חשוב

הוא שכמו שכולם יודעים

ברוב המקרים

את ילדים מגדלים זוג הורים.

שני אנשים שאוהבים אחד את השני

תומכים אחד בשני

ואני?

אני פה לבד.

מתמודדת עם הנטל שלא אני בחרתי

בלי מי שיהיה הכתף שלי לבכות עליה.

 

אז כן.

כשמיכל האבק של השואב לא יוצא

ברור שאני אצרח.

פעם היו אומרים

שהשכלה היא פריווילגיה של עשירים.

סירבתי להאמין בזה.

גם לילדים שלא שוחים בזהב מגיע ללמוד.

ואז קיבלתי את מאזן החובות שלי לשנה האקדמית הקרובה.

וואו.

זה לא סכום אמיתי

נכון?

לא יכול להיות שזה הסכום שאני משלמת ל-12 חודשים!

מה יהיה בשנה הבאה?

איך אוכל להבטיח שאצליח להגשים את החלום שלי?

 

ברור שאני אגיד בקשות למלגות.

כל מלגה שאפשר.

מה אכפת לי?

כל החיים הייתי ילדה טובה

לא לקחתי מה שלי מגיע לי

ואם לקחתי

אז דעו לכם שהגיע.

למה תמיד הטובים נדפקים?

השנה המצב שלי קשה יותר מפעם.

אני חייבת את המלגות האלו

אני חייבת את הסיוע של האוניברסיטה

לא מגיע לי להישכח.

 

אני מפחדת.

אני מפחדת שלא אקבל מלגה.

אני מפחדת שכמה שקלים

זה מה שיעמוד ביני

לבין הגשמה עצמית.

החלום שלי מחכה מעבר לפינה.

אני לא יכולה לוותר עליו.

 

 

העיקר להוסיף 700 מיליון לתקציב של הישיבות המזדיינות של החרדים יש.

אבל סטודנטים שזקוקים לסיוע?

חפשו מי ינענע אתכם.

בושה.

זה לא ייאמן

שכשאומרים לבן אדם את האמת

הוא מגדל קוצים

ובורח

מסתגר.

 

מה קרה?

כועס שהקטנה שלך פיתחה עמוד שדרה?

כועס שבחרת באישה אמיתית ולא בסמרטוט?

כועס שהבנת שאי אפשר לשחק איתי בלי השלכות?

אתה מביך אותי.

אני מתביישת לחשוב על הימים שהאמנתי שאתה זה האחד.

 

ממש צחקתי כשחסמת אותי.

ממש בקול.

כי הדרך שבה אתה מקבל את הלא שלי

אומרת רק דבר אחד.

לא אני הייתי הילדה בקשר הזה.

 

ברוך שפטרנו.

הוא באמת חשב

שהוא יכול לחזור

כאילו כלום לא קרה

כאילו לא דאגתי

כאילו לא ניסיתי

כאילו לא בכיתי

והוא יתקבל בידיים פתוחות.

באמת?

זו רמה אחרת של חוסר מודעות.

מעריכה את הכנות

שמחה שהוא סיפר לי שהוא הכיר מישהי אחרת

אבל מה הוא לעזאזל חשב?

שזה יעודד אותי לדעת שהוא העדיף אותה עליי?

חה חה חה

לא.

זה לא עובד ככה.

מי שלא יודע להעריך יהלום

מה הפלא שיילך לחפש פחם?

בעיקרון אין הרבה הבדל בין השניים

רק שאחד שווה מיליונים

והשני הולך למנגל.

 

לאחרונה זה קורה לי

יותר מדי פעמים

ואני שואלת

משהו בי משדר לכם נאיביות יתר על המידה?

תנו לי להבהיר משהו.

אני מפעילה את הראש לפני כל החלטה שאני מקבלת.

עזבת אותי פעם אחת?

בהצלחה למצוא יהלום חדש בחדר.