תחושת ריקנות מציפה אותי בימים האחרונים.
אני מרוקנת, אני כואבת.
אני בודדה.
וואו, אני כל כך בודדה.
מוקפת באינספור אנשים.
בעבודה, בבית, באימונים.
ועדיין אני כל כך בודדה.
פעם, כשהייתי שלך, לא הרגשתי בודדה.
הרגשתי טוב ברוב הפעמים.
ואז השתגעת.
אני לא יודעת לשים את האצבע על הנקודה שממנה הכל הידרדר, אולי כשהכרת את א' ואני הבנתי שמקומי עומד להיעלם.
הייתי צריכה לשחרר אותך אז.
לחסום, להעיף, לשרוף את הגשרים שלך בחזרה.
אבל גם אז הייתי בודדה.
השארתי לך פתח.
פאק למה השארתי לך פתח?!
בסוף חזרת.
ומאז?
הספקת ללכת ולחזור עוד הרבה פעמים.
תמיד היה לך פתח.
היום?
נעלתי.
לא תוכל יותר להתקשר אליי.
לא תוכל יותר לשלוח לי הודעות.
לא תוכל יותר לראות סרטונים שלי רוקדת.
וגם אם כן היית יכול.
ג'יזס, קצת כבוד לחברה החדשה שלך.
אל תעשה לה מה שעשית לי.
למרות ששנינו יודעים שהיא סוג ב' במקרה הטוב (או במקרה הרע, סוג ז'), אל תעשה את זה כל כך שקוף.
היא מלאת הבנה בנוגע לעובדה שאף פעם לא תאהב אותה כמו שאהבת אותי.
אני זוכרת את הפעם הראשונה שנפגשנו.
ישבתי שם וחיכיתי לך שתבוא.
דייט ראשון.
איזה לחץ!
ואז הגעת.
התקרבת אליי לאט לאט, ואז כשהבטת בי משהו בך נרגע.
כאילו אמרת לעצמך
"תודה לאל, היא נראית כמו בתמונות"
או אולי
"תודה לאל, אני לא אשאר לבד אחרי הערב הזה"
ולא נשארת.
תמיד אהבתי להיזכר ברגע הזה.
אהבה ממבט ראשון.
לכמה אנשים יש את הזכות להגיד שהם חוו את זה?
לי יש. איתך.
ולך יש. איתי
גם לחברה החדשה שלך יש. אבל זה לא היה הדדי.
מתישהו תלמד להגיד לה שאתה אוהב אותה.
גם אם זה שקר.
אם תשקר את זה מספיק פעמים, אולי זה יהיה נכון.
ואני?
אני אשאר ריקנית.
בודדה.
כי זו מי שאני.
סתם אף אחת.
מצד שני, כנראה שהתחושות האלו מופיעות בי כי לא התאמנתי אתמול בערב.
אחרי אימון הצהריים של היום, אני כבר לא אהיה ריקנית :)
אעדכן בהמשך אם זה עבד :)