מה לעזאזל

תמיד שאלתי את עצמי

מי הן אותן הנשים הסתומות האלו

שמתאהבות במישהו שעובד איתן?

זה הרי, להכניס ראש בריא למיטה חולה

אין לערבב ביזנס ופלז'ר, זה כלל בסיסי.

ואז קיבלתי תחום אחריות חדש.

שכולל עבודה מול שלושה אנשים שונים.

הראשונה שהכרתי הייתה מקסימה, היא הופכת לאט לאט לחברה טובה שלי, אנחנו מדברות וצוחקות וגם עובדות כשצריך.

השני הוא חבר שאני כבר מכירה.

גבר שומר מסורת, נשוי למיטב ידיעתי, אדם שאני נהנית לעבוד איתו ושמחה שזכיתי להזדמנות לעבוד מולו עוד קצת.

עם הבחור השלישי, פגישת ההיכרות נדחתה.

ושוב נדחתה.

ואז הגיע יום שלישי, ואיתו מועד הפגישה הסופי.

קיבלתי ממנו הודעה בשעה 10:20, בנוגע לפגישה של שעה 11:00.

מסתבר שהיא הייתה ב10:30, ואני התבלבלתי ונכנסתי למשהו אחר.

ב10:50 ראיתי את ההודעה.

פאק.

למזלי, הוא היה יכול להיפגש.

הוא אמר שהוא בא אליי למשרד.

חיכיתי לו במשך רבע שעה.

ואז הוא נכנס אליי.

למשרד, כמובן.

מה זה הדבר היפה הזה?

דיברנו מילה או שתיים

ומיד הוא הציע שנלך אליו למשרד.

ירדנו למטה, נכנסנו אליו לרכב.

נסיעה של דקה, אולי שתיים.

אבל איך שהוא נוהג...

כמו שגבר צריך לנהוג.

הרגשתי את התחתונים שלי מתרטבים כשהוא שם את היד על המושב שלי ועשה רוורס.

הגענו אליו למשרד.

השארנו את הטלפונים בחוץ, כי אסור לשמוע את תוכן הפגישה.

הוא דיבר המון.

ואני התרכזתי.

בשפתיים היפות שלו.

בעיניים העייפות שלו.

בידיים השריריות שלו.

ואז אני דיברתי.

והשפלתי מבט כשדיברתי

כי ידעתי שאם אביט בו

לא אצליח לדבר.

הוא שם לנו פגישה קבועה בלו"ז.

בכל יום שלישי בשעה 14:00 בצהריים

הוא יבוא לאסוף אותי מהמשרד שלי

אליו למשרד

וניפגש לעבוד.

הוא החזיר אותי אליי למשרד, כמו ג'נטלמן.

ואז הוא נסע.

מאז אותו הרגע אני חושבת עליו.

כן, אני בוודאות חולה.