כבר לא אכפת לי
מהעייפות בבוקר.
כבר לא אכפת לי
לפהק במהלך היום.
כבר לא אכפת לי
להיות קרובה להירדם על השולחן במשרד.
מאז שהכרתי אותו.
השעות שלו התהפכו בגלל תקופת המבחנים.
ואני? גם ככה אני מתעוררת באמצע הלילה.
פעם הייתי מתעוררת, שותה מים וחוזרת למיטה.
אבל היום?
היום אני מדברת איתו.
שעה, אפילו שעתיים, על חשבון שעות השינה שלי.
זה כבר לא מפריע לי.
השיחות איתו באמצע הלילה מקרבות אותנו.
אנחנו חולקים עולם משותף של מחלות נפש וצלקות מהאהבות הקודמות שלנו.
אנחנו שני אנשים שבורים.
שתי נפשות שהרגישו שאין להן מקום בעולם.
שני ילדים שכמעט איבדו את עצמם לדעת.
הדמיון בינינו גורם לנו להרגיש כאילו אנחנו יכולים לדבר על הכל.
הוא גורם לי לסמוך עליו.
אני מחכה לפגוש אותו כבר.
אולי בשבוע הבא.
לעזאזל, אני מקווה שבשבוע הבא זה כבר יקרה.
אני מחכה לשמוע מתי הוא פנוי.
למרות כל הכימיה בטלפון
כולם יודעים
שאת ההתאמה ניתן לקבוע
רק אחרי שנפגשים.
אז אני לא רצה רחוק מדי
אני מחכה לרגע המתאים
אבל בשונה מרוב הגברים שהכרתי לאחרונה
איתו זה פשוט מרגיש נכון ואמיתי :)