הדבר האהוב עליי
הוא הבכי.
הוא לא בוכה.
הוא גבר
גברים לא בוכים.
הוא שומר על ארשת פנים רצינית.
אז אני מורידה אותו למטה מולי
עומד על ארבע
הוא עדיין לא בוכה.
אני מביטה אליו מלמעלה
והוא לא בוכה.
אני מתכופפת מולו
אני רוצה להסתכל לו בעיניים
אני מחייכת והוא מפוחד
ואני אוהבת את הפחד הזה בעיניים
אבל אפשר להוציא מהן כל כך הרבה יותר.
אז אני קמה
מביטה בגוף החשוף שלו
מעבירה אצבע אחת
שתי אצבעות
שלוש
ארבע
ולבסוף את כל כף היד
ואז
מכה ראשונה.
והוא לא בוכה.
הוא נאנח
עוצר את עצמו
אז מכה שנייה
שלישית
רביעית
שייקח כל היום
בסוף הוא צועק.
אני אוהבת את הצעקה הזו
אבל זה עדיין לא בכי.
והוא עדיין לא בוכה.
היד הקטנה שלי מתחילה להתעייף
אז אני מחליפה לכלי אחר
ונתחיל מההתחלה.
מכה ראשונה
שנייה
שלישית
ופה הוא כבר נשבר הרבה יותר מהר.
הוא צועק
אבל הוא לא בוכה.
אני טיפוס יצירתי
אני אוהבת לאלתר.
אני רואה שהוא כבר על הגבול אז אני מבקשת ממנו לקום
ואת סימני השאלה מעל הראש שלו
אי אפשר לפספס
אבל הוא קם
הוא חושב שסיימתי.
איזה חמוד.
אבל את הכביסה כבר תליתי והאטבים פנויים
אז אני לוקחת כמה ביד.
אחד על פטמה ימין.
הוא נאנח ומתרגל בלית ברירה.
הוא מכין את עצמו נפשית לפטמה שמאל
ולכן כשזה מגיע הוא סובל הרבה פחות.
הוא לא מצפה שארד על הברכיים
בטח לא שאתפוס את האיבר שלו בידי
הוא לא מצפה שאשפשף אותו מספר שניות
והכי מפתיע אותו
כשאני שמה את האטב הראשון.
זה כואב לו
אז הוא בכלל לא מצפה לשני
הוא צועק חזק יותר
ובשלישי?
הוא צורח.
אבל הוא עדיין לא בוכה.
אז הוא יחזור לעמוד על ארבע
ומסביב לצוואר שלו ייקשר קולר עם רצועה.
אני מלטפת לו את הראש
הוא חושב שזה שהוא לא בכה זה יתרון.
הוא כזה חמוד.
אבל כשהוא מרגיש את הרטיבות הסמיכה מטפטפת עליו מאחור
הוא משתנק.
לזה הוא באמת לא ציפה.
אני רואה אותו מתכווץ
לוחשת אליו באוזן
"שששש... תרפה..."
ואין לו באמת ברירה
הוא חייב להרפות
זה ייקח דקה
שתיים
אולי עשר
יש לי סבלנות.
אבל בסוף הוא מרפה
וכשזה קורה
אני נכנסת אליו
אני נתקלת בהתנגדות הטבעית של הגוף
הוא רוצה להרגיש גבר
זה כזה חמוד.
אבל אני עקשנית
ובסוף
אחרי דקות ארוכות של חדירה אינטנסיבית
של משיכת הרצועה אחורה והקשתת הגב שלו
רק אז אני שומעת אותו אומר
"בבקשה מספיק"
בקול שבור
ואז
רק אז
הוא מתחיל לבכות.
ואני?
צוחקת.
כי אני יודעת שהצעצוע שלי שבור.
זו הפנטזיה שלי.
