לפני שנה עשיתי סדר בארון שלי
סתם כי הוא היה מבולגן
הייתי חייבת להתחיל למצוא משהו בתוכו.
במהלך הסדר קלטתי
שיש מלא בגדים שאני לא לובשת
ואולי צריך להתחיל להעיף.
חולצות וגופיות היה לי הכי קל.
מה שלא יפה
מה שלא מחמיא
מה שבלוי ודהוי
לפח.
באותה תקופה גם לא היו לי שמלות
וחצאיות אין לי עד היום
אז מיד אחרי החולצות הגעתי למכנסיים.
אצלי הכל ג'ינס.
ארוך או קצר
כחול או בצבע אחר
זה לא משנה
תמיד ג'ינס.
ראיתי המון ג'ינסים שאהבתי כשהייתי צעירה
מדדתי אותם
ואלוהים שישמור עליי
הם לא עוברים את הירכיים.
אני מודה שזה שבר אותי.
כאב לי לדעת שהבגדים שאהבתי בגדו בי ככה.
כמובן שהפלתי את האשמה על חתיכות בד ולא על עצמי
אבל בכל מקרה
זה כאב.
בנשימה עמוקה לקחתי החלטה.
"אני לא אכנס למידה הזו יותר.
אני זורקת את כל מה שקטן".
חלק היה ממש קל לזרוק
הבטתי בהם ואמרתי לעצמי
שאני לא מאמינה שהכל בכלל היו לי בארון.
אבל היה אחד שאני לא אשכח.
אפור
יפייפה
פחדתי למדוד אותו
אם אני אמדוד והוא לא מתאים
אני אצטרך להיפטר ממנו!
השארתי אותו לסוף.
אבל הסוף
כצפוי
תמיד מגיע
וגם אותו מדדתי
והפלא ופלא
גם הוא היה קטן.
וגם הוא מצא את מקומו בשקית.
למה אני מספרת לכם את זה?
כי היום חיפשתי חזיה ללבוש
חיטטתי במגירה ונתקלתי בשקית
שקית קטנה שהזמנתי בתחילת השנה
של מכנסוני ספורט
שמדדתי ולא עלו עליי
אני זוכרת את היום הזה כל כך טוב.
כל כך התאכזבתי מעצמי שהם לא עולים
שפשוט שמתי אותם בחזרה בשקית והעפתי למגירה.
יש שם שלושה.
היום?
אחד מהם עולה ויושב טוב
שניים עולים אבל צריך להוריד עוד קצת בטן שיהיו מושלמים.
כשמדדתי אותם נזכרתי בג'ינס האהוב שלי.
זה שהעפתי כי הייתי ותרנית.
לא האמנתי שאני ארד שוב את המידות האלו
האמנתי שנגזר עליי להיות שמנה לנצח.
ואל תטעו
אני עדיין שמנה
אבל לפחות הייתי יכולה להיות שמנה בג'ינס האהוב עליי.
תזכורת לעצמי
תמיד אפשר להשתפר.
