"למה את לא מדברת איתי?"
הוא שואל.
ובכנות?
נמאס לי כבר מההודעות האלו.
הודעות של דאגה מזויפת
כאילו אכפת לו
כאילו אכפת לי שאכפת לו.
פתטי.
כאילו קרא את מחשבותיי
לאחר הסינון מופיעה הודעה
"את יודעת שתמיד אדאג לך".
ואני נשבעת שאני לקראת פיצוץ.
"אני יודע שאת צריכה חיבוק"
זו ההודעה הבאה.
וזהו.
הסבלנות שלי פקעה.
רוצה לעורר את המפלצת?
בוא וקח אותה.
אולי אני צריכה חיבוק
אבל הוא ממש לא ממך
איך לך מקום אצלי בעולם
ולא אכפת לי שאצלך אני תמיד רצויה
אני לא בובת ברבי שאפשר לשבור ולהרכיב מחדש.
שברת? שילמת.
המילים שלי יקרות ערך בעיניך
ועל זה אני מודה לך
כי אף פעם לא ידעתי כמה הן שוות
עד שלא התחלת להתחנן אליהן.
ואני אוהבת תחנונים.
היצר הסדיסטי שלי נהנה מהם כל כך.
אבל ממך?
הם מעיקים עליי.
אתה מעיק עליי.
השבוע
יום אחרי שקיבלתי את ההודעות ממנו
היה לי תרגיל בדברור רגשות
למדנו איך להוציא אותם
ועכשיו אני יודעת שאתה מעיק עליי
אני יודעת להעביר הלאה את תיאור התחושה
כשכל הודעה ממך חונקת אותי
(ולא בקטע טוב)
כשאני מרגישה זעם כשהשם שלך קופץ
זה כבר מזמן לא כעס
כי ביקשתי
ביקשתי בעבר שתפסיק
ואתה
כמו השולט שאתה טוען להיות
לא הסכמת לקבל הוראות
ופשוט המשכת לפנות.
שוב ושוב ושוב.
אולי מתישהו אני אשכח.
נשים כמוני לא שוכחות.
אני מודה שלא שלטתי בזעם שלי.
הוא הטריף אותי.
גם אני הכעסתי אותו
האדישות שלי הביאה אותו לקצה.
הוא טוען שהוא רק רוצה שיהיה לי טוב
ואז אמרתי לו
"אבל טוב לי.
עד שאתה שוב מופיע".
יכולתי להרגיש את הכאב כשההודעה נקראה.
כל מה שהוא רצה זה מקום
אבל אין לי.
לעולם לא יהיה.
ההודעה הבאה הייתה ממני
"אם אתה רוצה שיהיה לי טוב
אל תיצור קשר"
כאילו זרקתי אותו לתוך ערמת מחטים
והוספתי עוד קצת מלמעלה בשביל הכיף שבדבר.
אני חושבת שהוא הבין שאי אפשר להתווכח עם רגשות.
כי ההודעה הבאה שלו הייתה
"להתראות"
כאילו הוא לא התחנן במשך חצי יממה שאתן לו תשומת לב.
אבל בסדר.
בינינו?
אני נותנת לזה שבוע
עד שאני אכתוב שוב משהו כאן בבלוג שלי
והוא פשוט ירגיש שהוא חייב לומר לי שאני חשובה לו
כי זה חזק ממנו
האובססיביות הזו
לדעת הכל
להיות תמיד על היד על הדופק
להרגיש רצוי ושייך
ופעם היה לו את זה.
פעם הוא היה בשליטה מלאה עליי.
והיום?
אני לא יכולה אפילו
למצוא לו פינה קטנה בלב שלי
לזכר ימים עברו.
אל תטעו
אני ממש לא מצטערת על זה.
לא מגיע לו מקום אצלי בחיים.
המקום אצלי הוא פרס בעיניו
ואצלי?
אין פרסים על התנהגות בזויה.
אולי הוא כבר הבין.