ממתי כושר הפך למילה גסה?
מתי הפסקנו להעריץ אנשים ששומרים על גופם
והתחלנו לבוז וללעוג להם?
איך הפכנו לתרבות שמקדשת בינוניות
עצלנות
גרגרנות
במקום להיות תרבות שמעריכה את המשמעת העצמית שנדרשת כדי לשמור על גוף חטוב ובריא?
תנו לי להסביר.
אני רווקה
וכרווקה יצאתי עם לא מעט אנשים.
אחד הדברים שאני מציינת לפני שאני פוגשת אדם חדש
זה את העובדה שאני בחיטוב.
תהליך של הורדת אחוזי שומן
תוך כדי שימור
(או אפילו עלייה קטנה)
של מסת שריר.
המטרה היא נראות יפה
ובריאות יציבה.
ממתי זה נהיה כזה טאבו?!
שואלים אותי כאלו שאלות
שפשוט גורמות לי להרגיש
כאילו השמירה על הגוף שלי
היא לא בסדר.
"אז את לא שותה אלכוהול?"
לא
אני בחיטוב.
זה לא מתאים לי.
"אולי תוותרי על אימון ונצא היום?"
לא.
אני בחיטוב.
אני לא מוותרת על אימונים בשביל להכיר אנשים זרים.
"מתאים לך לרדת על מגש פיצה?"
לא.
אני בחיטוב.
אני מחשבת את הארוחות שלי.
רוב השיחות האלו נגמרות באותו אופן.
"בטח ממש כיף איתך במסיבות"
או אפילו
"הוצאת לי את החשק להכיר אותך".
ואני תמיד חושבת לעצמי
וואו.
אני הבעיה?
אני ששומרת על הגוף
על הנראות ועל התחושה
אני זו שצריכה להרגיש לא בסדר?
ואחרי זה מתפלאים שוויתרתי על להכיר אנשים.
אין לי פנאי לבולשיט.
אין לי כוח למישהו שזורק זין.
אין לי סיבה להצדיק את עצמי בפני זרים.
ומה הכי אין לי?
אין לי סבלנות.
אין לי סבלנות להיקשר לאדם חדש
ורק להיות בחרדה שהוא יעזוב
כי אורך החיים שלי לא מתאים לו.
נכון
אני לא האישה שתוריד איתך צ'ייסרים
ואני ממש לא הבחורה לפיצה בשלוש בבוקר.
אבל אני בריאה
ואני אשאר בריאה לתקופה ארוכה.
ואם הכל יילך טוב
אני גם אהיה חטובה.
לא אתפשר על פחות מעצמי
ולא אתפשר על פחות מהשותף שלי לדרך.
ומה בינתיים?
בינתיים אני מיואשת.
אני לא רוצה להכיר אף אחד.
איבדתי אמונה בבני אדם.
אבל זה
סיפור לפעם אחרת...
