האחד בספטמבר במקום ממנו אני באה
הוא יום חג.
לסבתא שלי יש יום הולדת
אבל לא פחות חשוב
מעיפים את הילדים למסגרות
אחרי חודשיים של סבל.
אני קוראת לזה
חגיגת ה"עופו לי מהעיניים כי נשבר לי מכם"
ואין הורה שלא מרגיש כמוני.
אבל הבוקר?
ממש קשה לי לחגוג.
כל מהות החגיגה שלי
בכל השנים האחרונות
היא על זה שנפטרתי מהילדים
(האחים שלי)
אחרי חודשיים של גיהינום.
אבל השנה
מותר לי לומר דבר כזה?
אני לא חושבת שהרווחתי את הזכות.
אולי לא היה לי שקט
אבל היה לי רעש.
רעש של צחוק של ילדות קטנות
ריבים של בית מתפקד
הוא לקח לי את השלט
והיא מפריעה לי לאכול.
ריבים בריאים.
כל שנה אני חוגגת את זה שנפטרתי מהם
אבל היום
יש עוד שישה הורים שנפטרו מהילדים שלהם
והם ממש לא חוגגים כמוני.
כן
גם להם יהיה שקט מהילדים
אבל אין צהרון לבוא לקחת אותם משם.
לעזאזל
אין להם אפילו תקופת הסתגלות.
אני לא הייתי בגיהנום.
הייתי בגן עדן.
זכיתי להיות ליד האחים הקטנים שלי
זכיתי לשמוע אותם.
גם אם זה היה מעצבן בחודשיים האחרונים
מה עדיף?
לא לשמוע אותם בכלל?
המשפחות של השישה היו בגיהנום
השישה היו בגיהנום.
כל החטופים בגיהנום.
כולנו בגיהנום.
רק היום
חלק ממנו הפך טיפה יותר ממשי.
אני כועסת.
על עצמי
על הצבא שלי
על המדינה שלי
שכבר באוקטובר
הכניסו אותי לפרופורציות
והבהירו לי
שאסור לי לרחם על עצמי יותר.
אבל אני גם מודה למצב
שבאופן מעוות
הכניס אותי לפרופורציות.
אני לא חושבת שאזלזל בחופש הגדול שוב.
להפך.
אני אעריך אותו
אוקיר אותו
כי יש הורים
ויש אחים
שלא יזכו יותר לפרס שיש לי
בתור אחות גדולה
שהוא להרגיש
דמויות משמעותיות
שמסוגלות להגן על היקרים לנו.
תזכורת לעצמי
שום דבר לא מובן מאליו.
