אתה גבר או פחדן?
תגיד מה שיש לך לומר.
אני מתגרה בו.
חשבתי שאתה אריה אלפא
פתאום אתה עוצר את עצמך?
הזכר הדומיננטי לא מרסן את עצמו
תשאג!
אתה גבר או פחדן?!
הוא כועס.
"אני גבר!"
הוא צועק עליי.
ואז הוא שואג.
"אני רוצה לרדת על הברכיים מולך
לחבק את הבטן שלך
שתהיה מלאה בבריאה שיצרנו ביחד"
אני לא באמת יודעת איך להגיב לו על זה.
"תעמדי מולי בגב ישר
תתפסי בכתפיים הרחבות שלי
אני אנשק את הבטן שלך
אחוש בבעיטות
בתהליך קורה
בשילוב שלנו שיוצר חיים"
אלו לא דברים שאני יודעת לעכל.
הוא יודע שזה מבחינתי החלום
למסור את כל גופי לגבר אלפא
לתת לו באופן מודע
את השליטה בבריאות שלי
לנטרל את עצמי למשך תקופה כל כך ארוכה
כדי להפיץ את גן האלפא שלו.
זו הפנטזיה שלי.
להכריח את עצמי
להיות תלויה בו בכל מובן
חסרת יכולת להגן על עצמי
אז זה תפקידו.
להגן עליי ועל הצאצא שלו
שאני יוצרת בתוך תוכי.
אז למה כשהוא אומר את זה אני נרתעת כל כך?
כי אני לא ראויה לזה.
אני לא ראויה לו.
באמת חשבתי שנהיה רק חברים
גבר כמוהו
לא צריך אישה כמוני
בסך הכל נטל על כתפיו.
אבל...
כשהוא מדבר איתי
הטסטוסטרון שלו עולה
אני יכולה להרגיש את זה.
פיזית
כשאנחנו מדברים
הוא נהיה יותר גבר.
בהתחלה הוא עדין
אפילו רגוע
ומילה אחת לא נכונה
או המחשבה הראשונה עליי מתחילה להתעבר
והוא שבוי בקסם.
קסם הבריאה.
הלוואי שהיה לי את הביטחון העצמי לדרוש אותו.
במקום זה
אני פשוט מבטלת כל הזמן את המחשבות שלו.
"אתה מדמיין"
אני אומרת
"אתה מגזים"
אני מתעקשת
"אין לך מה לעשות עם אחת כמוני"
את זה אני הכי אוהבת.
כי זו בסך הכל האמת.
אם הייתי בחורה טובה
כל התיאורים שלו היו הגיוניים
כל הפנטזיות שלו היו מקובלות
התקוות שלו היו מעוררות גם בי תקווה.
אבל אני לא.
אני מקולקלת
הלב שלי מרוסק
מהסיבות הכי לא נכונות
והוא נכנס לחיי
בזמן הכי לא נכון
כך שבכל פעם שהוא מדבר איתי
ורוצה לדרוש אותי לעצמו
אני מבטלת את כל מחשבותיו.
"אין לך למה"
אני מתעקשת
"אני סתם אף אחת".
אבל אני חושבת רק עליו...
