אני מרגישה כמו אפס
אין לזה מילה אחרת.
רציתי להוכיח לעצמי שאני יכולה
לא יותר מדי
בסך הכל כמה שעות
בלי הדבר הזה שאני כל כך אובססיבית אליו.
למה זה כל כך קשה לי?
אתמול בערב הייתה הפעם האחרונה.
22:00 בערב
אולי קצת לפני.
אני לא יודעת.
זה לא חשוב.
לא תכננתי.
זה פשוט קרה.
זה כבר זרם
אז החלטתי לתת לגוף שלי הפסקה זמנית.
עד מחר בסך הכל
מחר בצהריים
14:00
אולי קצת לפני
שוב
הכל משוער
אז למה זה מרגיש בלתי אפשרי?!
אני שונאת הכל.
אני שונאת את העובדה שהגוף שלי לא מצליח לתפקד כמו שצריך בלי זה
אני שונאת את זה שאני ילדה קטנה ותלותית
ברגעים כמו אלו
אני שונאת אפילו אותו
שהוא לא כאן כדי לתמוך בי.
הוא הבטיח שהוא יהיה כאן.
אני לבד.
אני שונאת להיות לבד.
אני שונאת להרגיש לבד.
שונאת כששום דבר לא הולך כמו שתכננתי.
מגיע לי יותר.
עכשיו השאלה היא פשוטה
האם אני מוותרת עכשיו
או ממשיכה עד מחר כמו בתכנון?
כי אם אני מוותרת עכשיו
הגוף יגיד לי תודה
אבל הנפש תבכה והקולות שבראש יקללו אותי
ואם רק מחר
אז הגוף יכעס עליי
אבל לפחות האגו לא ייפגע.
והקולות בראש?
הם תמיד יקללו.
השאלה היא האם לתת להם סיבה.
פאק.
אני עייפה ורעבה.
