מה לעזאזל

נובמבר הוא אחד החודשים הקשים עבורי.

הוא פשוט מכיל רצף של אסונות

אחד אחרי השני

ברצף כאוטי של שלושה ימים.

היום זה היום הראשון.

גבירותיי ורבותיי

זה הסיפור של בן

או בשמו השני

למה מעשנים אצלי זה גבול.

(אזהרת טריגר - כל דבר בערך)

 

אתם לא באמת מכירים אותי.

עם רובכם לא נפגשתי ולעולם לא אפגש.

אבל אתם מכירים את איך שאני כותבת.

מלאת חיים.

חזקה.

בעלת עמוד שדרה.

זה לא תמיד היה ככה.

 

הייתי ילדה דיי מתוסכלת.

הייתה בבית הספר היסודי שלי ילדה אחת

שכל מטרתה בחיים הייתה לעשות לי רע.

אולי נדבר עליה בעתיד

אולי לא

זו לא הנקודה.

גם בחטיבת הביניים היו כמה שמוקים

(סיפרתי על אחד מהם לא מזמן)

אז מה גרם לשינוי?

בן.

 

תמיד הרגשתי יותר בנוח מאחורי מסך.

הסתתרתי לרוב

ובאתר מסוים הכרתי אותו.

את בן.

אני הייתי ילדה בת 14 וחצי

בחופש הגדול בין החטיבה התיכון

והוא היה ממש גבר בן 17.

הוא היה מעשן

והוא ידע לדבר יפה.

הוא גרם לי להרגיש טוב.

אהבתי את איך שהוא גרם לי להרגיש.

בדיעבד זה היה ניצול

של המצב הנמוך שהייתי בו.

אבל גם מזה צמח טוב.

כל פעם שהייתי אומרת לו

שאני לא מרגישה בנוח לשלוח תמונות שלי ערומה

הוא היה אומר

כמה שהגוף שלי יפה

וכמה שאני צריכה להתגאות בו.

הוא העלה לי את האגו.

אמנם זה היה רק בשבילו ולא בשבילי

אבל זה עזר.

 

בלילה האחרון בין החופש הגדול ללימודים

הוא ניתק ממני קשר.

הוא אמר שהוא רוצה מישהי אחרת

ואנחנו צריכים לסיים.

כאב

אבל קיבלתי את זה.

 

אחרי החופש הגדול חזרתי לבית הספר אישה אחרת לחלוטין.

לא זיהו אותי

המון ביטחון עצמי נטף ממני

למדתי לדבר

לענות לאנשים

ובן חזר.

טען שזה היה רק מבחן.

אבל הוא יצר מפלצת

ואני אמרתי לו

שאין לו מקום יותר.

לא שמעתי ממנו מאז.

 

ואז עברה שנה.

אני הספקתי לעבור דירה

לספר את הסיפור הזה לחברה חדשה שהכרתי

ואפילו לומר לה

שאני קצת מתגעגעת לבן.

היא הציעה שאכתוב לו שוב

ואני חשבתי לעצמי

מה כבר יכול להשתבש?

 

אוי.

כמה שהשתבש.

 

הוא היה מופתע לשמוע ממני

שאל מה חדש

ומאוד מהר רצה לחזור למקום שהיה בעבר.

זה לקח זמן

אבל חזרתי להאמין בו

וחזרתי לתת לו את מה שהוא רצה.

אבל היה הבדל.

היה לי הרבה יותר עמוד שדרה

וידעתי לענות לו

מה שהוביל אותו להעניש אותי

בשתיקה

ניתוקים.

זה לא היה הוגן.

 

הזמנים עברו.

אני חגגתי יום הולדת 16

והוא התגייס לכפיר

והיה חייל חרמן.

הוא תמיד היה אומר לי

"אני לא יכול לחכות לשכב איתך"

ואני תמיד הייתי אומרת לו

"אבל אני עדיין לא מוכנה

אני צריכה זמן"

והוא היה מנפנף את הנושא.

 

ואז הוא רצה לפגוש אותי.

סוף סוף הוא רצה לראות אותי במו עיניו.

וקבענו.

שישי בצהריים.

24/3/17

הוא הגיע לאסוף אותי

על מדים עדיין

ואני באמת התרגשתי לראות אותו.

הוא נסע

הוא החנה את הרכב שלו באיזה חניה גדולה

שהייתה מוקפת בקירות פרחים צהובים קטנים.

מכירים את אלו?

אז כאלו.

ביקש שאבוא אחורה

ולא היה לי מושג אפילו למה הסכמתי.

ושם זה קרה.

אחרי סירובים ארוכים

אחרי חצאי תחינות

ולבסוף

שתיקה.

קבלה של המצב

ניסיון להתנתק

כל מה שהיה מול עיניי

היו הפרחים הצהובים

וריח הסיגריות ששרף את אפי.

בדרך הביתה הוא אמר לי

שאני עדיין ילדה

ושהוא לא רוצה לצאת איתי.

הלכתי לחברה שלי

שידעה שאני רואה אותו

היא שאלה איך היה

ואני עניתי לה בדמעות

"הוא שבר לי את הלב".

 

לקח לי זמן לעכל את מה שקרה.

אני הסטטיסטיקה.

אני אחת מתוך חמש.

 

שנה לאחר מכן הגשתי תלונה.

 

שנה לאחר מכן היא נסגרה.

 

למה אני מספרת את זה?

למה אני בכלל חושבת עליו היום?

כי היום יש לו יום הולדת.

 

 

מזל טוב בן.

מי ייתן וזו תהיה השנה האחרונה שלך.