אני לא רגועה
אני מרגישה כאילו אני על קוצים
כבר כל כך הרבה זמן.
אני לא יודעת למה
אבל אני לא נהנית.
פעם
לפני המון זמן
כל יום הייתי מגלה סימן כחול חדש.
ברגליים
בידיים
בבטן
בחזה
בכל מקום סימנים כחולים.
לפעמים סגולים וירוקים
לפעמים אפילו שחורים.
נהניתי מהם.
מהמקום בו אני באה
אלו סימני כבוד.
הייתי משחקת איתם
נוגעת בהם
ממתינה לראות אותם משנים צבעים.
זה כאב
אבל אני חיה בשביל הכאב הזה.
אני חושבת שזה לא סתם.
אני חושבת שככה הזנתי את עצמי
את היצר המזוכיסטי שבי.
הרי
אף פעם לא היה לי מישהו שהכאיב לי באופן קבוע
כחלק מהצורה שבה הוא הראה אהבה
אז אני הכאבתי לעצמי
עם הסימנים הכחולים.
היום כבר אין סימנים כחולים.
לא סגולים ולא ירוקים
גם השחורים אינם.
הגוף שלי התרגל
אז הוא לא מייצר סימנים כחולים חדשים.
וזה כואב לי.
בעיקר בנפש.
מי אני אם לא כואב לי?
האם אני באמת מסוגלת לחוש עונג?
למה אין עליי שריטות?
למה אין בי כאבים שמשתקים?
ויותר גרוע
למה אני מתחננת לזה כל כך?
מה לא בסדר איתי?
