BunnyHardcore

אתה מפלצת

אבל לפעמים אני מתגעגעת

לא אליך

אלא למי שהיית אלי

איך הובלת אותי דרך חושך מוחלט לעולם הזה

ואז, רק בת 18, הייתי כלכך קטנה

וראית אותי, ראית מי אני, מהרגע הראשון.

ישבתי לי על כסא בר גבוה ושיחקתי עם הרגליים

וזה הספיק לך.

הספיק לך כדי להפוך אותי לשלך,

אהבתי אותך כל-כך, מסרתי לך את כולי

הייתי שלך.

מצאתי את עצמי חסרת אונים עם להב צמוד לעורק הראשי

ופחדתי, אבל לא הרגשתי אימה

הייתי רגועה

הייתי איתך.

ואחרי שנתתי לך להרגיש טוב

כשולט, כדאדי

אחרי שניסית עלי את כל מה שרצית לנסות

אחרי שחתכת והרבצת ובגדת

הלכת

חזרת למי שהייתה שם לפני

לא קינקית, לא מספקת אותך

אבל נוחה,

ואני כבר לא מאשימה את עצמי 

אבל עדיין מענישה

כי אתה, כמו מי שאחריך 

רק גרמו לי להבין שגם הכל זה לא מספיק

בשביל האדם הלא נכון

אמרת כמה מילים 

משהו בדרך שבה המילים התגלגלו מהלשון שלך

ההרמוניה שבין הפסיקים לנקודות

עלתה בי תקווה

שאולי אקבל את מה שרציתי

מה שחיפשתי

עמדתי שם והקשבתי

רציתי לשמוע עוד

עד ש

שמעתי יותר מדי

כי תמיד מגיע השלב הזה

כבר לא משתלם, לא נוח

נכון?

ואם הצעצוע הזה בכלל לא היה רעיון שלך, אז למה שתתאמץ?

ואני?

אני הלכתי לישון עם עקצוץ,

צביטה,

כרגיל?

כרגיל.

אלו מכם שדיברנו איתי לאחרונה יודעים שאני טובעת

בהכל

כל הזמן

אז אני אפילו פחות זמינה מבדרך כלל,

ולומרות שבדרך כלל עונה לכולם מתוך נימוס כרגע לא מסוגלת אפילו לזה.

וכן אני מרגישה צורך להתנצל על זה

לומרות תדמית הביצ׳ שיצרתי לעצמי פה.

יש לי נטיה לבוא לפה ולפרוק כשרע לי

אז לפעמים מהבלוג נראה שאני תמיד ברע

בפועל אני מזגזגת בין טוב מאוד לרע מאוד בדילוגים.

אני לא יכולה להסביר למה, אבל יש משהו באתר הזה, בבלוג הזה, שגורם לי לרצות לדבר בחופשיות.

אבל איך מדברים בחופשיות כשאין חשק לדבר?

תמיד הייתי תקשורתית,פטפטנית,

זה היה הצד החזק שלי

ועכשיו?

עכשיו אין לי מילים 

לא להסביר, לא לפרט

אפילו לא באופן שטחי

ובאלי לדבר.

באלי לשתף, באלי להקשיב

אני מרגישה כאילו כבלו אותי ומשאירים אותי חסרת אונים

פשוט להתקיים

ובתור אדם מאוד אופטימי, התעייפתי.

כן הכל לטובה וזה וזה

אבל אין לי כוח יותר

ואני מוצאת את עצמי כל יום בוחרת להמשיך הלאה

לנסות פחות, לומרות שלא מרגיש לי שמצליח

אחת הסיבות למה אני אוהבת להיות נשלטת היא החופש

ממחשבות

מהחלטות

אני לא בשליטה ולא צריכה להתמודד עם כלום

זה לא מתפקידי 

זה לא על הכתפיים שלי

ואפילו שם, במקום היחיד שאני יכולה להקנות לעצמי את החופש הזה, הוא לא קיים.

כי סשן מעכשיו לעכשיו זה לא לטעמי,

וריגוש ואמון נבנה עם הזמן

ולי אין זמן

אני רק רוצה חופש

כאב מעקצץ

חלולה

בלי כוח, בלי משמעות

עוד גרגיר חול שנופל בשעון

עוד שיערה שנשרה 

הרגשות שלי מכים בי כמו גלים

עוד אחד ועוד אחד

ובמקום רעננות אני מרגישה חולשה

אני מחזיקה את עצמי ומנסה שלא ליפול

אבל הגוף שלי חלש והנפש קצת יותר

עיניים חמות מביטות בי ממרחק

נוצצות בלעג-אני פה אבל לא אושיט לך יד

אז אני מורידה עוד דמעה

וכבר לא ברור איפה הגלים ואיפה אני

אני לא מסוגלת יותר להיות לבד

אבל גם כל אחד מהם נראה לי למפלצת 

כל-כך נמאס לי מבני אדם

כלכך נמאס לי תמיד לנסות להיות הכי מנומסת, אני מכילה,

 הכי מתחשבת בכל סיטואציה

רק בשביל שאותם אנשים שאני באה לקראתם ישימו עלי זין גדול ועבה, בסיטואציות שאדם אנושי לא היה מרשה לעצמו להתנהג ככה.

ואני מבינה שהבעיה פה היא לא מולי,

אני מבינה שיש אנשים אגואיסטיים וחסרי מודעות בעולם הזה

ובעיה היא שלהם מול העולם הפנימי שלהם

אז למה אני מתרגשת מהם?

כי אני מהאנשים שמאמינים בטוב,

אני מהאנשים שכולם אצלם מתחילים בפלוס, כולם.

עד שהוכח אחרת,

ואז, כשמוכח אחרת, אני נקרעת

כי אני מאלו שמתקנים,

אני חובשת פור פאקס סייק,

אני ה״חברה הפסיכולוגית״ של פאקינג כולם

אני תמיד אהיה שם לנסות לעזור ולשפר את המצב

וההבנה שהחוסר הדדיות הזו זו לא אשמתי, וגם לא בעיה שלי אומנם קיימת, אבל זה לא מפחית את התסכול או הכאב שמגיע עם כל חוויה כזו.

אני שומעת באופן קבוע

״תפסיקי לקחת הכל ללב״

אבל אני לא מצליחה,

זו הברכה והקללה שלי

מדוייק למדי

נוגעת, לוחשת

עוד טיפה של רוק, עוד נשיקה

רק תגעי

רק אל תפסיקי

תלטפי את הצלקות שלי 

אל תשאירי עלי נקודה יבשה

תרגישי אותי 

ותני לי להרגיש אותך

חרמנית מדי מכדי לחשוב

אחרי הרבה זמן שלא שתיתי אלכוהול ולא הרבה 

ונזכרתי למה נגמלתי

יש לי מצב רוח לעשות משהו שאני עלולה להתחרט עליו