העולם כבר לא פשוט

יש מישהו או מישהי שלא היו אתמול באלקטרז?

הרגיש לי הכי צפוף בעולם. 

ובכל מקום צריך להתחמק משוטים 

מה זה הדבר הזה?

תודה לאנשי ונשות צוות אלקטרז

שהעיפו את האלוהית שלי גבוה גבוה

שהחזירו לי שוט אבוד 

שעשו הכל עם חיול

עכשיו צריך לנוח מכל דאר הפעילויות של הסופש 

למה בחגים, אתם כל כך עצובים?

לראות אותך סופגת את החשש 

נפעמת מן הפחד

מגששת סביב הריגוש

לא מעכלת את העוצמות 

מתלבטת סביב החששות 

בצד אחד אין היגיון 

בצד השני הזין שאת כו מכורה

לא מפסיק לחדור

שאת ננעלת עליו בעוד אורגזמה 

ומתאבלת עליו שהוא מחליק החוצה

מהכוס הרטוב רטוב. 

היה לנו קצת מכל דבר

חבלים

צעצועים

תסכולים 

מרדנות

אכזבות

אבל ברגע שהוא נכנס לתוכך, 

יכולת הקשב שלך מתרחבת

יכולת ההתמסרות שלך נחשפת

לצפות בך, חסרת אונים, חוששת ומבוהלת ועטופה בכל כך הרבה גוונים

את , צעצוע יקר שלי, מגלה עולמות חדשים.

"כן כן , אני בטוח שזה, לא יקרה".

"למה אתה מדבר ככה?"

"כי זה מה שאני יודע."

"שתדע, שאתה מדבר ככה , זה רק גורם לי לרצות להצליח.

לעשות לך דווקא."

שאני אומר לך שאת לא תצליחי להכניס את כל הזין לפה שלך, בלי להיחנק.

את ממש משתדלת , לעיתים גם מצליחה, רגע לפני שאת נחנקת,  לעשות אהבה עם הקצה זין שלי עטוף בגרון ההדוק שלך .

מי יודע , אולי עוד אפשר יהיה  ללמד אותך לוותר על השליטה בגוף שלך.

הגוף, שאת כו עמלה לחזק ולחטב.

אני גאה בך,

מוצצת זין מתקשה שלי.

חזרתי עכשיו ממקום שהיה פסע מהלופט בו עשיתי את הצעדים המתקדמים ביותר שלי בקהילה הבדסמית 

מי שיצא לו.ה להיות באיזור פתח תקווה,  לפני 10 שנים ויותר .

הכיר את ליין דיווה ואת האווירה הכי מיוחדת שחוויתי במועדון

זה לא רק היה הסאונה או הג'קוזי. 

זה היה חדרים שאפשר לדבר בהם.

איזורים שראיתי סשנים בין שני אנשים

במקום בו למדתי להכיר אנשים, מלווים אותי עד היום, לגלות איך בדסמ נראה שיש ילדים משפחה

ואיך החשקים לא נעלמים

ורק צפים ,מוכים ומוכרים , על צלבים וכיסאות בלופט קסום בליין דיווה. 

הערב מגיעה לה פרס מיוחד. 

סשן רק של הצלפות, יש קנבס נעים ולבן לצייר בו. 

ביום רביעי יצאתי לי לעיר הגדולה כדי לרכוש צעצועים חדשים. 

באופן מפתיע היה לי מזל והנסיעה והחנייה היו נעימים, כמה שפחות להסתובב בלחות המעיקה. 

לא להאמין שפטמות מבצבצות ולבוש תל אביבי היה פעם מושך אותי לרחובות המהבילים הללו. 

אך לכל עשור , סיפור אחר, יש את הקסם שלו. 

על אף שלא מצאתי את כל שחיפשתי התהדרתי ב:

שוט זנבות ארוך וכואב

שוטים קטנים ומהנים שלא הצלחתי לבחור אז פשוט לקחתי את שניהם.

ספנקר טוב , שחור ובנאלי,  אך עושה עבודה מצוינת ומעמיד במקום השלמות סוררות. 

הבאתי גם אחד יפה , אבל מתברר שבתחת שלה , הוא לא מזיז.. כדי שלא אצא "פראייר" אצטרך למצוא לו שימוש  באזורים אחרים...

השימוש בהם נפלא,  כל כך כיף להשתמש בהרבה צעצועים על התחת העסיסי שלה

לשמוע עוד טיפה מצטברת עם כל הצלפה שמתקבלת.

מזל, שלמדה לספור גם עד 160.. אחרת גם בויכוח הזה הייתי מפסיד.

תודה אלקטרז,  אתה פשוט ליין מדליק

הפתעות ימשיכו להגיע גם שאתה ממש לא רואה אותם

גם שיש סימנים ואתה שקוע ברעיונות אחרים.

3 שנים (עיגלתי קצת) שאת ממשיכה ללכת על כל הקופה איתי.

מייצרת הפתעות קטנות וגדולות, תלוי מאיפה מסתכלים.

כל כך טוב לי שאת בחיי

שאפילו אני מוכן להסתכל על העשור הבא בחיוך.

להזדקן זה חרא, אבל עם האנשים הנכונים, זה הופך לנסבל. 

תודה גם לכם אנשים טובים.

אני מתקרב לגיל שתמיד נמנעתי ממנו.

כמובן שבכל עשור יש גיל חדש.

אני לא איש של מספרים עגולים. תמיד צריך להיות שבור באיזה פינה, כדי שיראה מושלם בעיניי.

אני מתקרב לגיל של האמצע עבורי. 

כי החיים זה לא בדיוק מה שרוצים, אחרי גיל מסוים אתה כבר מכור לאשלייה שאתה חי בשביל אחרים.

אבל זה לא הנושא כאן.

אני מתקרב לאמצע של החיים.

אני מביט לאחור מזה הרבה זמן. יש בי כעס.

הכעס הוא לא על עצמי ישירות.

הוא אכזבה מהאנשים שגדלתי איתם, 

קשה לי לדעת שיש אנשים בעולם שמסתפקים בבינוניות. 

שעבורם אין עוד פסגה לכבוש, והכל מישור ארור אחד.

אני רוצה להגיד שהאנשים הללו מאושרים. אבל אני לא טיפוס כזה חי באשליות

ואת השיט שלהם, אני אוכל בעוד כמה שנים.

אבל יש ביננו היסטוריה. היסטוריה שאני לא יכול להכחיש.

יש בי רצון לפרוע את החוב ולהמשיך מהם הלאה.

להתיר את הבינוניות מחיי. 

כן, זה יהיר מבחינתי.

כן אני יודע ולא שם זין על מה אתם חושבים עלי.

זה הפאקינג בלוג שלי. 

מהר מאד בחיים למדתי אמת פשוטה. אם הגילוי הזה הבנתי גם שרק מעטים מסובבי יבינו את האמת הזו.

לכן אין טעם יותר מדי להסביר אותה לבינוניים. 

יש בי כעס ואולי הוא בכלל על עצמי

שהגעתי לגיל הארור הזה. 

הגעתי לגיל הזה ולא שיניתי את הפאקינג עולם.

החיים סביבי לא טובים יותר

להיפך , אני דיי בטוח שבעשור הבא לא יהיו אוטובוסים בשבת, או כל דבר אחר.

במקום לצעוד קדימה. כולם צועדים במקום, או גרוע מכך אחורה.

אנשים טובים פה קמים ועוזבים את המדינה.

פעם לא לעשות צבא היה טאבו.

היום , להישאר בחרא של מדינה, חרא של פוליטיקה וחרא של דעות של אנשים זה OUT . או כל מילה מטורללת שהמציאו בטיקטוק. 

אני לא מאשים אותם אבל יודע שאין לי שום עניין בחברותם של פחדנים. 

יקראו לי בלתי שפוי להישאר פה

יקראו לי ילד עם כפית זהב בפה שלא צריך לדאוג. 

אולי באמת אסיים את חיי בבנייה של בקתת עץ אי שם בקנדיים.

אני לא אוהב את הימים לפני יום הולדת.

שום דבר לא קורה בלי מחיר

לזמן יש את המחיר הגבוה ביותר

הרוב משעמם ולא מעריך מספיק

מרוב בולשיט,  כבר אי אפשר לפתח שיחה. 

אמון בגברים זרים

אמון שהתנפץ. 

אמון שנשבר.

גם אמון נשכח .

שבוע שלם בלי שום דבר 

חוויות ריקות

פרופילים ותמונות שלא מספרים דבר.

דעות לשלילה 

אין אופק

אין מדינה

הכל פרובוקציה אחת גדולה.

את מוקפת באהבה

במשפחה הנפלאה שלך

הילדים הנהדרים שעזרת ולווית ותמשיכי ללוות ולתת לך את הדרך שלך.

אני בצד, 

לא מבחירה.

מביט בדאגה ואהבה על מה שעובר בבית.

משגיח. כי זו מה הקורונה הארורה הובילה אותי .

3 שנים כמעט, הצלחתי לחמוק ממנה ובמקום הוא הכי לא ציפיתי לה. היא תקפה אותי.

אל דאגה, אחרי יומיים קשים עבורי שלא מתרגש מקצת חום וקובר את עצמי בשמיכה חמה , להזיע עוד.

אבל העיתוי, יכול לשבור את הלב.

הקטנטנה עוברת לגיל המסובך. הילדים גדלים והמחויבות היום יום נעשות פשוטות יותר.

השפעות חיצוניות פחות מפריעות, גם אם את צוללת לתוכם בלי להודיע.

עד כמה שאת גדולה מהחיים,

את הקטנה שלי.

מחכה לחבק אותך שוב

למלא את החללים שהתרוקנו בהיעדרי.