לפני שלושה שבועות. יום שישי, 3 ביולי 2026 בשעה 4:02
אם אתם שואלים את עצמכם כבר, למה פרטי לבוש הם הכותרות של הסיפור הזה.
אתם צודקים, שמתם לב לפרט חשוב
לפני שהפכתי לשלו הוא אהב לדעת הכל עלי
לא רק המחשבות הסוטות, גם פרטי הלבוש שלי
ואני לא כזו משקיעה , שמה עלי מה שנוח באותו הרגע בהתאם למזג האוויר. לא ממש מייחסת משמעות לגוף שמתחת
הכי הרבה היה לבטא את עצמי עם חולצה עם כיתוב חמוד לזה הייתי קוראת , השקעה.
כל זה השתנה שהוא נכנס לחיי
אחרי תקופת הסתגלות, הוא כבר היה מכתיב לי תלבושות לכל יום ויום. לא היו שם הרבה שינויים מהיום יום הכללי שלי
אבל הייתה התחושה שהוא רואה אותי גם מתחת לבד של החזייה
הוא לא אהב אותן במיוחד, חזיות. פעם אחת הצלחתי להבין את הסיבה
אחרי שהוא בחר לסמן אותי כל כך ברור שכל נגיעה בפיטמה שלחה בי זרמים של שייכות
זה מה שהוא עושה , אתם מבינים? הוא נכנס לי למחשבות, שוהה לי בתוך המוח ומסנן את השטויות שאני אומרת לעצמי כל יום.
הוא לא מטפל בי ולא עושה לי דברים שלא צריך. הוא משגיח שהמוח הסוטה שלי ינוצל גם לטובת האנושות והאנושות הזו, היא אני.
אני שונאת אנשים ושונאת עוד יותר שלא כל העולם הולך על ארבע. מי שנולד למשמעות הזו תמיד יהיה חביב עלי יותר מכל אדם
חתולים, כלבים אפילו עכברים. המבט בעיניים שלהם כנה ולא מוצף שקרים שמנסים להיכנס לי לתחתונים.
עדיין, אני כל כך כמהה לאצבעות שלו בתוך המחשבות שלי
הריחוק הזה, אני לא טובה בו. שוקעת לאט לתוך הדכדוך של הבינוניות שמקיפה את כולנו.
טוב, הרי לא באתם לפה לשמוע אותי מקטרת כמה העולם עקום.
באתם להמשיך לקרוא את הקורות שלי ושל הפשוט
מתי בעצם הוא הפך מידיד למשהו כל כך משמעותי בחיים שלי?
זה קרה בחודש שמערבב שמחה עם עצב. שכול עם רינה, שיש לנו מדינה.
כשהסתובבתי ברחוב יחד עם כל האנשים, משפחות עם בימבות ודתיים עם ערמות של ילדים -בכלל לא ברור מי של מי.
בתוך כל ההמולה הזו בלט לו איש, כובע בוקרים לא שייך,. לא בצבעים של כחול או לבן.
רוכב בודד שככל שהתקרב אלי החיוך בתוכי גדל עוד יותר.
שכחתי לספר לכם פרט חשוב. מעולם לא נפגשנו. כל המילים והסיפורים על גברים
התרחשו באותיות, פסיקים, מדי פעם הודעה קולית.
אנחנו בכלוב, אז מין הסתם (מין זה לא סתם) דרכנו נפגשו פה. דיי בטוחה שהוא הראשון שהבליט את העובדה
שיש לי ראייה ממש ממש סוטה והוא היה רוצה להכיר מוח שכזה. גם עם החיים לא יוציאו אותנו מהמילים.
לא האמנתי לו בהתחלה. כל הגברים אותו הדבר. משתמשים וזורקים. חסרי תקנה.
לי יש כישרון מיוחד, למצוא את הדפוקים ביותר. חשבתי שמצאתי עוד דפוק אבל האמת.. הוא כותב.. יאמי.. מלקקת את האצבעות כל פעם שהוא מעלה פוסט חדש
תודה לאל שהוא כותב מלא. תמיד יש משהו לנשנש בכל השיט הזה.
''אני לא אוהב אותך במכנס אפור, שימי את הגינס הקצר, זה שחרשת עליו בקיץ שעבר''
''אתה אוהב אותי בכל מצב'' עניתי בשובבות. קצת כעסתי עליו שהוא מחליט פתאום. מי נתן לו את השרביט?!
למרות ש.. איך אני עדיין מתביישת אחרי כל כך הרבה שנים.
הוא חייך אליי חיוך גדול מבעד למסך. תמיד היה לו א'ימוגי מיוחד לזה. או שהיה כותב. 'חייכת אותי'
"אני אכן אוהב אותך בכל מצב. אך היום, את תעשי הכול כדי שאחייך. אני אפסיק לחייך אם לא תלבשי את הג'ינס הקצר. תודי לי על זה בסוף היום, גם בלי שאבקש סיכום"
אני לרוב ממש לא עושה את מה שהוא אומר לי לעשות. אבל עד עכשיו הוא מעולם לא שייך את הרגש והנאה שלו למעשים שלי.
זה עורר בי משהו. דבר ראשון אמרתי "לא, אין מצב".
אחרי זה כשלבשתי תחתונים ותהיתי איזה גרביים אגרוב , שמתי לב שהעיניים שלי כל הזמן מסתכלות על מכנס הג'ינס.
עוד לא נתתי לו להחליט עלי בשום מצב. הכל היה ידיעה. עכשיו אני מבינה שהוא למד את הלבוש והתלבושות, ידע מה אני אוהבת ומה אני שמה כי נוח לי.
למרות שלא שלחתי לו תמונה מעולם. הוא שלח לי את עצמו והאמת.. לא ממש התרשמתי. לא כי הביט אלי מהתמונה גבר מכוער. כי תמונות זה כל כך לא מעניין מול נוכחות של אדם מולך.
אז זה מה שההרגשה הזו אומרת. אני מרגישה את המבט שלו עלי?
אני מודה, אני מתה על עיניים ושלו בתמונות.. לא הצלחתי להתמקד איך הוא מביט אל העולם. הוא הרחיב את זה אין ספור פעמים. בכל מיני דוגמאות מן החיים.
אבל, מעולם לא הרגשתי את המבט שלו עלי עד עכשיו
שאני עומדת חצי עירומה מול ארון הבגדים והמחשבות שלי מרטיבות אותי מבפנים.
"תודה" פלטתי
"על מה תודה, תתפשטי" השיב
"זה גם יעלה בך חיוך?" עניתי בחצי חיוך
"כמובן" ואני מיהרתי להשיב "אבל אתה לא רואה שום דבר, מה זה נותן לך"
"ידיעה. שהמשקל שלי בחיים שלך שינה מסה"
"אתה לא יכול לראות אותי בכלל, למה זה חשוב?"
"אני רואה כל דבר בתוך הראש שלי, שם זה החלק הכי חשוב" כתב והוסיף "מה גם שאת לא מספרת לי את כל הסיפור"
סוף חלק שלישי
