העולם כבר לא פשוט

ואוו,

מדהים מה חודש של יציאה מהשיגרה עושה לבנאדם.

כמו רבים אני מה15 למרץ בחל"ת . כמו רבים כמוני, אני בריא ומאושר.

חי בבידוד עם האלוהית שלי רוב הזמן (בלעדיה כבר הייתי מסיים את כל נטפליקס קדימה ואחורה, היא מוציאה אותי מהמסך לדברים טובים)

לא רואה הורים

לא רואה משפחה

את החברים רואה בזום וזה קורע ממש.

לומד להעריך טיול של 100 מטר מהבית . פעם ביום. 

חווית קנייה אחרת בסופר , עכשיו שלאנשים אין עבודה על הראש, הרבה יותר נעים לקנות בסופר.

לא מתחבר לכל העמידה בתורים הזו. אבל זה סימן של תקופה.

בתכלס

מעשן, שותה , ישן שנצ גם בשבע בערב, מלא סקס, מלא שיחות עמוקות עם האלוהית, מלא תחושות, רגשות ואהבה .

מחכה לחזור לטייל, וגם אני מניח שלחזור לעבודה. 

סיכום של חודש, אבל לא של תקופה

אנו זקוקים למכמורת כדי לתפוס את הדגים.

ברגע שתפסנו אותם- אין יותר צורך במכמורת.

אנו זקוקים למלכודת כדי לתפוס את השפן.

ברגע שהשפן בידינו אין יותר צורך במלכודת.

אנו זקוקים למילים כדי לתפוס את המשמעות.

ברגע שהמשמעות ברורה לנו- אין לנו צורך במילים.

אם יהיה לי מזל אפגוש איזה יום איש היודע את המשמעות ואינו זקוק למילים, כדי להחליף איתו מילה או שתיים.

(צ'ונאג צה. קולות האדמה. הוצאת מסדה)

עכשיו שלמדנו את מילות האהבה

גילינו את המשמעות שלה עבורנו.

אין אנו מדברים במילים ואין מילים מספיקות 

לתאר את אשר ביננו.

המשמעות של הדברים ניבעת מבעד עינייך

מבעד לסימנים ולצרכים

מבעד לנוזלים ולריחות

בין אם זו שעת לילה או צהרים 

אני שם כמו שאת פה

עמוק בחזה וקצת שמאלה.

דופק

מלטפת

שם.

שהמילים ביננו זורמות.

כמים בנהר של אינטימיות

שכל מגע או מילה

מלווים בתחושה שהלב יתפוצץ מרגשות 

ואנחנו רוצים עוד מהתחושה הזו

גם אם היא מפחידה.

העוצמה

של כל מעשה

העוצמה של להיות ביחד

העוצמה והתחושה שמישהו מכיל אותך

את החסרונות והשתיקות 

את היתרונות ורגעי הצחוק

אני איתך

את איתי

שנינו יחד

וכל אחד מתגעגע בהיעדר השני.

לך יש את השתיקות שלך

לי יש את הרגעים שלי

בשקט

ברעש

בחום עז ובגשם סוחף

בים

בטבע

במיטה

או במרפסת

אילו רגעים שלא אפספס .

שלך כשם שאת שלי

אלוהית שזה פשוט מופלא.

אוהב אותך.

אורי.

יש מיליון סיבות לאושר 

ויש מיליון סיבות לאי אושר

באמת? נבזבז את הזמן לגלות למה זה לא עבד לנו או נעבור לעוד דרך להעצים את חיינו?

לכל האנשים סביבי שטרם מצאו את האושר . 

גילו אכזבות, עייפות, כעס, פחד ושאר הירקות.

אל יאוש, העולם יודע להחזיר.

צריך ללמוד סבל-נות.

ולהמשיך להיות האנשים המקסימים שאתם/ן. 

ובנתיים, לא לשמור בבטן. 

להבין איך להתקדם. קדימה ולא להביט לאחור

החיים קצרים מדי, מישהו פעם כתב.

תאמינו.

שלכם

אורי, כי פשוט זה כבר סיסמא.

יום שמש יפה

יוצאים אל המרחבים

מוצא לנו פינה שקטה בין העצים

הראש שלך על הירך שלי

אני מרגיש בך את הצורך

אצלי כבר מתחילים זמזומים של הנאה בזין

מתחממים לנו בין צל לשמש

פותח את החגורה

את הריצרץ והכפתור שמפריד בין זין צמא לרוק של נקבה חרמנית 

ברגע שהוא מגיח לעולם

לשון חצופה מתחילה ללקק

מהר מאד מצטרפים להם שפתיים יונקות וחיך צמא

את יונקת אותו בהנאה גלויה.. 

מחככת ירכיים מושלמות אחת בשניה,, 

אני יודע ומרגיש את הטיפות מטפטפות בך

נהנה לראות אותך מתענגת

וזמן מה, שנראה לך עונג צרוף וגם אני נהנה לצפות בהנאה שלך

אני לוקח אותו חזרה

משאיר בך את הצורך

את הרעב והניחוחות של חירמון.

להעביר עוד כמה שעות עד שתראי אותו בסוף המסלול.

היה זה יום ראשון, סופש חלומי עבר על שנינו.

אם כי השארתי בך פירורים של ספקות. לא בטעות , לא במרומז. אמרתי את רחש ליבי כסוג של נבואה.

התגובה החד משמעית שלך, הבהירה לי כמה זה לא היה צפוי.

אני מניח שבתוכי אני מחכה שמשהו רע יקרה..

שכל השלמות הזו תתנפץ לי בפנים, פולני נו...

פעם האמנתי ברומנטיקה, שאהבה זה לנצח ושאהבה תמיד תנצח.

גיליתי שהעולם טיפה יותר מורכב משלגיה וגם שם.. לא מספרים לנו את כל הפוליטיקה והתככים..

נחזור לעניינו.

פגשתי בחלק גדול ממשפחתך. היה מקסים ופתאום להיכנס לביתך. מרגיש יותר נעים.

החדר, המיטה המרפסת השידה והשולחן הקטן בצד שבו אנו סועדים.

ואת. שממלאת אותי בכל כך הרבה תחושות, שמאירה בי כל כך הרבה דברים,

יש בך כוח אדיר ואני.. מתענג על התחושות.

הגיע יום ראשון ואיתו שאלות שדורשות מענה.

לא נדמתי ופצחתי במונולוג שאת מקשיבה לכל מילה.

באתי ישר, בלי לסובב את זה. אמרתי בקול שיכול להיות שלא הכל לנצח...

לשם שינוי עשיתי זאת בעקבות שאלה ולא בעקבות ריב.

הרבה מאד שנים הרצונות שלי יצאו רק שהייתי לחוץ לפינה ולא כי אני שואף באמת להיות כנה , גם שכואב והפעם לא במטרה להכאיב.

תיארתי לבטים

תיארתי תרחישים

תיארתי מילים ושאלות שצפות שאני מדבר עם אחרים

הם מציפים זאת כדי להזכיר לי את מה שחשוב. כי לעיתים.. אני מגלה מאוחר מדי ששכחתי כמה דברים מחוץ לעצמי.

אין לי אנשים שמחפשים לפגוע בך

נכון שיש ביננו פערים אך אני הראשון שיודע שזה רק מספרים

את בכלל נערה מתבגרת ואני ילד שובב שאוהב לשחק בחבלים

שאלת ועניתי , שאלת והשבתי.

השיחה לא הפחידה אותי ידעתי בליבי שהיא חייבת להעשות

שאיתך לא אעשה את טעויות העבר

שאיתך איהיה כנה עד כאב עצמי, כי מגיע שלא יהיו ביננו סודות

גם אם האמת לא קלה עיכול. לא מהצד שלך וגם לא מהצדי שלי.

שסיימנו את השיחה , סיימנו אותה מהר. היה כבר עמוק לתוך הלילה והרבה דברים לעכל.

אני רק זוכר את ספק שחילחל. את הרצון לדעת שאת בסדר

שאני עדיין אורי ואת עדיין אלוהית

השיחה הזו זרקה אותי לפעם הראשונה שנפגשנו, כולה לפני 3 חודשים וקצת.

שהבטתי בעיניים שלך והבנתי מה יש לי בשולחן איתי , שמעשנת לאט ומשקיעה מאד בציפורניים.

אחר כך גם הבנתי עוד דברים, אבל זה לא לעכשיו.

ראיתי שם, ניצוץ שמתחבא.

שכבות על פחדים על שנים על שכבות על שיגרה על מלחמות עצמאיות שהחביאו אותו

ישר הבנתי שהמפגש ביננו הוא סוג של גורל

שאת הניצוץ הזה העולם חייב לראות. בין אם זה העולם שלי או העולם שלה

ידעתי שלא ארפה עד שאשחרר אותו קצת

אילו ידעתי.. כמה הנאה נפיק שנינו מכך.. אולי הייתי מגיע מוקדם יותר לחייך

אתמול סיפרת לי את תולדות (חיי) האהבה שלך/ניקול קראוס (אלוהית)

כל כך הרבה דברים הסתדרו לי.

כל כך הרבה דברים קיבלו משמעות מעבר, כאילו מצאתי את החלקים החסרים של הפאזל

לא היה לך קל. הקול רעד, גם הגוף וגם הנפש.

הייתי שם כי רציתי , חיבקתי כדי להכיל. ליטפתי כדי להקהות את הכאב

למרות שהכי רציתי לקחת טיפקס ולמחוק את כל הרגעים הלא נעימים.

רציתי, אבל עמוק בפנים הבנתי שזו מי שאת ובך התאהבתי.

לא רק בניצוץ אלא גם בדרך שלו להבשלה.

סיפרתי לך, שפעם אחרי שהתגרשתי הפסקתי להתנצל והדבר הראשון שאמרת לי אתמול זה סליחה.

על שדיברת

על ששאלת

על שהעלת את הנושא

על שהיית אלוהית ודיברת

הוצאת את החששות מהפה

שהוצאנו הרבה מילים ידעתי שהלילה לא אכאיב לך

שהלילה לא אכאיב לך, שנזדיין באהבה

ידעתי שאני רוצה להקיף אותך באורי ושתביני כמה את חשובה לי

כמה המילים שלך היו חשובות לי להבין

לא הפחדת

לא הברחת אותי

רק קירבת אותי אם הדבר עוד אפשרי, קרוב ממש נוגע, לב אל לב. בשר אל בשר

עובדה.. החום בנינו היה בלתי נסבל. רק התקרבנו וישר להטנו

לא ישנתי טוב

גם את לא

אבל מאז. אני חושב עלייך , עלינו. בלי הפסקה.

המסת אותי, שאמרת על דרכים אחרות.

אני מרגיש למה המילים התכוונו ואני פשוט עוד הרבה מאחורה בחשיבה

הזהרתי שאני קולט לאט יותר..

אף פעם לא הבנתי גברים שמחפשים לנצל נשים.

שנשלטת היא סוג של חומר ביד יוצר.

והיצירה הכי טובה שלהם היא להרוס את התקוות והחלומות ולקרוא לזה בדסמ.

כן, סאדיזם הוא לא תואר שנשמע טוב

האם סאדיזם טהור קיים? קיים שולט בעולם הזה שנטו נהנה רק מכאב?

שנהנה להוריד לריצפה ולהכות את הנשלטת שלו עד זוב דם, עד טיפת הכבוד האחרונה שלה.

להוריד אותה כל כך נמוך שהיא תיהיה תלויה רק בו. לגנוז את היכולות שלה ולהפוך אותה לתלותית כל כך שהיא תיהיה רק שלו?

זה לא נשמע לי טוב.

זה לא נשמע לי כמו בדסמ.

אנחנו לא דת או כת.

אנשי בדסמ , אילו אנשים. ש.. אנשים שמבינים את המעבר.

שולט אינו אדם שמשתמש. הוא אדם שיוצר תוואי חדש בחיים.

גם של בת זוגתו, הנשלטת שלו ואיזה כינוי שתרצו להדביק.

לשלוט זה לא להרוס

לא לבנות מחדש

לשלוט זה להוביל.

פה הבעיה, שקל להיראות בהתחלה כאדם שיודע להוביל. הבעיות מתחילות בהמשך, שלשולט נגמר המומנטום והוא מתחיל לאלתר,

במקום לעבוד מהבטן והלב הוא מתחיל לחפש מהראש ופנטזיות.

הסחרור הוא בלתי נמנע.

אתן, נשות הכלוב , חוות זאת כל הזמן. בסחרור הזה קשה לצאת. חלק נמצאים עמוק מדי כדי להודות בטעות.

להגיד , רגע! אחשוב לפני שאעשה.

כמה נשים אמרו לי 'לא' בכלוב על כך שבחרתי ללכת לאט. על שלא מיהרתי לתמונות ומשימות. על שחשבתי וניסיתי להבין את המניע של אישה לבדסמ.

רבים מאיתנו לא אוהבים לפשפש בקרביים שלנו. לא מחפשים את הדרך הארוכה.

סשן, סשנים, מפגשים, מסיבות. זה לא בדסמ.

בדסמ זו דרך , יש לה עליות, יש לה ירידות, לעיתים היא שעמום של שיגרה, דרך ללא תווי נוף או פרחים יפים אלא סתם יום קר, אפור ורטוב ומשעמם.

שולט ידע לקחת אחריות גם על ימים אפורים, גם על ימים עייפים.

בכל דבר שתעשה, תעשי, תעשו. אם אין שם בסיס של תשוקה, בסיס של אהבה, בסיס של לעשות טוב. לא תיהיה אחריות. לא יהיה אדם שמוכן להודות בטעויות שלו, שידע גם להישאר ולתקן.

העצוב הוא, שאני צופה זה זמן מה בכם, חיים שלמים,  באנשי הכלוב.

רק במה שהם בוחרים לחשוף וגם שם שהם חושבים שהם מוגנים אפשר לקרוא בין השורות.

כמו שרבים מאיתנו יודעים, אישה חדשה שתיכנס לכלוב תקבל מאות הודעות.

האחוז הקטן הוא איכותני, והסיכוי שהיא תיפול לתוך ההמון המתלהם הוא גבוה.

כוחם של מספרים.

אך לעיתים, כמו אמרתי , אני צופה זה זמן רב באנשי הכלוב. יש דברים נפלאים שנוצרים.

זוגות בדסמים. לאורך זמן, שבונים ולא הורסים. מבחירה.

גם אם זה לא יחזיק שנים. אם זה תרם לשני הצדדים זו הצלחה. זה אושר.

יש אנשים כאלה. הם פשוט לא מפרסמים את עצמם בתמונות וגיפים אירוטיים.

לכן קשה לראות אותם.

רובכם גם ככה לא מסתכלים. אתם יודעים הכל יותר טוב.

זה למה אני ממעט לענות לכל הפוסטים של השבורים והשבורות. ראיתי את זה עומד לקרות, לא התרעתי. גם ככה אין  שום משקל בהחלטות שגויות.

גם עם הייתי מתריע. למה זה היה עוזר? אילו לא נכווה ביד ממחבת רותח לא נלמד להיזהר. לפעמים הכוויה כל כך גדולה שנגדעים מפה אנשים. פורחים אל אתר אחר. אל מציאות פשוטה יותר, ונילית. להפוך לחלק מהסטטיסטיקה של אנשים שחיים את החיים שלהם בלי למצות את כל התשוקות שלהם. אנשים שחיים את חייהם בשביל מטרות של אחרים, של ההורים שלנו, של הילדים שלנו, של גיבורי הילדות שלנו.

כן, אני חושב שבדסמ זו תגלית נפלאה. אילו רק הייתם טורחים ללמוד אותה.

לא להשתמש ולזרוק כי אתם לא מבינים. אלא להתעקש ולשאול את עצמכם שאלות קשות.

אבל אני מאלה שמאמינים שאם אתה מעוניין לדעת משהו, אתה צריך ללמוד אותו מההתחלה.

ללמוד ולחקור את הבסיס ולא ישר לקפוץ לקנות שוט. 

לא ישר לשים לך בסוגריים כינוי מפוצץ וללכת ללמוד על חיים של נשים מה אתה שווה.

אבל על מי אני עובד?

נדירים האנשים הללו, שלומדים דברים כמו שפעם למדו. לפני הטלויזיות והטלפונים הניידים. 

יסודות זה של בניינים 

לא של החיים. 

פוקח את העיניים לבוקר נפלא

את שוכבת מולי, צמודה צמודה. 

נשאר לנו רק לתכנן את היום.. בלעשות כלום ועוד קצת מזה.

ארוחת בוקר זה זמן נהדר. להתאים את הלוז ולבחון את הסימנים שהערב הראשון השאיר

כמו שחששתי..

עדיין רעבה

שובבה

עם ניצוץ בעיניים.

טיבה של שנת לילה מצויינת לאחר שלל אורגזמות מכל המינים.

התחלה של ציור מקסים על הירך השמאלית.. אני חייב להמשיך אותו , מתזכר לעצמי.

אז חורף בים המלח ועד כמה שרציתי קר היה בכל מקום שהוא לא קיר המלון.

הבריכה סגורה ונשאר רק לחכות , היא תחזור מהמסג' ואוכל לקבל אותה למשחקים עד הבוקר שבא אחרי עוד ערב של שעשועים וציורים.

הפעם אלבש את הירוק, המנומר. 

מצויין. אם כי מה אכפת לי.. אני חולה על בגדי ים שלמים.. תלבשי אחד חום עם כתמים סגולים זה לא יזיז לי. אני רוצה את האיברים הפנימיים.

יצאת לקראתי, מנומרת, מחוייכת.. אחרי שלשו את איברייך בחוזקה ועוד קצת, עם שמן מתוק ומוזיקה שאולי קצת שמעת.

יצאת לקראתי וידעת שאת ידיי לא אשאיר רחוק מדי מאיברייך.

יש משהו נורא כייפי בים המלח. כוחות הציפה , כוחות הריפוי, ההבנה שאתה צריך להיזהר ושעם יש לך פצע הוא ממש ישרוף.

ממש כמו הצלפה של שוט, הוא מעלה למעלה, מרפא ומשחרר והוא יכול ממש לשרוף.

את המחשבות, את הרצונות, את הספקות.

אך צריך תמיד להיזהר. גם ים המלח הוא ים של מוות. גם שוט הוא כלי בעל שני צדדים. 

את, שהשוט שלך ואני ממעטים להיפגש. אוהבת את הכאב, אך מתקשה להשלים איתו. יש מקומות שאת מתמסרת ויש מקומות שאת דרוכה.

חיכיתי הרבה זמן לקלף ממך את השכבות המגינות. יש חלקים בהגנות שלך שרק כלי מסוים עשוי להקל, להראות לך את המעבר.

לזין שלי יש תפקיד זהה, הוא מקלף את הביישנות . מוציא ממך את החיה הרעבה, הזונה החרמנית שלעיתים את חושב שזה לגמרי כל עולמך

להיות כלי מכיל לזין שלי. 

ברכב מופלא ובידיים בטוחות הגענו ליעד שהוא גם מלון.

לנגד עיננו 4 ימים של מנוחה

בראשי הקודח.. זמן משחקים מופלא

אחרי שהתמקמנו במלון ובדקנו את טיב המיטה והחלון,

לחשתי לך שני חוקים. 

1. חזייה, כמה שפחות מחוץ לחדר.

2. בחדר מעט אם לא בכלל בגדים לגופך.

רציתי אותך נגישה, לכל שעשוע. 

רציתי אותך חשופה , לכל מגע של רוח, בין אם טבעית או שובבה.  

מיהרת לציית ולא ניסית להבין את המסר שמאחורי הדברים.

הבנתי זאת ששאלת אותי אחרי כמה שעות, שהתכוננו לארוחת הערב, 'מה החוקים שוב?'

לבשת את השמלה שאני אוהב, נגישה ואם זאת עושה אותך טבעית, 

הולכת בחלל כאישה שלא מהעולם הזה

מרהיבה. 

הלילה הראשון נראה כל כך רחוק, אך טרפנו אחד את השניה. 

מילאנו את פיותנו באיברים, בתחושות, במיצים. ונרדמנו כמו שאנחנו אוהבים:

קצת לפני נקודת הרתיחה, ובלי ס"מ רווח בנינו. 

כל איבר מתאים לאיבר שמולו.

אנרגיות מפצפצות בכל מקום

חוויתי את גופך הענוג , בעיניי , בידיי, באצבעותיי, בלשוני, בזין שלי ובעיקר במחשבתי.

השארתי בך מעט מן הסימנים המעטרים את גופך הצחור שאני כל כך אוהב להחתים ולצייר עליו ,

השארתי אותך על אש קטנה ובלי טיפה ממני בתוכך דבר שפשוט הטריף את נפשך.

אני יודע שלא משנה מה

זכיתי.

תהיו טובים

העולם משלים את הפער.