העולם כבר לא פשוט

סצינת פתיחה:

מה תשתי? 

שוקו!

רעבה?

לא.

איך השוקו? 

מזעזע!!!! זה לא שוקו. (אבל את תשתי אותו עד הסוף, מכורה)

סצינה 1:

היא: אולי בכל זאת אוכל משהו. אתה מצטרף?

הוא:כן. תלוי מה תבחרי.

היא:מממ.. זו הבעיה שלי. לבחור.

הוא:יש לזה פתרון. לוקח את התפריט, עובר עליו בעיניים ובוחר דף. בבקשה, תבחרי רק מפה.

היא:מביטה בי במבט ארוך ואז בתפריט

אממ.. אני לא יודעת ... או! זה נשמע לי מצויין. אבל רגע, מה עוד יש פה...

הוא: מקפל את התפריט לחצי. עכשיו תבחרי שוב.

היא: לא יודעת מה לבחור.

הוא:תבחרי את המנה שהתלהבת ממנה הכי הרבה (וגם נשמעת לי טוב)

היא: מזמינה. אולי הם לא יעשו אותה טוב, אולי אשנה.

הוא: לא.

סצינה של אימה:

"אם תגיעי במזלג , יקרה משהו."

מביטה בי

מביטה במזלג.

"אם תגיעי במזלג זה יכאב."

מניח יד על ירך.

מושיטה יד.

סצינת שינוי באווירה:

"האכילו אותך פעם?"

מבט משתומם.

"פה גדול."

"מי אמר שאת יכולה לסגור אותו."

"או לבלוע."

יש לך הרבה מה ללמוד...

בשביל אחת שלא אוהבת להיות במרכז

איך זה שהתיישבנו באמצע הפאב?

המשך יבוא..

אין על מקלחת חמה לשטוף את הגוף מסשן היום יום.

מקלחת רותחת זו הגדרה מדוייקת.

כי רק ככה אפשר להסיר את הכתמים של החיים.

את העצבות של הבוקר לצאת מהמיטה החמה

את הכעס והמתח של ימים מסויימים בעבודה.

את אכזבה שאין שום דבר טוב לראות בטלויזיה

והעיתונים וחדשות מפוצצים ברעות חולות.

כל זה משתנה..

שאדים של מים רותחים פוגעים בגופי.

אי אפשר להישאר אדיש שעונג הזה. בכל הגוף.

שאתה 70% מים זה טבעי שתגיב למים הכי טוב.

כמו שמגע עור לעור מרגיע יותר מכל איבר אחר.

זה שלקחנו את זה לקיצון ועור נוגע בעור מסוג אחר ויוצר את הצליל המתוק..

רק בגלל שאנחנו מבינים, פה בבדסמ, יותר מאחרים . יש את החדווה בדברים הקטנים.

הן הדבר הכי מתחרבש שיש.

להקריב שעות שינה בשביל רבע סשן טלפוני.

לפעמים אני מפתיע את עצמי.

היה שווה את זה?

רק גלי הנוסטלגיה שווים יומיים בשיחה.

אני לפעמים כזה מזוכיסט...

אוכל ארוחת ערב ונכנס לכלוב. בחוץ סערה ומגעיל ואפילו להוציא את הראש מהחלון אי אפשר.

נכנס לצאט.

שלום, מה שלומך?

כינוי לא מוכר ופרופיל מצונזר.

אילו הייתי שופט אותה לפי זה לעולם לא הייתי מוצא את עצמי בחברתה. 

הייתי נשאר מדוכא ולא היה לי על מה לחשוב עד יום שלישי לפחות.

איזה מזל שאני לא כמו כולם (אופס, יצאתי מתנשא..לא בטעות)

לאחר דין ודברים רפואיים. יאללה בואי נדבר בשיחה אמיתית.

אהבתי את הקול בצד השני.היא נשמעה במצוקה אמיתית(לא באמת) 

כזה קסם לא היה לי הרבה זמן. כאילו הלחם טחינה הפעיל כישוף כי לא שמתי מלח בו. 

ודבר הוביל אל דבר. מקלחת , גילוח.. שיט אין לי בושם.. איזה עלוב. 

על כביש 2 בדרך אל עין הסערה.

(סצינת המבט הראשון כאילו לקוחה מסרט)

רוח מטורפת! מקום חשוך ולא מעורר סימפטיה

 אור חזק ומסנוור!

והיא צללית

(האור מאחוריה)

שולח ידיים לחיבוק (סוכם מראש)

ריח ראשון.. מה אני מריח זה..?

קווי מתאר בידיים..

רק אחרי שנכנסים לבית/דירה/טירה שעוד רגע תיפול.

אני קולט את השיער הארוך

את המבט החמקני

את החיוך..

ש-לום.. 

השותף נכנס.

הלכה האופציה להיות רעשני ולשמוע אותה מיבבת מהנאה מהולה מכאב. 

תה? קפה ? לעשן בחוץ ואולי גם לקבל היפורתרמיה תוך כדי?

"יאללה זורם.."

"רוצה יין?" 

"כן"

חבל, שתיתי את הכל שהיית בדרך.

אבל יש סאקה!

מה סאקה? מכל המקומות בעולם דווקא סאקה יוקרתי? אולי תנור? כיסא? כרית ?

לא יודע איך מהמבוגר האחראי שמוזג הגענו לחדר שלך.

כבר ברגע הראשון מסדר את הדברים בראש. זה לפה זה לשם .

"הי לא חשבתי שאפשר להיות בנוח על המיטה שלי!"

צעצוע כזה מבולבל כבר הרבה זמן לא הרכבתי.

מתענג על פעמים ראשונות. תחושות ראשונות. פטמות ראשונות, ישבן ראשונות, לחיצות ראשונות

"יש לי חבל. הוא לא עושה רעש ואני מתה שתכאיב לי"

(היא לא באמת אמרה את זה אבל זה מה שאני שמעתי)

"חבל באמת? , אולי אני אפנק את הישבן שלך בנחת ידי.. איזה מן דבר כזה מכות בטוסיק שקטות?! יש תורה שלמה בעניין ושקט לא כתוב שם"

ספאנק חלש, לא הרגישה. ספאנק חזק, אני נהנתי.

היא.. ששש.. זה יותר מדי רעש.

(פחדנית! )

מנסה שוב , אולי עם יד סגורה,. יד פתוחה, גב היד.. קולות מחאה שלה " נסה את החבל"

למה אין רעמים שצריך...

מתחיל טיפה להנות , שומע פכפוך של נוזלים...

"את נהנת" רוצה משהו תבקשי . לא למלמל לתוך הכרית. צריך לשמוע אותך אומרת את זה"

ההמשך לא יבוא.

הוא ימשיך בראש שלי.

עכשיו תורכם לשפוט ולפרגן.

לפעמים חוויות בנאליות בחיים הופכות לשונות שעוצמים את העיניים.

לחוות את העולם דרך החושים האחרים זה נהדר.

לשפוט לפי ריח הבושם.

לתת לשמש לחמם את הפנים. 

לתת לאנשים להיתקל בך ולתהות איך הם באספקטים אחרים של החיים.

ממליץ מדי פעם. 

אני יכול להבין למה אנחנו , הגברים , כל כך מגעילים.

רגשי הדחייה שאני חובה בימים האחרונים מטפטפים בי רגשות עזים מאד

הרבה קללות בראש , הרבה איומים חולפים לי בין האוזניים ואני מוצא את עצמי כועס.

על פוטניצל שאבד

על מילים שלא יאמרו עוד

אבל,

אני בונה עולם שלם על כך שמי שהיא מושא השנאה שלי בימים אילו היא מושלמת.

כן, אני יודע את הפגמים.

כן אני מודע לחולשות.

אבל כל פעם שאני בונה תסריט בראש הם נעלמים כלא היו. הפגמים והחולשות לא משפיעים אף פעם על התוצאה, על התחושות והרגשות.

כאילו כל פעם אני בוחר במודע להתעלם ממה שלא בסדר ולבנות משהו שלא קיים.

לעזעזל הזיכרון הצילומי שלי.

לעזעזל העובדה שכל הזמן אני צריך פרטים ופריטים שיכנסו לתוך המסך הדמיוני שיושב לי בראש.

אני מניח שרק בעלי אותה קללה/ברכה יבינו על מה אני מדבר.

אולי אני היחידי בעולם עם הבעיה הזו.

אבוי לי...

עשיתי מנוי זהב.

הידד לכלל האפשרויות..

המצחיק הוא שכל האנשים שהייתי איתם בקשר ברשימת הקשר במנוי זהב האחרון שלי

לא נכנסו לכלוב אף פעם מאז...

אני  ממש עתיק.

או שקוע בעבר

החיים , אין להם נקודת עצירה.

היום הוא המשך של אתמול ויהיה העבר של מחר.

אני חש פרץ של פגיעות, אחרי גל של חסינות.

ידעתי שיגיע אבל לא תיארתי לי את העוצמות.

אני יודע שבזמן אחר היית יכולה להיות אבק לרגליי ופסגה בליבי. מה לעשות שאני עכשיו מדמם כמו מסננת רגישות.

יש משהו בכן , בנות המין השני שכובש אותי.

ישבן

תלתל 

או צבע עיניים.

כדי לענג אתכן

אני צריך לסבול בעצמי.

לעיתים אין אפשרות לחוות את כל הדברים שאני רוצה.

מה אני קודם?

כואב

או מכאיב?

מרפא

או הורס...

חבל תלתל,הייתי מרפא והורס אותך כל יום.

אוי כמה שאת מיוחדת

אבל לא שלי

ואני דורש בלעדיות.

נ.ב כנות היא דבר מדהים שהיא הולכת לכיוון שלך. שאתה חווה אותה בא לך לשבור למילה הזו את הפנים.