לילה טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב סינון

העולם כבר לא פשוט

"בחלל הפנוי נאבק בעצמי ,
מערבולת החושים שוטפת אותי
וכשלווין של אהבה משדר מרחוק
אני קולט אותו גם בבכי גם בצחוק
קסם לא יבוא לעומדים מהצד
לא יפול מן השמיים ברגע אחד "

תודה לכל מי שבחרו לבקר פה.
מוזמנים להשאיר תגובה ולא להסתפק בחיבוב בלבד.
הבלוג נכתב בזמן אמת בחיי ומלווה אותי מ2005.
ככה שהשינוי שחל בבלוג לאורך הזמן גם חל בכתיבה שלי, ראו הזוהרתם.
הכתיבה שלי מבוססת על הירהורי ליבי, מחשבותיי והחוויות שליוו אותי בשנים
אני לא כותב עבור קוראיי או עוקביי. אני כותב עבורי בלבד.
המילים , הרגשות והתהיות שאני מעלה פה שייכות לתוך מסלול חיי .
אין פה פוסטים מחוקים.
יש פה הרבה רגש ומעט תיאורים של איברים.
תמונות מועטות ואפילו לא איבר מין אחד

כאיש של המילה הכתובה, אני משתדל לשמור על כבודו של הטקסט
רק לעיתים מתעקש להוסיף שיר טוב, כי מוזיקה זה החיים.

קריאה נעימה!
לפני 4 חודשים. יום שבת, 27 בספטמבר 2025 בשעה 15:55

יש בצ'ט משהו מנחם

 

סוג של אשלייה שאת הבדידות אפשר להפיג בשיחה

 

כי מדי פעם מתגנבת לה נפש מעיינת, חס ושלום 'מסקרנת'.

 

שקשה להגיד לה ''לא, תודה''

 

הצ'ט, ברבות השנים. הביא עלי חוויות ואתגרים

 

גם אותה מצאתי שם. בין המילים.

 

גם אותה איבדתי שם , שבמקום לדבר שתקה, מילים של אחר.

 

לצ'ט יש מקום מיוחד בחיי

 

הוא מפרה אותי

 

אך גם מכשיל

 

כי חוסר הצדק מובהק שם

 

עדיין, פסימי בעור של אופטימי

 

אני מוצא את עצמי שוב ושוב נמשך אל האש

 

שלא ניתן להכיל

 

של בדידות.

 

 

לפני שנה. יום ראשון, 8 בספטמבר 2024 בשעה 17:40

לא היה לי ספק, אחרי ההברזה, שלפה אגיע,

לפה יש הרבה מטענים, שככל שחלפו השעות התגלו גם כמה מרבצים לא זכורים מהעבר.

 

לעמוד מול גלי הכנרת, הקטנים והגדולים, שליוו אותי לאורך הבגרות המינית וקצת אחרי.

לילות של רביצה בדשא, ליד בריכות ואוהלים, חדרי אוכל וכסאות נדנדה.

עוד אי שם , בגיל 15, שמילאתי מחברות שלמות בפנטזיות ומעשיות.

ש25 שנה אחרי התפרצו בכל כך הרבה אנרגיות שמשרות בי שלווה כמה ימים אחרי..

 

להגיע לחוף עם חבורה של אנשים, שכל מה שאני יודע עליהם זה הכתוב בצ'ט ובשאר דפי הבלוגים, מה קוראים אותו מאנצ'.

עם תכנון בסיסי של מצרכים,

עם אוטו קטן עמוס 

עם נפש תאומה במושב הנוסע

ומלא פצפוצי מוח כפוטנציל לשעות הבאות.

 

אני לא מגיע עם ציפיות, החיים שלי לימדו אותי שכגודל הציפיות גודל האכזבות.

גיליתי על עצמי שאני אוהב לא לדעת, להיות בהווה, לראות את הסימנים, להסיק מסקנות, לטעות, להמשיך לטעות.

 

הדבר היחיד שחששתי ממנו זה המוזיקה, לא שלנו חלילה, בזה עוד ניתן לשלוט. מוזיקה של אנשים מסביב.

את הכנרת זנחתי משתי סיבות

ישראליות וטראומת עבר רחוקה

יצא המקרה וגיליתי ישראליות ועוד עדות ושלל נקודות המגע בניהם.

 

עשיתי את ההתאמות, וויתרתי על האלכוהול שזרם בנחת ונועם, שהגיע בכוסות גבוהות עם קש, קרח וחיבה.

חילקתי את המשימות ככה שלא איהיה צריך להיות מעורב יותר מדי ונתתי לעשן להתפזר, בריאות שלי , בחלל ובעיקר בין הזמנים

רגוע רגוע רגוע

שיח מכבד , מעמיק, כולל כל אנשי המעגל

אוכל ומאנצ'ים בשילובים מוזרים.

 

גיחה לימה השחורה שמולנו, מים שקטים , אין רוח.

מתנפחים ופסי ספוג צבעוניים, גלשן קטן שעבר יותר מדי אנשים שיכורים.

שקט כזה שנוכח. כמו שמיכה עבה, מלטף ומכרבל

תמיד נשאר 2 רגליים על הקרקע, כדי לשמור על הבטחון האישי.

לאט לאט הגופים האנושיים מתאחדים לגוש אחד, כל אחד מקבל כוח ציפה מאחר.

הרגליים מחבקות , העיניים החמות שלך עלי, החיוך שלך מתפרס בחושך ללא ירח נוכח , אבל אני חש בו.

עמוק בתוך הקרביים

מזיז עוד ועוד ענפים ומכשולים ונוגע במקום הכי רגיש שיש בי.

זה לא רק החיבוק

זה לא רק החיוך

זה 5 אותיות שמתנוססות במוחי מזה יומיים .

 

יש בעולם אנשים במסתובבים בלי להרגיש קירבה אמיתית מהי.

יש בעולם זוגות רגעיים או קבועים , שמתחברים בנקודות מגע ידועות מראש , לפרק זמן קצר או בינוני. 

שנגמר הטקס נפרדים וכל אחד מתנהל בגופו שלו.

אך יש אנשים כמוני, שהמגע נפרס על כל נקודות העצבים בגוף.

שתפיסה של תחת לשנייה או קצת יותר, מציתות שרשרת אורות ועצבים לאורך ולרוחב הגוף. 

מקצה האצבע הקטנה ברגל ועד למוח הגדול והעסיסי שלנו.

יש שיקראו לזה מנטלי, יש שיגידו מושג אחר. אני קורא לזה פיצוצים במוח ואני מכור לזה.

 

אני פשוט אורי, מכור לפיצוצים במוח!

 

אולי הקור של המים

אולי הפיצוצים במוח שחוויתי הוציאו אותי החוצה

אמרו לי החבר'ה, תרקוד , ככה לא יהיה לך קר שתצא.

אז רקדתי,

הופעתי מעצמי, לא משנה איזה מוזיקה , הגוף שלי מצא את עצמו זז,

גם בכיסא,

גם בעמידה,

גם בחוסר תנועה ובהייה בחלל.

 

קר לא היה לי.

הדקות המשיכו לעבור, הצטרפו לשעות ולאט לאט אנשים פרשו לישון.

לאוהל הגעתי באור ראשון

הימה כבר לא שחורה אלא הפכה לכחלכלה.

נשכבתי לרגע וקמתי שטוף זיעה

שמש לא אמיתית בחוץ אבל חושך כבר לא יהיה פה

יוצא מהאוהל אל קיר כחול שטוח ונוף הרים

תוך 20 שניות המים כבר מרטיבים את הרגליים

תוך 5 דקות אני בשיחה עם זוג זקנים שפעם גרו בגבעתיים

מצחיק איך 'פיצוחים' יש בכל מקום שתלך

רק צריך לפתוח שיחה

עכשיו שכולנו מאוחדים על השיח

קל לקשקש

טיפה לנחם.

לאט לאט האוהלים התרוקנו,

הזבובים והחום ורטיבות המובטחת

אחד ואחת הגיעו המתרחצים של המאנצ'

לטבילה של בוקר לפני ארוחת הבוקר המאד בשרית.

 

בלילה, ברגע אחד הבנתי...

שהימה השחורה הזו מלווה אותי שנים רבות, 

מימי המלונות עם ההורים בחודשי הקיץ

לחופשות הראשונות לבד עם החברים והאוטו של ההורים

ללילות לא מספקים 

למוזיקה מגיטרות או MP3 קטנים ורמקולים

המולה של חוף מפוצץ הורמונים

היו גם שנים באמצע, של חשש גדול מכוחה של הכנרת לקחת חיים

החשש נדחק הצידה אבל שהגיעו הבוקסות הגדולות

האוהל המחצלת המנגל והחיבה למים, עברנו למקומות רחוקות. נבדלים. שקטים.

 

הבוקר הצהרים והנסיעה הבייתה הם בליל של מילים שעוד אכתוב.

לא חשבתי שאוכל להנות ככה מכל כך הרבה דברים חדשים ביום אחד.

מכל כך הרבה רבדים שנפרסים מולי.

כמו מפת כוכבים (באפלקציה מדהימה) 

כמו שאלה זהה עם 6 תשובות שונות ו6 זויות שונות של חיים.

 

תודה לך ימה 

תודה לצבעים שנתנו לי פיצוצי מוח להרבה מאד חודשים

תודה לכם, אנשים אמיצים

 

 

 

 

 

 

 

 

 

לפני שנה. יום רביעי, 10 ביולי 2024 בשעה 10:36

מי שזקן כמוני אולי זוכר שאת הסרט 'שבט דב המערות' עם דריל האנה

באחת הסצינות, גבר ניגש אליה, עושה סימן מוזר עם היד שעד היום אני זוכר.

היא מיד כורעת על שש והוא מזיין אותה בדוגי.

גומר דיי מהר והיא לא ממש הרגישה אותו.

 

שבוע שעבר היה שבוע של פוטנציל,

שבוע של דרך חדשה

שבוע של חופש

שבוע ללכת עם היצר והמחשבה למקומות הכי סוטים.

ואיך לא, השבוע הזה חייב לאזן .

נכון, הדרמות הם לא שלי. אבל כואב לי. 

רוצה מגלשות מים לתוך הכיף.

 

לפני שנה. יום שבת, 2 במרץ 2024 בשעה 18:51

לפגוש חברים ותיקים

לסשן על הספה המוכרת

לאכול טוב

לשתות גם, עם עוגה טובה בצד. 

טבע

עוד טבע

 

תודה על ההקשבה

כן ירבו

 

לפני שנתיים. יום חמישי, 1 ביוני 2023 בשעה 18:53

אני עדיין תוהה מה אני עושה פה, בכלוב.

הרי אין פה באמת דבר המושך.

דברים אמיתיים

הבלוגים היא צחנה למילה הכתובה

מפוצצים תמונות וגיפים והמעטים שעוד כותבים יפה, רק הולכים ומתמעטים. 

 

זה סוף של עידן, כי כבר ממזמן הפסיקו לכתוב.

הכל יותר מיידי ומהיר ואין זמן להתפתח במילה , בתיאור, לחפש ולבין משמעויות בתוך הטקסט. 

זה הפך להיות עונש עבור אנשים, להתבטא בכתב. 

כמה עצוב.

 

פורום, צחוק מתגלגל של מחזור ופחד שמה תכתוב לא במקום וילעגו לך.

 

אז מה נשאר, הצ'ט. 

גדלתי עליו.

כל ההתבגרות המינית שלי חוויתי דרך התכתבות עם זרים.

חלק עבר לטלפון,

חלק ליותר

חלק למערכות יחסים

חלק הסתיים והפך להערה קטנה במחברת שלא עשתה רושם על אף אחד. 

 

ועדיין...

הצ'ט היום לא דומה למה שהיה.

 

צר לי , כי שום הפגנה לא תשנה את המצב.

 

עצוב

 

לפני 3 שנים. יום חמישי, 28 ביולי 2022 בשעה 22:09

חזרתי עכשיו ממקום שהיה פסע מהלופט בו עשיתי את הצעדים המתקדמים ביותר שלי בקהילה הבדסמית 

מי שיצא לו.ה להיות באיזור פתח תקווה,  לפני 10 שנים ויותר .

הכיר את ליין דיווה ואת האווירה הכי מיוחדת שחוויתי במועדון

זה לא רק היה הסאונה או הג'קוזי. 

זה היה חדרים שאפשר לדבר בהם.

איזורים שראיתי סשנים בין שני אנשים

במקום בו למדתי להכיר אנשים, מלווים אותי עד היום, לגלות איך בדסמ נראה שיש ילדים משפחה

ואיך החשקים לא נעלמים

ורק צפים ,מוכים ומוכרים , על צלבים וכיסאות בלופט קסום בליין דיווה. 

לפני 8 שנים. יום שני, 2 באוקטובר 2017 בשעה 15:36

אני מתעורר איתך כל בוקר

והולך לישון אחרי שהצצתי פעם אחרונה בך

הכלוב הוא עולמי

ובדסמ זו השפה שאני מדבר בה.

 

זה עולם מיוחד מאד

אבל הוא אינו מציאות חלופית

אם היית עצלן בחיים לא תהפוך פתאום לחרוץ בכלוב.

זה שגברים מנצלים

ונשים מנצלות גברים חלשים מהם

לא ישתנה פה

העולם תמיד מתקיים ברמה זו או אחרת,

הכלוב אינו מציאות חלופית.

לכולנו יש שמות ובניגוד לעולם שם בחוץ אנחנו מוגדרים אחרת בעיני אחרים פה

הכינויים שלנו נבחרים על ידינו, בניגוד לשמות שהורינו בחרו לנו.

ויש לנו אפשרות להשפיע על הרושם הראשוני שלנו.

בניגוד לשם..

 שהכל נקבע מראש, צבע, גיל, עדה, מקצוע.. לא חסר תבניות.

 

אבל,

בניגוד לעולם שם בחוץ

יש המון קסם בתקשורת שבכלוב.

חשבו על ונילי ששואל בשאלה השנייה את הונילית שלו, מה הפנטזיה הכי עמוקה שלך?

איזו משמעות יש לעולם הזה עבורך?

הקסם

בין שאר הדברים

הוא בהחלפת המילים.

המילים בכלוב לא בהכרח בעלות אותיות או הבהרות.

יש פה הרבה מעבר

 

יש מבטים

יש כאב

חבלים

ויש את הידיעה שאתה חשוף לחלוטין בפני אדם אחר, וחי את היום כדי לחלום על התחושה הזו בלילה.

 

השפה פה היא קסומה.

וכמו הרבה קסמים, לא כולם יודעים להשתמש בהם לטובה

הארי פוטר, שר הטבעות, וספרי פנטזיה רבים מדברים על זה במושגים ונילים

אנחנו מדברים בדסמית,

לכן.. תמיד הקסם פה חזק יותר עבורנו כמו שהוא חזק מאד עבור הדמויות בספרים.

 

המנוסים מבנינו, הן בשליטה והן בלתת אותה מבינים שיש פה משהו מיוחד

אבל, צריך להתייחס אליו בכבוד.

המילים כבוד, הדדיות, הם אבן יסוד בכל מערכת יחסים.

אבל שאתה לוקח הכל אתה מסכן הכל

שאת נותנת הכל, את עלולה לאבד הכל, כולל עצמך .

הקסם שלנו הוא רב עוצמה .

 

אני לא עיוור ,חירש או אילם.

אני שומע ורואה הרבה חוויות שאנשים עוברים פה.

לטוב, לרע, ולפרווה.

לא כולנו יודעים לעכל את מה שאנחנו רואים

לא כולנו יודעים לבטא את זה במילים

ובטח ובטח לא להגיד את זה  בקול רם

את חלקנו, עצם האמירה בקול רם מזעזעת אותנו.

 

חלק בורחים מתחת לכינויים ותארים,

חלק נעלמים

חלק נשברים.

 

אנחנו עדיין תחת חוקי הפיזיקה של העולם החיצון.

זו לא מציאות חלופית.

 

לחדשים ולחדשות פה אני מציע להבין את השפה.

להבין, שכל מה שעושים משפיע.

שלכל מעשה יש תוצאה, לא משנה מה המניעים.

קסם

זו סכנה ועוצמה כו גדולים

זה פשוט חוסר אחריות לזלזל בו.

 

אם כן תגלו סבלנות. תגלו פה אנשים מדהימים. לא רק (הסוגריים) פה מגדירים אנשים.

השפה הזו מקרבת אנשים.

אנשים שבהחיים לא היו מתחילים לדבר שם בחוץ.

הכרתי פה אנשים מדהימים ואני ממשיך להכיר. לעולם לא אפסיק להיות סקרן . ממליץ את הגישה הזו.

בזהירות .. שלא יגמר לעולם.

 

 

לחיות בדסמ כל החיים של משימה שמעטים מצליחים בה

כמו שלא כל מי שמתחיל לרוץ, יסיים מרתון.

אבל גם אחרי שני קילומטר אפשר לחוות התעלות.

כמו בריצה, גם פה יש משמעות להכנה המוקדמת.

למתיחות

ולבנייה של השרירים והסיבולת.

אני לא באמת מאשים אף אחד שרץ יותר ממה שהוא יכול כי הוא התמכר לתחושה המדהימה הזו.. אבל.. יתפסו השרירים. הנפש תיסדק.. לא תמיד האופוריה מנחיתה אותנו על שני הרגליים.

לא לכל אחד מתאים לרוץ מרתון.

חלק יסתפקו בחצי מרתון

או אולי בעשרה קילומטר.

חלק יפסיקו אחרי שלושה קילומטר

ויש גם את הרצים המהירים.

800 , 400, 200, 100

יש שאוהבים לשים מכשולים לעצמם..

לכל אחד יש את הבדסמ שלו.

 

 

#בבקשה, בלי לייקים. אהבתם? דברו איתי בדס"מית. 

נוסח בלשון זכר מטעמי נוחות הכותב. פונה אל שני המינים.#