הולם להפליא

שיר שנמצא בפסקול שלי כבר שבע שנים

מי שמתחברת לחווית השליטה ותשקע בהאזנה לשיר ומילותיו במלוא אורכם - עשויה למצוא בהם את עצמה

מי שיודעת להינתן ולהתמסר במלואה - תאזין ותהנהן

קליפ מלהיב של זמרת מתוקה ונהדרת עם ליווי של להקה שאני מאד אוהב

לך אלי תשוקתי

ר' אברהם אבן עזרא


לְךָ אֵלִי תְּשׁוּקָתִי בְּךָ חֶשְׁקִי וְאַהֲבָתִי
לְךָ לִבִּי וְכִלְיוֹתַי לְךָ רוּחִי וְנִשְׁמָתִי
לְךָ יָדַי לְךָ רַגְלַי וּמִמָּךְ הִיא תְּכוּנָתִי
לְךָ עַצְמִי לְךָ דָמִי וְעוֹרִי עִם גְּוִיָּתִי
לְךָ עֵינַי וְרַעְיוֹנַי וְצוּרָתִי וְתַבְנִיתִי
לְךָ רוּחִי לְךָ כֹחִי וּמִבְטַחִי וְתִקְוָתִי
לְךָ לִבִּי וְדַם חֶלְבִּי כְּשֶׂה אַקְרִיב וְעוֹלָתִי
לְךָ יָחִיד בְּלִי שֵׁנִי לְךָ תוֹדֶה יְחִידָתִי
לְךָ מַלְכוּת לְךָ גֵאוּת לְךָ תֵאוֹת תְּהִלָּתִי
לְךָ עֶזְרָה בְּעֵת צָרָה הֱיֵה עֶזְרִי בְּצָרָתִי
לְךָ אוֹחִיל בְּעֵת אָחִיל כְּיוֹלֵדָה בְּאַנְחָתִי
לְךָ שִׂבְרִי רְפָא שִׁבְרִי וְאֶת צִירִי וּמַכָּתִי
לְךָ אֶהֱמֶה וְלֹא אֶדְמֶה עֲדֵי תָּאִיר אֲפֵלָתִי
לְךָ נֶצַח בְּךָ אֶבְטַח וְאַתָּה הוּא אֱיָלוּתִי
לְךָ אֶזְעַק בְּךָ אֶדְבַּק עֲדֵי שׁוּבִי לְאַדְמָתִי
לְךָ אֲנִי בְּעוֹדִי חַי וְאַף כִּי אַחֲרֵי מוֹתִי
לְךָ אוֹדֶה וְאֶתְוַדֶּה עֲלֵי חֶטְאִי וְרִשְׁעָתִי
לְךָ יִשְׁעִי סְלַח רִשְׁעִי וְאֶת פִּשְׁעִי וְאַשְׁמָתִי
לְךָ אִכַּף וְאֶפְרֹשׁ כַּף שְׁמַע נָא אֶת תְּחִנָתִי
לְךָ אֶבְכֶּה בְּלֵב נִדְכֶּה בָּרֹב שִׂיחִי וְתוּגָתִי
לְךָ חֶסֶד לְךָ חֶמְלָה חֲמֹל עַל כָּל תְּלָאוֹתִי
וְגָדוֹל מִנְּשׂוֹא חֶטְאִי וְגָדְלָה יַד מְשׁוּבָתִי
וְלָכֵן גָּדְלוּ צִירַי וְקָצַרְתִי זְרִיעָתִי
וְאוֹי עָלַי וְהָהּ לִי אִם תְּדִינֵנִי כְּרִשְׁעָתִי
וְיִצְרִי צוֹרְרִי תָמִיד כְּמוֹ שָׂטָן לְעֻמָתִי
יְעָצַנִי וּפִתָּנִי בְּמוֹעֵצוֹת לְרָעָתִי
וְעָלָיו לֹא עֲלֵי בִּלְתּוֹ חֲמָסִי עִם תְלוּנָתִי
וְעֵת יַעֲלוּ עֲלֵי לִבִּי עֲוֹנוֹתַי בְּמִטָּתִי
מְאֹד אֶפְחַד וְגַם אֶרְעַד מְאֹד יִגְדַּל מְהוּמָתִי
וְאֶרְגַּז עֵת אֱהִי זוֹכֵר לְפָנֶיךָ מְעֻוָתִי
וְאֶעֱמֹד נֶגְדְּךָ עֵרוֹם וּמַה תִהְיֶה תְשׁוּבָתִי
בְּיוֹם בִּי יַעֲנֶה כַּחְשִׁי וְאֹכַל מִפְּרִי דָתִי
וְיָבוֹאוּ יְמֵי שִׁלוּם וְתִקְרַב עֵת פְּקֻדָתִי
וְשִׁמְעָךְ עֵת שְׁמַעְתִּיהוּ מְאֹד זַעְתִּי וְיָרֵאתִי
וּמִי יַעֲמֹד לְפָנֶיךָ וּמִי יִהְיֶה תְמוּרָתִי
וְאֵיךְ חֶשְׁבּוֹן לְךָ אֶתֵן וְאֵיךְ אֶצְדַּק בְּטַעֲנָתִי
וְאָשַׁמְתִּי וְאָרַבְתִי וּבָגַדְתִּי וּבָזִיתִי
וְגָזַלְתִּי וְגָנַבְתִּי הֲרֵעוֹתִי וְהִרְשַׁעְתִּי
וְגַם זַדְתִּי וְחָמַסְתִּי וְחָטָאתִי וְהֶחְטֵאתִי
וְטָעִיתִי וְיָעַצְתִּי וְכִזַּבְתִּי וְכָפַרְתִּי
וְלוֹצַצְתִּי וְגַם לַצְתִּי וּמָרַדְתִּי וּמָרִיתִי
וְנִאַצְתִּי וְנִאַפְתִּי וְסָרַרְתִּי וְסָרַחְתִּי
וַעָוִיתִי וְהֶעֱוֵיתִי וּפָשַׁעְתִּי וּפָגַמְתִּי
וְצָרַרְתִּי וְצִעַרְתִּי וְקִלַּלְתִּי וְקִלְקַלְתִּי
וְרָשַׁעְתִּי וְשִׁחַתְתִּי וְתִעַבְתִּי וְתָעִיתִי
וְסַרְתִּי מִדְּרָכֶיךָ וְכִסַּתְנִי כְלִמָּתִי
וְהִגְדַּלְתִּי עֲשׂוֹת רֶשַׁע וְהֶחֱזַקְתִּי בְּרִשְׁעָתִי
וְכִחַשְׁתִי וּמָעַלְתִּי וְעָשַׁקְתִּי וְרַצּוֹתִי
וְחָטָאתִי בְּרֵאשִׁיתִי וְרָשַׁעְתִּי בְּאַחֲרִיתִי
וְאָשַׁמְתִּי בְּיַלְדוּתִי וּבָגַדְתִּי בְּזִקְנָתִי
וּבָחַלְתִּי בְּתוֹרָתְךָ וּבָחַרְתִּי בְּתוֹרָתִי
וְעָזַבְתִּי רְצוֹנְךָ וְהָלַכְתִי בְּתַאֲוָתִי
וְהִשְׁלַמְתִּי רְצוֹן יִצְרִי וְלֹא בַּנְתִּי לְאַחֲרִיתִי
וְהִרְבֵּיתִי לְהוֹסִיף חֵטְא עֲלֵי רִשְׁעִי וְחוֹבָתִי
וְלָכֵן כִּסְּתָה פָנַי כְּלִמָּתִי וְגַם בּוֹשְׁתִּי
וְאֵין לִי בִּלְתְּךָ מָנוֹס וּמִמָךְ הִיא סְלִיחָתִי
וּמוֹחֵל בִּלְתְּךָ אַיִן וּמֵאִתָּךְ מְחִילָתִי
וְאִם תָּבִיא בְּמִשְׁפָּט עַבְ- דְּךָ מַה הִיא גְבוּרָתִי
וּמָה אֲנִי וּמַה חַיָּי וּמַה כֹּחִי וְעָצְמָתִי
כְּקַשׁ נִדָף מְאֹד נֶהְדָּף וְאֵיךְ תִזְכֹּר מְשׁוּגָתִי
וְנֶאֱלַמְתִּי וְנִכְלַמְתִּי וְכִסַּתְנִי כְלִמָּתִי
רְצוֹנָךְ אֶשְׁאֲלָה תָּמִיד לְמַלְּאוֹת אֶת שְׁאֵלָתִי
וְהֶרֶב כַּבְּסֵנִי מֵעֲוֹנוֹתַי וְחַטָּאתִי
וְהַבֵּט רֹב תְלָאוֹתַי וְדַלוּתִי בְּגָלוּתִי
וְאַל נָא תַּעְלֵם אָזְנָךְ לְרַוְחָתִי לְשַׁוְעָתִי
עֲרֹב עַבְדָּךְ לְטוֹבָה גַּם אֱמֹר נָא דַי לְצָרָתִי
וְהַרְאֵנִי תְשׁוּעָתָךְ בְּטֶרֶם יוֹם תְּמוּתָתִי
וְיוֹם נָפְלִי בְּפַח מוֹקְשִׁי סְמֹךְ נָא אֶת נְפִילָתִי
וְלַעֲנָה שָׂבְעָה נַפְשִׁי עֲדֵי קַצְתִּי בְחַיָּתִי
עֲשֵׂה עִמִּי לְטוֹבָה אוֹת וְקוּמָה נָּא לְעֶזְרָתִי
הֲכִי אַתָּה מְנַת חֶלְקִי וְרִנָּתִי וְטוֹבָתִי
וְגוֹרָלִי וּמַהֲלָלִי וְכָל גִּילִי וְשִׂמְחָתִי
שְׂשׂוֹן לִבִּי וְאוֹר עֵינַי וּמָעֻזִי וְחֶמְדָתִי
וּמַרְגּוֹעִי וְשַׁעֲשׁוּעִי מְנוּחָתִי וְשַׁלְוָתִי
הֲבִינֵנִי עֲבוֹדָתְךָ וְלָךְ תִהְיֶה עֲבוֹדָתִי
הֲשִׁיבֵנִי וְאָשׁוּבָה וְתִרְצֶה אֶת תְשׁוּבָתִי
וְהוֹרֵנִי דְרָכֶיךָ וְיַשֵּׁר אֶת נְתִיבָתִי
וְתִשְׁמַע אֶת תְּפִלָּתִי וְתַעֲנֶה אֶת עֲתִירָתִי
בְּכָל לִבִּי דְּרַשְׁתִּיךָ עֲנֵנִי יָהּ דְּרִישָׁתִי
אֲנַסֵּךָ אֶת דְּמָעַי לָךְ מְחֵה חֶטְאִי בְדִמְעָתִי
וְנַפְשִׁי אָמְרָה חֶלְקִי יְיָ הִיא וְנַחֲלָתִי
אֱסֹף נָא אֶת עֲוֹנוֹתַי בְּחַסְדָּךְ יוֹם אֲסִיפָתִי
וְיוֹם לֶכְתִּי לְפָנֶיךָ רְצֵה נָא אֶת הֲלִיכָתִי
וְעִם עוֹשֵׂי רְצוֹנֶךְ תְּנָה שְׂכַר פְּעֻלָּתִי
וְתִשְׁלַח מַלְאֲכֵי הַחֵן וְיֵצְאוּ נָא לְעֻמָּתִי
וְשָׁלוֹם בּוֹאֲךָ יֹאמְרוּ בְּקוֹל אֶחָד בְּבִיאָתִי
יְבִיאוּנִי לְגַן עֶדְנָךְ וְשָׁם תִּהְיֶה יְשִׁיבָתִי
וְאֶתְעַדֵּן בְּאוֹרֶךָ וְשִׂים כָּבוֹד מְנוּחָתִי
וְאוֹר גָנוּז לְפָנֶיךָ יְהִי סִתְרִי וְסֻכָּתִי
וְתַחַת צֵל כְּנָפֶיךָ תְּנָה נָּא אֶת מְחִצָתִי

"את הזין שלך, רואים בעיניים שלך.

אתה לא צריך להתפשט בשביל זה"

התגלגל לידיי מין סורק ידני שכזה וכולי בהתלהבות.

אז סימסתי לה:

מצאתי מקל קסמים

ענתה לי:

גם אני. אבל בטח שונה ממה שאתה מצאת

חייכתי לעצמי, נזכר בהנץ השחר, ושלחתי :

😄
זה שאת מדברת עליו יודע לסרוק מסמכים ?

והיא, בלי להתבלבל, ענתה :

לא. אבל הוא יכול להפוך אותי למעבדת תמלילים ..

יום הולדת לחברה, חברה מהסוג הטוב. הממש טוב. חברה שעושה לי טוב.

יושבים בצהריים בד"ר שקשוקה, יום חול, החלק הסגור של המסעדה מאוכלס בדלילות.
אני אוהב את הדוקטור, כבר שנים, וכששאלתי אותה איפה היא רוצה לאכול ביום הולדתה, שמחתי על בחירתה.
בשלב כלשהו במהלך הארוחה היא שולפת נרתיק קשיח של משקפי שמש ומוציאה ממנו גאג'ט אפור ובולבוסי קטן וקל ועליו שני כפתורים.

תוך כמה שניות אני מבין, זה שלט רחוק מהסוג שדיברנו עליו באחת משיחותינו. כזה שמפעיל ויברטור.

"איפה החלק השני ? "

"בתוכי"

אני לוקח את השלט ליד. שני כפתורים יש בו. על האחד סימן שמבהיר שהוא אחראי להפעלה ולכיבוי.
השני בורר מצבים.

אני מפעיל.
פניה משתנות, עיניה מתרחבות, והיא כולה מתחייכת. בעיניה נדלק המבט הזה שלה, המסוכן, המחורמן, המצפה לבאות.

את הארוחה המשכנו כשאני מדי פעם בורר מצב אחר, ושומע ממנה מה זה עושה.
מהירויות שונות, מקצבים, יש שם בין שבעה לעשרה מצבים – עד סוף אותו היום לא נסגרנו על מספר.
בשלב מסוים היא שוקעת עמוק בכסא, המלצרית השמחה והחביבה משוכנעת שזה שילוב של השווארמה כבש והערק.
יש משהו מרתק בלענג מישהי בלי לגעת בה.
היא בשמלתה, אני אוכל בענייניות (ואני יודע לאכול בענייניות) ומדי פעם לוחץ על כפתור זה או משנהו ומעיין בתגובותיה.
כמו מדען חקרן.

מכבה.
ואז אחרי שהיא מסיימת לעשות פרצוף עצוב, ומתפנה למשהו אחר, ברגע שבו היא לא מצפה – לוחץ שוב ורואה את ראשה נרתע אחורה כאילו ישבה במכונית שמאיצה פתאום.
"כן, זו מהירות טובה"
"זה יותר חזק"
"או, את זה אני ממש אוהבת"

טוב, אז אשאיר אותך על המצב הזה לזמן מה.

מסיימים לאכול, מקימים את עצמנו ויוצאים לרחוב. את התה אנחנו מתעתדים לשתות עם נרגילה. הליכה של עשר דקות, אולי פחות.

האינסטרומנט עודנו בתוכה.

היא מתרה בי לא להצחיק אותה, היא חוששת שזה יחליק החוצה וייפול.

"לא לבשת תחתונים מעל ? "

"דווקא כן, אבל את אלו עם הפתח "

"יופי, זונה"

אני ממשיך להשתעשע;
משתעשע להנאתי,
משתעשע להנאתה,
משתעשע בהנאתה.

מכשיר מעין זה, על שני חלקיו, יכול לגלות לכן את אלו שנהנים באמת מהשליטה, אלו שהיכולת שלהם לענג את האישה מספיקה להם (גם אם זה לעת עתה), ועצם האפשרות לשלוט בעונג של הפרטנרית עולה על הצורך להתפרק ולהתענג בעצמך.
כל מי שזיין אי פעם ופשוט לא רצה לגמור כי הפרטנרית שמתחתיו / מעליו נהנתה בטירוף והוא הבין שהיא נתונה כל כולה אליו וכל הוויתה מסורה לו – יודע על מה אני מדבר.

מסירת השלט הייתה אקט סימבולי של מסירת שליטה. מסירת שליטה שהייתה שם גם קודם, לפני הצעצוע.
היא בידיים שלי עכשיו.
זה המקום בו היא רוצה להיות, נשלטת, מנווטת, מופעלת מרחוק, על ידי מי שהיא יודעת שיודע ומכיר.
על ידי מי שבידיו היא מרגישה בטוחה.



אני מגלה עד מהרה את האפקטים הקוליים.
כמו זה שמתרחש כשהיא אומרת משהו ואני מפעיל באמצע המשפט.
כל מי ששיחק בילדותו עם הכפתורים של טייפ (והרס כמה קלטות) יכול לדמיין.

אחרי שהיא מספרת לי שבחנות השלט פעל באופן דומה על כל הויברטורים במדף אנחנו מתחילים לעיין באפשרות של הימצאות במקום בו עוד מישהי מאובזרת באופן דומה.
במסעדה, נאמר, או בתיאטרון, לשחק עם הצעצוע ולגלות שעוד מישהי בסביבה חווה דברים נעימים תוך שהיא מבינה שאין לה מושג מי מחזיק בשלט.

מדי פעם יצרה גובר עד כדי כך שהיא מצביעה על קיר כזה או אחר ומציעה לגשת אל מאחוריו, מסבירה שהיא מרגישה כמו יקב ושאי אפשר ככה.

אני בתגובה מכבה את השלט ומתרה בה להתנהג יפה.

"תנוחי קצת" אני אומר לה.
צמד מילים שנאמרו יותר מפעם באותן שעות.

הימצאות השלט בידי הופכת אותי לשותף בחוויה, וגם למנצח עליה.
אנחנו במעין בועה מתנייעת שאיש מסביבנו לא שותף לה.
הפרצופים שהיא עושה, עם הדלקה וכיבוי, עם שינוי מהירות ומקצב, הם מרתקים. בייחוד מרתקת העובדה שזה לא בשליטתה.
זה עובד גם מתוך הכיס – והיא מתקשה לחבר משפטים שלמים.

מתיישבים בנרגיליה.
כמה גברים, מהקבועים.
צעירים למדי.
מכירים אותי, גם אותה.

היא משתפת אותי בחוויה העוברת עליה :
"אתה לא מבין איזה סוטול זה ; הנרגילה (תפוחים), התה עם הנענע, והרטט הזה בתוכי".

אני ממשיך לשקול אופציות:
מסעדה זה מגניב, נרגיליה עוד יותר, ברחוב זו חוויה ייחודית.
אני חושב שצריך לבדוק את הטווח, ותוהה איך זה יהיה אם צמד הכופרים יבקר בבית כנסת. אם זה יעבוד מעזרת הגברים לעזרת הנשים.

נראה שזה באמת עובד כמו סם, היא נמתחת בכסא, נמרחת בכסא, מתחילה לדבר שטויות.
"ואיך המהירות הזו ?"
"אני כבר לא מבדילה, אני לא כאן"

מהנרגילה אנחנו יוצאים שוב למסע רגלי. אל הרכב שלה שהושאר אי שם.

עכשיו צריך לבדוק אם זה מסוכן לנהיגה.

אני כאן וכותב את זה – אז כנראה שהיה ברכב מבוגר אחראי ובקונטרול.
זה שהחזיק את השלט, כמובן.

ככה אומרת בתפילתה, תוך כדי שהיא הולכת ומתמלאת, תוך שהיא נהפכת ונחדרת, מולעטת ונמחצת.



"אתה יודע לעשות כלבות שמחות"

"קומי על הרגליים,

קומי

למה נראה לי שאת מתה עכשיו לסטירה? "

הצליל חזק, מפגש היד עם הלחי מושלם,
זה "מתלבש".

היא ממשיכה להישיר מבט, אלא שהוא מתחלף מסקרן לחרמן, ממרפרף לעמוק.

השניה לא מאחרת לבוא, גם לא השלישית.

לחייה מאדימות והיא נושכת שפה, היא כבר במרחב אחר, בטריטוריה אחרת.

"על הברכיים !

תפתחי את המכנסיים !

תכניסי אותו לפה"


יום לאחר מכן, עת היתה נתונה על ארבעותיה בעיניים מכוסות תחת אדום ומוצלף כשטיפות שעווה מתנפצות ונדבקות על גבה וישבניה, הוא נזכר בסשן הסטירות והמציצות הקצר מאמש.
וחשב כמה מהר מכת לחי אחת העבירה אותה מפרטנרית סקרנית לתה של מנחה לכלבה רעבה החפצה לחוש נחת זרוע וטעם זין.

אח"כ כבר היו מודעים יותר.

היא ידעה, וגם הוא, שגם באינטראקציה הכי עניינית, הם יכולים לעבור בשניה אחת, במחי סטירה מאדימה, למקום שבו המאוויים החשקים והכללים מתועלים לכיוון אחד בלבד .

איזון פוטנציאלים שכזה. הסערה שבחוץ מתכתבת עם הסערה שבפנים. רעמים מרעימים משום מקום, ברקים מבריקים במפתיע.


"כמו זיון בטירה של דראקולה" היא אומרת תוך שהיא רוכבת ועפה, כשהאור העז של התחככות עננים ניתז מגופה בזמן התחככות האגנים.


זה מתחיל עם פוך. כבד, אמיתי. כזה ששומר מהקור. מהאויב הנצחי שלי.

זה נמשך תוך טיפוס במעלה המעלות עד ויתור על כל כסות, עד היפתחות והתמלאות הנקבוביות שלי, עד בקיעתן של טיפות זיעה.



הזמזום שבראש מוקהה לזמן מה, התמונות מתחלפות. בחוץ השמיים משתוללים בקרשנדו לא נשלט, מדגימים את העוצמה הגלומה בהם. העוצמה הלטנטית לרוב.

כמו היו אדם מאופק המקפיד בדרך כלל על שליטה עצמית ופאסון, שמשהו בו בקע וכל העוצמה והטירוף יוצאים ממנו בשטף ושצץ, בסער ופרץ, ברעש גדול, באותות ומופתים.



היא נפרטת ונטרפת, אני מזהה את הנקודה, אוהב לראות אותה שם, אוהב לדעת שאני הוא הפורט על מיתריה, המטריף את נשמתה.



עכשיו ניתך גשם חזק, בוקע מבין העננים. הוא חיכה שם כמו מתאפק. עצור וסכור.

נבנה ונבנה, נאסף ונקווה, נותן לרעמים ולברקים למצות את המופע שלהם, להאיר והרעיש, להסעיר ולהעיף.

והוא ניתך, בזעם מיני, בשאון אין קץ, כאילו לא יחדל להכות לעולם.



היא מחייכת, מרוחה ודבוקה.


אני אוסף אליי, אוסף אותי, מצמיד גוף לגוף.



פעימות מהירות עודן מהדהדות.





בחוץ הסופה, והיא אסופה.

תשובת שרוול אינסטינקטיבית וספציפית לשאלה מאד כללית ובנאלית



אני רוצה להיות הפנטזיה שלך.
הגבר שאת אוהבת.
המחשבה האחרונה שלך לפני השינה, והמחשבה הראשונה שלך כשאת קמה.
להיות החומר שממנו עשויים חלומותייך.
להיות זה שאת מתלבשת בשבילו, גם כשהוא אינו שם בכדי לראות.
זה שאת חושבת עליו כשאת מאוננת.
זה שאת מדברת איתו בראש.
אני רוצה שהלב שלך יפרפר כשתראי אותי.
שהכוס שלך ישווע, יבכה, יגעה ויפעה אלי.
שנשימתך תיעצר בפגשך אותי.
שעולמך יתקפל סביבך כשאכנס אלייך.
שתתמלאי בחדווה ובסיפוק כשאנהם באזנך.
שנוכחותי בחייך תהדהד ותדנדן בכל הווייתך.
שחייך איתי ולצידי יעוררו וישמרו אצלך את התודעה של הנצח, הגורל, והתמיד.
שיהיו המושגים טבעיים לך; אלו של נתינות לנצח, גזירת גורל ואש התמיד.

שתהיי שלי.