היכולת לשלוף זיכרונות
היכולת לזכור שליפות
היכולת לשחזר ולחיות מחדש אירוע, ברזולוציה מדויקת, בלחיות מחדש את שהורגש באותו רגע.
היכולת של כל אחד מאיתנו להתגעגע מבלי להכיר,
להכיר מבלי לדעת,
לדעת מבלי לשכוח.
ואולי יש משהו מבורך בשכחה?
אולי
אבל ממילא זה לא נתון לבחירה.
זוכרים את אשר זוכרים,
תמהים על אלו המשכתבים את העבר,
משתוממים על אלו המאמינים לשכתוביהם שלהם,
ולומדים איך מתחילים נרטיבים שונים של אותה מציאות.
להכות בברזל בעודו חם,
כי אם לא, נידרש להרבה יותר כוח לכשיתקרר,
לחרוט בבטון בעודו לח,
לעצב את החימר טרם נאפה,
לפזר את הפרמזן כשהפסטה עוד מבעבעת.
לחבק ארוכות,
להדק עמוקות,
לזיין בנחרצות,
לאחוז בלהיטות.
כשמרגיש לך שהמומנטום נכון, קומי צאי, קומי ועשי,
בואי, ראי, כבשי.
מה שנכון לחלוטין כעת,
יהיה מופרך לגמרי מחר.
אל תאבדי את המומנטום.
ואל תבכי,
לזה תמיד יישאר זמן.
לזה, ולרחצה של לוחות שיש.
הולם להפליא
עניין של אמונהואדיקות לשמה
אין חניה בשכונה שלי.
מן הידועות היא.
אותי אישית אין זה מטריד, אני בלי רכב למעלה משלוש שנים.
היא הסיעה אותי הביתה כדי לקחת חומרים לעבודה.
לא היתה לה סיבה לחפש חניה, היא יכלה לעמוד לדקה בצד, ואני הייתי קופץ לדירתי, מוציא את השקית עם החומרים שהיא צריכה.
אבל בכל זאת חיפשה חניה.
שנינו הבנו ושנינו לא דיברנו על זה.
זה היה כל כך ברור, שנינו ידענו מה יקרה אם תחנה ותיכנס.
בסוף התייאשנו ואמרתי לה "חכי רגע".
ובאמת אחרי דקה הייתי שוב ברכב שלה עם השקית שבאה לקחת.
אז זה היה ברור עוד יותר - העובדה שמלכתחילה יכלה לוותר על חיפוש החניה.
היא נסעה לדרכה, לא לפני שווידאה שיש לנו סיבה להתראות שוב.
היא עוד תשוב
לתת בה סימנים,
כאלו שהיא אוהבת לשאת בגאון,
סט טביעות שיניים שמעטר את כתפה,
ועוד אחד שכזה בעורף.
פסים אדומים צרובים, דקים ולולאתיים על הישבן.
סימני אצבעות שדוהים מהמתניים,
סימן כחול מספק אחיזה ספק צביטה,
במעלה הזרוע.
הסימנים הללו שהיא מרגישה עמוק בפנים,
אחרי שנבעלה בעוצמה ובחוזקה.
אחרי ביקוריו העמוקים בתוכה,
סימנים לא נראים אך מורגשים היטב.
והסימנים הללו שאינם פיסיים,
אלו שישארו שם תמיד,
אלו שהיא נוצרת ושומרת מכל,
סימני התמורה, סימני הגילוי, סימני התחדשותה.
"שכבתי במיטה ודמיינתי אותך עליי, בתוכי, מזיין אותי, כמו בפעם האחרונה. דמיינתי ואוננתי – רק ככה הצלחתי להירדם". מעטים הדברים שמחמיאים לגבר יותר מלדעת שמישהי במקום כזה ואחר, מאוננת וחושבת עליו. זו יכולה להיות מישהי שנפגשת איתי באופן סדיר, אהובה, חברה או פרטנרית קבועה. זו גם יכולה להיות מישהי שהייתה אורחת ללילה או שניים, והזיכרון של אותם ביקור או ביקוריים משמש לה כדלק או כתוסף לאוננות, נמרצת או נמרחת. האחת משתמשת באצבעות, האחרת מתחככת על פינת המזרון. לעיתים זה בליווי ויברטור / דילדו או כל אביזר אחר. בבית, עם זרם המים במקלחת. או בפינה סמויה במקום העבודה. האפשרויות, כך נדמה אין סופיות. "היית איתי הלילה. וגמרתי איתך, שוב. אני רוצה עוד" אני לא זוכר את הפעם הראשונה בה מישהי אמרה לי את זה, אבל יש כמה שנחרטות בזיכרון. ראשית שנות ה30 שלי, "רווק טרי" אחר תקופת זוגיות ארוכה. כוסית צעירה שנמצאת בסביבתי, ושלהפתעתי מגיעה למיטתי מספרת לי שנייה אחרי הסיבוב הראשון שלנו שהיא "דופקת ביד וחושבת עליי כבר שבועות". זה בוסט עצום לאגו. הרבה מעבר לעובדה שבחורה צעירה שהיא משאת נפש ומושא פנטזיות של רוב הגברים בסביבתה בחרה להזדיין איתי. העובדה שאני עצמי הייתי הפנטזיה שלה, פנטזיה שליוותה אותה בזמן שעינגה את עצמה, מילאה אותי בשמחה, בתשוקה ובידיעה ש"זה עוד שם". "לא הפסקתי לאונן, עד שגמרתי. וכל הזמן רצו לי תמונות שלך איתי מאתמול בבוקר" כשמישהי מאוננת וחושבת עליי זה שלב נוסף בקשר שבינינו. שלב שבו אני לא רק זה שמזיין אותה, אני גם זה שהיא מפנטזת עליו. אני לא רק הגבר הכי מוצלח (או הכי פחות גרוע) שהיא מצאה בסביבה. אני לא רק זה שהיה נכון וזמין. אלא גם זה שהיא רואה כשהיא עוצמת עיניים ושולחת יד אל בין רגליה. לדעת שאתה מושא פנטזיה של אישה זה דבר מעורר מאין כמוהו, גם אם, לעיתים, זו תישאר כל מערכת היחסים עם אותה אחת. הרי קורים מקרים בהם מישהי תבחר מסיבות כאלו ואחרות לא להיכנס איתך למיטה, אבל תגלה את אוזנך, ברגע של חולשה או ברגע של טיזינג שהיא "כבר הייתה איתך" בדמיונה. ולעיתים, בדמיון שלהן, אני אחר לגמרי מאשר במציאות. ומאחר ואין מימוש זו הופכת להיות דמותי האמיתית בהכרתן. ואני לא מדבר כאן על אלו שחושבות עליך בזמן שהן מזדיינות עם אחרים – זה פוסט אחר לגמרי. "דמיינתי בלילה איך אתה נצמד אליי, תופס אותי חזק, והזין שלך מתקשה כנגד הבטן שלי" חסרת המעצורים. שמבחינתה הסיבה שהיא מאוננת היא שאתה פשוט לא שם בזה הרגע. זו שמחר תדגים לי בדיוק על מה היא פנטזה, ויודעת להגיד לי בדיוק ובאופן הכי גראפי שיש מה היה ומה עשינו. היא יודעת מה היא רוצה, היא מקבלת ממני את מה שהיא רוצה, והאוננות בשבילה זה סוג של מילוי מקום כשאנחנו לא ביחד, או מתאבן לקראת הפעם הבאה. "כן. חשבתי עליך בלילה. והיה לי נעים עם עצמי" מלבבת במיוחד היא הביישנית שמצליחה להודות בקול רפה ש"נגעה בעצמה" וש"חשבה עליך", ואז להסמיק כל כולה או להשתנק ולהיאלם. שהרי עצם הוידוי הזה מלהיט אותה ומביך אותה כאחד. האיש שהיא העזה לדמיין באופנים הכי בוטים בזמן שהיא אוננה וגמרה, יודע את זה עכשיו. תדמיתה הסולידית והתמימה, נסדקה, נשברה, והשברים טואטאו. היא שבדרך כלל לא הייתה מעזה לדבר אפילו על זה שהיא מאוננת. מרגישה עכשיו משוחררת וחופשיה. מרגישה קצת "מלוכלכת" על שגילתה לו עד כמה היא משתוקקת אליו. וזה משהו אחר. חדש ונעים. "הרגשתי אותך, כאילו היית שם באמת, והייתה לי גמירה ממש חזקה" ואת, שקוראת עכשיו. את חושבת על מישהו "אמיתי" כשאת מאוננת? אמרת לו את זה פעם? את יכולה לומר?
"אם אראה ברחוב כוסית, ואראה ברחוב כוסית עם עגלה. השנייה תדליק אותי יותר"
(אני)
אני אוהב אימהות, מעדיף אותן, לא בחרתי בכך אף פעם באופן רציונאלי ומחושב.אבל ככה יצא.
יש משהו נשי, בשל, בוגר, מלא ועוטף באשה שהיא אם.
משהו מעורר הערכה, בייחוד כשאימהותה יפה בעיניי. כשאני תופס אותה כאמא טובה לילדיה.
באחד הימים עברה על פניי באחת המכללות שאני מסתובב בהן אישה צעירה, גבוהה, נראתה לי כבת לא יותר מ25. נתתי בה מבט כשם שאני נותן כל אימת שמישהי שנראית ממש טוב עוברת על פניי.
היא הייתה יפה, תמירה, מראה קלאסי ועדיין לא תפסה את מלוא תשומת ליבי אלא ברגע שאמרה לסלולר שהיה צמוד לאוזנה "שלום, זו אמא של רועי". נתתי בה מבט נוסף, אחר, מעריך עוד יותר.
לראות ברחוב בצהרי היום אשה קוקטית ומטופחת עם חצאית מיני וגרביוני רשת כשהיא מתקשרת עם שוכן העגלה שהיא דוחפת מלפניה. זה משהו שבהחלט משמח אותי.
כתבתי על זה פה ושם, אם בקצרה ואם באריכות.
פה ושם ניסיתי להבין את המשיכה הזו.לרוב אני פשוט נהנה ממנה.
איני מתנזר מנשים צעירות או מנשים שאינן אמהות.יש והיו לי פרטנריות צעירות וגם כאלו שהן בוגרות יותר וטרם חוו אימהות. איני פוסל אותן חלילה, ויש בהן שהסעירו אותי ומדליקות אותי גם כיום. אך כשאני בודק את מארג הקשרים שלי אני מגלה שהנשים המשמעותיות בחיי הן אמהות. ושהנשים שאני אוהב הן גם (בנוסף למעלותיהן המרובות) אמהות טובות.
כל מיני הסברים למשיכה הזו צצו לאורך השנים. מצידי ומצד סביבתי.
יש הטוענים שאני מחפש בשלות ונכונות שלא מצויה אצל אלו שעדיין לא בשלו לכדי נשים.
יש הסבורות שאני פשוט לא רוצה לבזבז את הזמן לרווקות הצעירות ומעדיף נשים שאינן לחוצות ואינן נתונות לתקתוקו של שעון כזה או אחר.
אחת אמרה שככה זה אצל זכר אלפא - גם בטבע. הוא פשוט הולך על בטוח ומעדיף נקבות שהוכיחו יכולת הולדה ואימהות.
יש שמתחילים לשאול אותי על אמא שלי.
ויש המציינים שבאופן כללי אין לי כוח להתפנקויות ומשחקים.
ועוד
ועוד
הראשונה שלי הייתה אם.היא הייתה צעירה בת 24, נשואה ואם לילד.אני הייתי נער חרמן על סף גיל 18.
היו לי עוד אמהות רבות מאז. גרושות, נשואות או חד הוריות שלא טרחו להתחתן.
יש משהו קסום בעיניי באם שלא איבדה את מיניותה.יש משהו מלא וכובש באשה שממשיכה להיות אשה גם כשהיא מתפקדת כאמא.
שהרי לא את כל האמהות אני אוהב.
ואין די בהורות לצאצא על מנת שאשה תישא חן בעיני.
אני הרי אוהב נשים יפות, סקסיות, חכמות, מסקרנות, בעלות חרמנות בריאה ויצר מיני מפותח.
להיות סקסית, מושכת ומעוררת כשאת רווקה בת 23 זה יתרון.
להיות כזו כשאת בת 42 וכשהבת הגדולה שלך כבר לובשת מדים - זו גדולה.
זה אומר שלא ויתרת.
שההורות, העבודה, המשפחה, החיים המתישים לא גרמו לך להיכנע. לא גרמו לך לוותר על היותך אשה.
-----------------------------------------------------------------------------------------------------------
ל' בשבט יום האם
היא לשה עכשיו,
אני רוצה פיצה באמצע הלילה,
אז היא לשה.
היא אוהבת לארח אותי,
ואני אוהב להתארח.
לא רק בגלל הפיצה.
גם אני לש,
לא בצק.
אני לש אותה.
מזה זמן שאני לש אותה,
במבט, במגע, במילה.
לש, מרטיב, מועך, מערבב, מעצב, מוסיף, מרדד, מתפיח.
משמן, מתבלן, אופה,
ושוב לש,
כאילו מההתחלה - אבל לא באמת.
בכל פעם זו גישה שונה ללישה. אשה אחרת ללישה.
תהיה לי חנות גדולה וריקה
עם כמה שולחנות וכיסאות
החנות תהיה שילוב של פיצרייה ונרגיליה.
יהיו נרגילות בכל הטעמים.
ואחת עם מים מלוכלכים ופז"מניקיים בשבילי.
יהיה בצד תנור פיצה כפול שינפיק פיצות טובות ובסיסיות (כמו של הסובל, או של עגבניה) וגם לחמג'ון עם בשר כבש טחון.
לא תהיה כשרות, ומי שלא טוב לו שילך להזדיין.
ויהיו גם משקאות קלים (קולה בבקבוקי זכוכית)
ותה עם נענע (וגם קפה למי שמתעקש, אבל שחור. רק שחור. לא קפה של פלצנים)
אני לעומת זאת כן אהיה פלצן
כי אהיה זקן, ממש זקן ולא יהיה אכפת לי מאיש.
אני אשב לי כל היום על כסא סבבי בפינה, צופה על פני כל בית העסק.
נרגילה כאן לידי.
כוס תה עם נענע שמתוחזקת קבוע ע"י בת או נכדה (מה שאני אספיק עד אז).
גם תחלופת הראשים של הנרגילה והגחלים תהיה באחריות מישהו אחר.
יען כי אני זקן
ואז אחזור לשורשים הערבים שלי.
אלו שההורים שלי נטשו כמעט כליל כשעברו מארצות ערביות לכאן.
תהיה לי מחרוזה תפילה (מסבחה).
ואולי גם שפם.
ואני אבלה לי את היום בעישון נרגילה
(ומדי פעם איזה ג'וינט שמן כי אז יהיה מותר, לפחות לזקנים, לנאפס חופשי).
בשתיית תה.
(וקולה בבקבוקי זכוכית).
ואני אשב לי בפינה ואבלה את מיטב זמני בלקלל את העוברים והשבים, ובלהפריח עננת גז מעיים פה ושם.
(לזקנים מותר).
ואולי אארגן לי איזו מרקקת נחושת דקורטיבית.
וינטאג' כזאת.
כי יש גבול לכמה הבנאדם יכול לירוק על הרצפה.
ותהיה לי הפיצה הכי טובה בשכונה.
ויהיה פתוח 24 /7 וכל העובדים ירוויחו סבבה, יען כי הבוס שלהם סוציאליסט מזדקן.
ומדי פעם אקרא לנכדה או לילדה (תלוי כמה אהיה זריז, כאמור) שתביא לי לפ טופ כי אני צריך להתחיל עם כל מיני נשים ברשת כדי להרגיש שאני עדיין שווה משהו.
ואפריח עשן בטעם עמבה (עד אז תהיה נרגילה בריח עמבה – בדוק. בעתיד הכול אפשרי).
ואחייך לעולם.
ואסביר למי מהעוברים והשבים מה עשיתי עם אמא שלו לפני (או אחרי) שהייתה אמא שלו.
והחיים יהיו יפים.
אה,
וכל זה כשברקע תהיה מוסיקה שנותנת בראש.
פרודיג'י.
כימיכאל ברודרס
פרופלור הדס
כאלה
ומי שלא טוב לו שילך להתנייק.
כי לזקנים הכול מותר.
היום לפני שש שנים נפרדתי ממנה.
ולא ידעתי באותו יום שזו פרידה ארוכה שכזו שסופה מי ישורנו.
אם יהיה לה סוף בכלל – לפרידה.
כי הפרידה ההיא, הארוכה, עודנה נמשכת.
הייתי נורא חולה באותו יום לפני שש שנים, ופשוט לא יכולתי לסבול אותה, את נוכחותה, את הימצאותה, את ריחה. לקחתי הפסקה ממנה, כדי שאוכל לעבור את השפעת ההיא בשקט – בלי הפרעות.
אלא שכשחזרתי אליה אחרי שבוע עדיין לא יכולתי לשאתה, וההפסקה הקצרה הפכה לארוכה.
ואחר כך הפכה ההפסקה לפרידה, והפרידה לנתק .
בתור ילד לא אהבתי את חברותיה, בנות דמותה. הייתי די משוכנע שלא אתקל באחת כמותה כי זה פשוט לא הסגנון שלי, אני לא אחד כזה.
כשהגעתי לתיכון וכל מיני חבר'ה התנסו עם סיגי זו או אחרת אני שמרתי על תומתי ועקרונותיי ותפסתי מרחק מהם ומהן.
אפילו בצבא, עת הייתה לגיטימציה מלאה להתנחם אצל סיגי בכל רגע אפשרי, נשארתי רחוק ממנה כרחוק מזרח ממערב.
אבל כמו שזה קורה בחיים, אתה נופל דווקא בקטעים שאתה לא מצפה ליפול בהם.
הרומן שלי עם סיגי התחיל בגיל 25, בשנה הראשונה של תואר שני. זמן שבו כבר אמור מאן דהו להיות מחוסן מפני הסכנה של הילכדות בציפורניה של סיגי זאת.
בתחילת הקשר שלנו היא עדיין הייתה עדינה יחסית, זהובת קודקוד, מרוחקת , קרה ונוקשה. מפגשינו היו קצרים וחטופים עם הפסקות משמעותיות בין פעם לפעם.
בשנה האחרונה שלנו ביחד היא הייתה אדמונית, מרושלת ורכה. וצמודה אליי 24/7 כאילו הייתה שם תמיד, הייתה שם רגע לפני השינה, ושנייה אחרי ההשכמה, ובכל חלון זמן ולו הקטן ביותר.
כשהסתובבנו ביחד והיינו צמודים ובוערים, אמרו לי חברותיי שאנחנו דווקא נראים טוב ביחד, שאנחנו מתאימים. שהלוק הזה שלי ושלה מחוברים, הוא בדיוק מה שניתן לצפות לו ממישהו שנראה ומתנהל כמותי.
אבל בסופו של דבר לא הסתדרתי איתה
היא חנקה אותי,
הגבילה אותי,
כבלה והאטה אותי.
נראינו טוב ביחד – אבל זה לא היה זה.
הייתה לנו לפחות פרידה אחת תוך כדי. החזקתי מעמד ארבעה חודשים אבל חזרתי אליה.
זה היה בסילבסטר של 2000, בו התאחדנו מחדש. אחרי זה כבר הנחתי שאנחנו פשוט תקועים יחד לנצח, כי לא עמד לי כוחי להתנתק ממנה שוב ולחוות שוב את הקושי העצום שבפרידה ממנה.
אבל אז בא החורף הזה של לפני שש שנים בדיוק, ואותה שפעת מכייחת שפשוט לא אפשרה לי להיות במחיצתה. ואותו גילוי בשבוע שאחרי, שאני לא ממש מתגעגע אליה, ויותר מזה. מרגיש דחייה וגועל מהחיבור איתה.
אמרו לי שצפויה לי תקופה קשה, שאסבול, שהגעגועים יגברו עליי, שאשמין נורא, שאחווה ייסורים שאין כדוגמתם.
חששתי מפני הבאות, ולכן אמרתי לעצמי שזו רק הפסקה זמנית, וכשאראה שממש קשה לי בלעדיה, אחזיר אותה לחיי בן רגע.
אבל שבוע רדף שבוע, חודש עקב אחר משנהו ושום צורך בה לא התעורר. שום געגוע, שום כמיהה.
אדרבא, גיליתי מחדש דברים שכבר שכחתי.
למדתי לנשום בחופשיות מחדש. נזכרתי בריחות, בטעמים, בצלילות ובניקיון שהיו מנת חלקי טרם נכנסה לחיי עם אישיותה המשתלטת ונוכחותה המעיקה והממכרת.
תמיד כששומע מישהו חדש או מישהי חדשה על הסיפור שלי ושל סיגי, זה נשמע להם מוזר.
הכיצד אחרי שמונה שנים מאד אינטנסיביות, קמתי בוקר אחד ואפילו בלי להחליט שזהו ודי, גיליתי שנגמר, שאין משקעים, ושאין חיבורים שקשה לנתק.
תמיד אומרים לי "כל הכבוד" אבל האמת שזה לא עלה לי במאמץ ולא משהו שצריך תשבחות. זה פשוט קטע כזה שקורה לפעמים, בו אדם מגלה שהוא מיצה. שנגמר.
שש שנים בלי סיגי, בדיוק היום.
ואני זוכר את זה רק כי אני זוכר תאריכים.
שש שנים בלעדיה, ונכון להיום, כמו בכל שש השנים שחלפו – אני לא מתגעגע אליה בכלל, אפילו לא קצת.
וזה לא שלא יוצא לי לפעמים למשש ולפרק אותה, ככה בקטנה.
כי פה ושם מגיע איזה בוף,
ובשביל הקסיסה, עדיין צריך איזו סיגי אחת.
תמונת עירום
תמורת פוסט בבלוג.
זה הדיל שאני עושה איתה.
היא רחוקה, מרתקת, מגרה, מעניינת.
מעוררת סקרנות.
בקבוק יין וקצת ערק.
הם מאד נדיבים שם במקום ההוא. לקוח קבוע, ועוד אחד שיודע לאכול ולשתות.
היא מנסה לאתגר אותי מבעד לאדי אלכוהול ואינספור קילומטרים.
היא רוצה לדעת מה הייתי עושה לה עכשיו לו היתה לידי.
הייתי מסתכל עליה ורואה את המבט הזה, הרעב, המייחל.
מתקרב עד אליה.
פותח את הכפתורים ותוחב את הזין שלי לפיה.
מקלף אותה ומעמיד אותה על ארבע, מנחית כאפות גדולות ומהדהדות על ישבניה הגועשים.
ונכנס אליה בדוגי עצבני וכוחני, מותח את הכוס שלה עד קצה גבול יכולת הקיבולת שלו - ועוד קצת.
אוחז חזק במותניה והולם לתוכה, פועם בתוכה, נועץ, תוקע, טוחן ובועל.
עד שהיתה מפסיקה להבחין בין מה שקורה באמת ובין מה שפינטזה כל הזמן הזה - הזמן שבו נאלצה לחוות אותי מרחוק.
ממלא אותה עד תום.
משתמש בה להנאתי.
להנאתה.
היא קוראת את זה עכשיו ומגרגרת.
מיוחמת ומייחלת.
ומישהי אחרת, קרובה, אהובה ומוכרת, תהנה מזה היום, עכשיו.
בזמן שהיא מרחוק תאנח חרישית.
ותדמיין
ומה עכשיו?
עכשיו את מגיעה אליי, דופקת בדלת וממתינה שאכניס אותך.
- שלום
* שלום
- פוחדת
* קצת
- את מבינה שאת יכולה להפסיק בכל רגע?
* כן
- זוכרת את מילת הקוד שלך?
* כן
- מהי?
* -------
- יפה. עכשיו תתפשטי. פריט פריט. את לא עוצרת אלא אם אני עוצר אותך.
- לא רע, תסתובבי.
- עמדי על הברכיים.
- הצמידי מצח לרצפה.
- שששששששששש.