הולם להפליא

ככה.

עירומה,
התחת על רצפת האמבטיה הקרה.
המיץ נוטף משפתייך על שדייך.
נקווה בטבורך

נוזל משם למטה.


רצית מנגו?

תאכלי

הכל


ותשטפי את עצמך טוב טוב בסוף, שלא תתחילי להפיץ כאן דביקויות לכל עבר.


במים קרים

זה יחזיק אותך עירנית

לזכור

אלי מגן שר מירון איזקסון

דירת קרקע פשוטה, שני חדרים, אפרורית משהו.

נמצאת במרכז העיר. המתבוננים מבחוץ לא ממש בטוחים שזו דירת מגורים, פעם מישהי אפילו קראה לה "מחסן".

אבל בשבילה היא בועה. בועה בה הזמן נעצר, בה הכול אפשרי, גם מה שלא.

כל מה שלא יכול להיות שם בחוץ קורה בתוך המרחב הקטן והאינטימי הזה. כאן היא מתנתקת מן העולם האמיתי ומתחברת לעולמה האמיתי. כאן היא יודעת שעות של עונג וריחוף. אהבה אחרת כמוה לא ידעה שיש.

היא מגיעה בלב הולם, מהרהרת והופכת בהיתכנות להיטחנות. מגיעה אליו. אל אותו אחד שיתניע את העונג שלה. הוא פותח...

לעולם אינה יודעת איך יקבל את פניה, לעיתים לבוש, לעיתים עירום, לפעמים באמצע.

אינה יודעת מה יקרה בדקות הראשונות.

האם תשב והם ידברו, האם יאכלו משהו, האם יראה לה משהו על המחשב או ישמיע קטע מוסיקה?

או שמא תמצא את עצמה מוטלת, נחדרת ונבעלת בנמרצות אין קץ עוד בטרם חלפה דקה לשהותה שם.



הבועה סוגרת בתוכה אקלים מוגן שכזה. מקיימת בתוכה עולם אחר, עם חוקים אחרים, עם לוגיקה שונה.

כאן היא אישה אחרת, כזו שהקרובים לה ביותר לא היו מזהים. אישה שמצאה את הפנטזיה שלה ומשמרת אותה בבועה המנותקת מן הרחוב המצוי רק במרחק קיר ושני שיחים ממנה.



הזיונים הממושכים, היצריים, האינטנסיביים, מותירים אותה סחוטה שוב ושוב כמו אותה טובעת מאותה ספינה טרופה. ואז היא נרדמת ברוגע ושלווה שספק אם היא מוצאת כמוהם בביתה שלה.



הוא מסתכל עליה ומחייך. היא שלו גם מחוץ לבועה. אך נמסרת לו, כמעט תמיד, רק בתוכה.

הקרבה שלהם היא מקסימאלית, עד כדי התנגשות ריסים.

עד כדי נמסכות הזיעה והתמזגות הבשר.

עד כדי התבוללות הריחות.



הבועה שלה היא המקום בו היא אמיתית. בו אין סודות, בו אין שקרים. היקום המקביל הנטוע בתוך היקום המוכר מפעם. וכבר אינה יודעת מה חשוב ממה, מהו עולמה ומהי הסטיה ממנו.



בשעה היעודה היא קמה בעצלתיים, משגרת חיוך מתוק, קוטפת מעל הדלת את המגבת שלה. ונכנסת להתקלח.

ואז נפרדת, הולכת.

יוצאת מהבועה תוך שהיא מותירה אותה בתוכה. שתוכל להתחפר ולהתרפק על חומה ומתיקותה, על עינוגיה וטירופה. עד לביקור הבא.

עד לביאה הבאה לבועה. עד לביאה הבאה בבועה.

אני,
שטוף,
מגיר,
נוטף,
מחליק.

היא,
נוטפת, ניגרת
עוטפת, חמימה, מלוחה.

אלו שאוהבות את הריח שלי כשאני מזיע,
אלו שנהנות ללקק אותה ממני.
אלו שמספיגות יחד איתי את היצועים.
אלו בנות הברית שלי,
כי אצלי, ברית זיעה עדיפה על ברית דם.

the final frontier


"אתה מעיף אותי לחלל, שולח אותי למקומות שלא ידעתי שקיימים, בי, אצלי, בינינו ובכלל.
"מעיף אותי למקום בו אני עפה, מרחפת, מתנתקת מכל סוג של חיבור וקיום שאני מכירה."

"לא משנה כמה שמרנית ועצורה יכולתי להיות, מהנקודה הזו ואילך – עפים."

"אתה מרים אותי למקום גבוה ומשאיר אותי שם לפרק זמן לא ברור, מין רמה של עונג צרוף ומזוקק, כזה שאתה אוהב ליצור ולשחק בו.
וכשנראה לי שזהו, שאין יותר, אתה לוקח אותי ומעיף אותי שוב."

"במאמץ הרקוליאני אתה יכול לי שוב ושוב, מביא אותי אל קצה גבול התענוג ומניח לי שם לרגע... רק כדי לשוב בעוצמה מחודשת, ברעב טרי ולהראות לי שמה שחשבתי לגבול הוא בעצם תחילתו של מישור חדש, רווי הפתעה ותענוג."

"אני חווה איתך דברים שלא ידעתי שקיימים, אוהבת את הנגיעה שלך בי."

"זה כמו סם, התמכרות וטשטוש, יחד עם חדות לא מוסברת."

" בוער לי הכוס מהמבט הזה שלך"

"כואב לי הגרון. צעקתי? אני לא זוכרת שצעקתי, הגרון שלי ניחר מצעקות שאיני זוכרת.
זוכרת שהוצאתי קולות אבל לא זוכרת אילו. הכול מגיע מרחוק, הקול מגיע מרחוק, אני לא שומעת, כאילו אני בתוך בועה.
ואתה? גם אתה צעקת? "

"כשאני מגיעה לשם הגוף פועל ומתנהל כמו מעצמו, בלוגיקה אחרת מהרגיל. אין כללים, אין בושה, אין פאסון, אין גאווה, אין כבוד עצמי. יש זונה שצורחת ולוקחת, שעפה ומקבלת."

"אני אוהבת את זה כשהעיניים שלי מתחילות להתגלגל, ואוהבת לראות במראה את הפנים המסוממות שלי."

" אתה מטלטל אותי כמו נוצה ברוח חמימה."

"אתה מכיר את הגרלת הפיס בטלוויזיה? ככה אני. כמו כדור בתוך הגלגל של עירית ענבי"

"מכיר את המתקן הזה ביריד שבהם אתה מכה בפטיש עד שהכדור קופץ לראש העמוד ומכה בפעמון?
אתה מצלצל בפעמון שלי, ובדיוק כשהכדור פוגע בפעמון ומצלצל אתה מגיע כמו כף הקלע, חופן את שניהם ביחד ומטיל אותם בעוצמה, עד מעבר לאטמוספרה, מקום שבו אני מרחפת, בלי כוח משיכה, עד שנגמר לי החמצן."

"יש לך חום שיורי, משהו ממך מורגש עליי גם הרבה אחרי שאתה לא כאן."

"אתה מכניס אותי לzone, כזה שבו אני אישה אחרת, שבו אני לא אני. כזה שבו אני הכי אני."

"בוא תפיח בי אש, לב?ה לב?ה לב?ה לב?ה לב?ה, עד שאמס כמו חול לזכוכית, קודם רותחת אחר כך שבירה"

"החזרת את הפליאה לחיים שלי,
פליאה כשהזין שלך חודר לתוכי,
פליאה כשאני מאזינה לך, מריחה אותך, נצמדת אליך.
אני כל יום כמו נוצרת מחדש."

" אני רוצה שתזיין אותי כל כך עמוק עד שתגיע לנשמה המזויינת שלי ותחורר לי אותה כדי שאני לא אשכח לרגע למי אני שייכת"

"אני עפתי.
אני ממש עפתי.
כמה שאתה מרגש אותי, מפליא אותי, מדליק אותי.
הרגשתי את הגוף שלי ער ודרוך.
דריכות מתוקה.
המגע שלך צרוב בגופי ובנשמתי.
זה מופלא בעיניי, לרצות ככה מישהו. לרצות אותך.
אני כל כך רוצה אותך. וכל הגוף שלי מלא ברצון הזה, בהשתוקקות הזו אליך.
אני לא מצליחה להעביר את התחושה המדהימה.
זוכר שניסיתי להסביר לך שזה מרגיש כאילו כל קצוות העצבים חשופים ומורגשים?
יותר.
חד, עד כאב מענג.
אלוהים.
אני יכולה להריח אותך עכשיו.
כמה שאני אוהבת להיות בידיים שלך."



"הבוקר נולדתי מחדש"





? the final frontier ?

מחזיקה אותו ביד, מלא, גדוש, ממלא את כפות ידיה.

עיניה מתעגלות, בולעות אותו לכל אורכו.

מכניסה לפיה, מוצצת, יונקת שואבת, מקשיחה ומזקירה אותו עוד יותר, מגדילה אותו באופן שנראה כמעט בלתי אפשרי.

מוציאה אותו מפיה, מבריק מרוק, מתפעלת מהישגה.

יורדת לביצים, מלקקת, מנשקת, חותרת מתחת - בדרך לתחת.

מכניסה אותו שוב, מוצצת בקצב הולך וגובר, מעבירה זרמים.

מוסיפה יד שחופנת, מלטפת. בעוד היד השניה כבר מזמן משמשת כשלוחה והארכה לאפקט של פיה.


מכירה אותו שנים ועודנה מתלהבת ממנו בכל פעם כמו בראשונה - אלא שהיום היא פוחדת קצת פחות.



בנקודת זמן מסויימת אינה יכולה עוד להתאפק.

ובקול קטן שואלת:

"אני יכולה לשבת עליו?"

- רואים אצלך את העיניים ?

יש לי מראה בחדר,
אם תצליחי לפקוח את עינייך בזמן שאטחן לך את הכוס תוכלי לראות במראה ממול גם את העיניים שלי

-ומה אני אראה שם ? בעיניים ?

את הטירוף של זה שבועל אותך,
את הלהט של זה שמזיין אותך כמו כלבה,
את העוצמה של מי שאת תהיי נתונה לו באותם רגעים.

-ומה עוד אראה במראה?

תראי אותך כורעת ומיטלטלת,
תראי את גופי עולה והולם בך,
תראי את כף ידי מתרוממת גבוה.
את נחיתתה תרגישי בעיניים עצומות.

זה מחרמן אותה,
להיות כך במחיצתו כל הערב.

היא לצידו, איתו, צמודה אליו.
לעיתים תופסת מרחק על מנת לאפשר לו תקשורת עם מאן דהיא.

להוטה, תוססת.

מסתכלת עליו, מתמוגגת, מתמלאת.
אוהבת לראות אותו באינטראקציה עם נשים אחרות, עם גברים.

אוהבת ללכת אחריו, איתו.
ואז הוא משתרע על מצע רך בחלל צדדי, מזמין אותה לשבת עליו.

היא מתיישבת, נוגעת, מתחככת, שמחה על החירות להריח, לחוש, להרגיש.
נותנת דרור לידיה המלטפות, לאגנה הגועש, לנשימותיה החמות.

עכשיו אין אף אחד מסביב,
בעצם יש.
אבל היא כבר לא רואה אותם, לא שומעת.
היא עליו, איתו, סביבו, בתוכו, בתוכה.

עכשיו זה רק היא והוא וזהו.

עוד מעט ילכו הביתה והיא תרווה עונג ואהבה.

היא שלו,
וככה טוב לה.

מסמן אותי עליה, עליהן, עליה גם,
מסמן את נוכחותי, הימצאותי, את היותי

מסמן בהנחת יד אגבית, עגבית,
לעיתים בלי להיות מודע לה בעצמי,
מסמן בחבטת כף יד מצטלצלת,
על חלקת תחת שוקק
מסמן בבעילה ארוכה וקשה,
מסמן מבפנים, מסמן בתוך, מסמן עמוק,
מסמן כך שאורגש גם למחרת

מסמן בהצלפת שוט, בנעיצת שיניים בכתף,
בלחיצת אצבעות על ירך,
בחיבוק מפרק, בנשיקה שמבעירה שפתיים,
מסמן במילים, הכתובות, הנלחשות,
המוטחות, הנלאטות, הנצעקות,
בנהמת הפורקן, ובגסויות מלוכלכות


מסמן באדמומית מיידית,
בכתם מאוחר לא מורגש,
בצריבה תודעתית, בזכרון שאינו מש,
בנוכחות המהותית, בכוח שאינו תש,
אני אוהב לסמן את האוהבות להסתמן,
להותיר רישומי, חותמי וזכרי,
להותיר סימן בחטף, או לבנותו אט אט,
ויותר מכול אני אוהב; לסמן במבט.

מרחרחת את אצבעותיה,

על אף מקלחת מהבילה וקרצוף הגוף לפני צאתה מדירתו היא עדיין מריחה את הריח הזה.

ריח חזק שאין לטעות בו. ריחה של זימה טהורה.



היא מהלכת ברחוב, יפה, מושכת, סקסית. גברים נוהים אחריה. מנסים להתקרב, לרמוז, להתחיל. היא הפנטזיה שלהם, מדמיינים אותה רוכנת לעברם, מוצצת, מזדיינת בפראות.

היא כוסית, היא משאת נפש, היא מסיטה אליה מבטים, היא מתעלת אליה תשומות – של הלב ושל הגוף, של תודעה ושל חלום.

היא לא רואה אותם, הם לא מעניינים אותה. היא הולכת ברחוב שטוף השמש אך למעשה היא בדירתו הקטנה והקרירה. שם שוצפת זימתה, שם מוצפת נשמתה. שם מתערבבות זירמותיהם וזימותיהם.



היא מגיעה ומתיישבת, מסירה מגפיים – סימן לרעב המסעיר את קרביה. מחכה לסימן ממנו, להבעת רצונו, להסגרת תאוותו, לכך שיעלה הרצון מלפניו.

היא אוהבת את הרגע בו הוא מושך אליו את מכשיר הטלפון ומנתק את החוט ממנו. לאחר מכן משתיק את הטלפון הסלולארי, ומסיר מעל המיטה את כל החפצים שמונחים עליה.

כך, היא יודעת, מתחילה ההרפתקה.



היא מסמר המסיבה, הכי יפה, הכי סקסית, כולם מכרכרים סביבה, מנסים ללכוד את תשומת לבה, להקסימה, לשעשעה, לזכות בחיוך, במבט.

היא מוכנה להחליף הכול ברגע אחד של זימה טהורה – איתו.

זרים לא יבינו זאת, אף הקרובים לה ביותר לא יבינו– לו ידעו היו נמלאים השתאות, היו בטוחים שנתבלעה עליה דעתה.



היא אוהבת את הזין שלו שנתחב לפיה, היא מסוגלת למצוץ אותו עוד ועוד. להתענג עליו להפליא בכישוריה, להנות ממנו ולענג אותו. היא אוהבת את הרגע בו הוא נשלף מפיה, מבריק וזקור, קשה ורוטט, מפלח את האוויר שסביבו במפגן של עוצמה. היא מסתובבת, מרימה את ישבנה, פוערת עצמה לצדדים, ממתינה לכניסתו. החזקה, העמוקה, הממלאת, הדורסת.





היא אישה של ניגודים.

היפה, עם המבע שיכול להיות תמים או זנותי, עם הפאסון והדימוי השובה והכובש.

היא השבויה והכבושה. היא הזונה הרוכבת. היא הנתינה הנבעלת.

היא שזוכה למחמאות ומפרנסת את הפנטזיות של גברים ונשים סביבה ושכל כולה עסוקה בפנטזיות עליו.



זו את..

את האישה המתוחכמת, אשת החברה הגבוהה, שנועדה למצעי משי ומלונות יוקרה.

אבל את האשה שאני משעין על קיר לבנים חשופות, בחצר חשוכה של בית מט לנפול, מפשיל את מכנסייך ותחתונייך במשיכה אחת ומזיין לך את הצורה בגסות ובהמיות בעודך מחניקה נאקותייך מאוזני העוברים והשבים שנראים אך לא רואים.



את יודעת שלא כולם מיניים כמונו. לא לכולם הסקס, הזיון, הבעילה הנמרצת חשובים כמו לנו. רובם לא יבינו אותנו, לא יתפסו את עוצמת מפגשי הגוף, את השכרות מריחות הבשר, את מבעי העיניים החודרות והפנים הלוהבות בזמן הזיון, בלהט ההיתקעות, ברגע ההינעצות, בשניה של החדירה החזקה והגדולה.



את לא כמו אלו שמתנהגות כמו בנות עשרה וחשות שיש "להרוויח" את גופן. את יודעת מה את רוצה ואת צועקת את זה מהפה הרעב שלך, ומהכוס הפועה שלך. הכוס המייחל להימתח, להיקרע, להתמלא, המבקש לעלות על גדותיו, ולהמטיר את זרמיו.



את נוסעת במכונית היוקרה שלך ברחובות העיר, בדרך למפגש משפחתי אליטיסטי. שם ידברו על דברים ברומו של עולם, על אנינות ועפיצות על ספרות ושירה.

את מרחרחת את אצבעותיך, מריחה את הריח של הזין שלי, את המיצים של הכוס שלך, את ריח הזרע שניתך על גופך. את מתמכרת לארומה החזקה, הייצרית, החייתית, הקמאית – ריח הזימה הטהורה.